סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: תשאלו את בעלי המסעדות בירושלים כמה הם מתגעגעים לאמריקאים
מדוע נעשה כזה שיימינג לבחורי הישיבות המגיעים לארץ? למה אנחנו לא מכירים את מי שנפטר מקורונה, ומה קרה ליאיר לפיד?
- סיון רהב מאיר
- י"ט אב התש"פ
(צילום: shutterstock)
1. כמה דברים חלפו מתחת לרדאר השבוע, ואולי צריך להתעכב עליהם רגע:
- השיימינג לבחורי הישיבות. הצעירים והצעירות האמריקאים שבאים ללמוד בארץ הם ברכה ולא קללה (כמובן אחרי שהוסכם שכולם עוברים בידוד כנדרש). מה פשר קבלת הפנים שזכו לה? למה אנחנו ארץ אוכלת אורחיה?
מספיק שרק חלק מהם חרדים כדי להפחיד אותנו ולצבוע את הכל בצבעים עזים ומסיתים. מהבחינה הכלכלית, הם נכס. הם באים לקנות, לאכול ולחיות שנה בישראל, לבזבז בה ולהביא את הוריהם לביקורים (כשיוסרו ההגבלות). שנה כזאת תגרום להם לבוא הנה כתיירים לכל חייהם, לשלוח לכאן את ילדיהם ואולי אף לעלות לארץ. תשאלו את בעלי המסעדות הקורסות בירושלים כמה הם מתגעגעים לאמריקאים האלה. אבל גם מהבחינה הציונית יש כאן אמירה. זהו גם ביתם. לכל התוכניות החינוכיות האלה יש ערך אדיר. ההבדל בין יהודי אמריקאי שהיה בצעירותו בתוכנית בארץ לבין חברו שלא היה – הוא עצום.
אגב, כל המזכ"לים של תנועות הנוער – כולל השומר הצעיר והבונים דרור – תקפו השבוע את היחס לאחינו שבתפוצות שהחלו להגיע הנה. פרופ' רוני גמזו ניסח זאת השבוע היטב: "יש לאזן בין שמירה על בריאות הציבור לבין שמירה על הערכים של המדינה והקשר עם יהדות העולם".
- 565. בשעת כתיבת השורות האלה, זה מספר הנפטרים מקורונה בישראל. בזמן שתקראו אותן המספר עלול להיות גבוה יותר, אבל אתם לא תדעו מיהם אותם נפטרים. שכחנו מהם. בגל הראשון עסקנו רבות בכל נפטר ונפטר. הבענו עניין ודאגה בכל מונשם. הפעם אנחנו מגזימים לכיוון השני. מחקנו אותם. הם מספר שעולה בשולי המסך או דף העיתון. היו כאן ימים עם יותר מעשרה נפטרים ביום. עשר משפחות שיושבות שבעה, ואפס תשומת לב ציבורית. רק תחשבו כמה הרתעה הייתה נוצרת, כמה היינו שומרים יותר על ההוראות. אבל משרד הבריאות לא משחרר את פרטיהם האישיים של הנפטרים, וכך גם המחלקות שמטפלות בהם. מיהם? איך הם נדבקו? מה המסר של קרוביהם? נדמה לי שסיפורים, עם פנים ושמות, יכבדו אותם ויכבדו אותנו.
- לפיד ומחנה המרכז־ימין. האיש שחשב פעם שהוא יכול להיות ראש ממשלה השקיע הרבה זמן והרבה אנרגיה בחיזור אחרי המסורתיים והדתיים־לאומיים. לאחרונה הוא פשוט הפסיק לכוון למרכז־ימין, למאגר המצביעים שרק דרכו אפשר להגיע להנהגה בישראל.
זה התחיל במשפט הבלתי נשכח ערב הבחירות, שלפיו אין הבדל מבחינתו בין קואליציה עם הרב רפי פרץ לבין קואליציה עם היבא יזבק. לפיד הרי כרת פעם ברית אחים עם בנט, כשאורית סטרוק הייתה במפלגתו. פתאום כולם פסולים באותה מידה, ואחרי הבחירות להצביע עם נתניהו הרתיע אותו יותר מאשר להצביע עם בל"ד. זה המשיך בהצהרות שלו על סרבנות. "הלא־דמוקרטיה הודיעה לכם היום שאסור לכם לצאת מהבית", אמר והסביר אחר כך שלא התכוון לקרוא לסרבנות. בהמשך לא גינה את דבריו של ח"כ עידן רול ממפלגתו שהכריז: "הציבור לא צריך לציית". הנשיא ריבלין נזף ברול, לפיד לא. בנוסף, עמית סגל פירסם במוסף הזה את הסיפור הבא: אחרי שהרב שי פירון, פעם מספר 2 של לפיד, קרא לו לחבור לממשלת אחדות וכתב במאמר "חברי יאיר לפיד", לפיד סימס לו שלא יעז לקרוא לו בפומבי "חבר".
בסוף השבוע שעבר קרא לתומכיו לצאת ולהפגין בעיצומה של השבת על הגשרים, בשש וחצי בערב. "כל ישראל גשר", הכריזה המודעה שפרסם לפיד. כל ישראל? אתה בטוח? הפגנת העצמאים הגדולה בכיכר רבין התחילה, לא סתם, בשמונה וחצי. מתוך כבוד לשומרי השבת ורצון שגם הם ישתתפו. לפיד כבר לא מברר אפילו מתי היא יוצאת. הוא כנראה לא מעוניין בשומריה.
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".