איה קרמרמן מחכה למשיח. ממש ממש

שתים עשרה וחצי בלילה ואנחנו עדיין ערים אחרי עוד יום ארוך של סגר. אני לא יודעת לומר באיזה לילה מדובר, כי הימים הפכו בזיכרון שלי לבליל שלם שהתחיל כשנכנסנו הביתה אחרי משתה פורים כשלפתע - פוף - פסח. פתאום אנחנו שומעים רעש מוזר מבחוץ. אלו לא היו הנכדים, שאין לנו, שבאו לשיר לנו סרנדת געגוע מחוץ לבית. "מה זה עכשיו, אזעקה?", נבהלנו. פתחנו את החלון כדי להבין מה גרם לנו לצמרמורת חזקה בעורף. לא אזעקה, אבל על אמת רעד עבר בגוף. קול הולך וחזק של שופרות. קול מבשר, מבשר ואומר.

בתוך רגעים האורות מהבתים הסמוכים נדלקו, ראשים סקרניים הציצו מהחלונות והווטסאפ הקהילתי גילה סימני התעוררות. "זה משיח", לחשתי, "ככה מרגישים כשהמשיח מגיע". לא עבר רגע והחבריה התחילה להסתלבט עלי. זה תחביב שלהם. בלי שליטה העיניים שלי זלגו דמעות של תקווה. בבקשה תביא משיח. בבקשה תביא משיח. למרות שנפח הריאות של הבעל-תוקע היה מרשים, החבר'ה לא הנידו עפעף. הסתכלתי עליהם. "אתם רואים למה משיח לא בא? כי אף אחד לא משתכנע שזה הוא".

ערוב קובע

מדי פעם מישהו, לא משנה מי, שולח לי כתבה.

מישהו: מצאתי כתבה על חוקר שפיצח את סיפור קריעת ים סוף בצורה מדעית. הוא חישב גאות ושפל, גילה שבדיוק באותה תקופה הייתה רעידת אדמה באזור. הכול מוכח.

מחשבותי: ישתבח שמו, סוף סוף יש גושפנקא לקריעת ים סוף. מזל, כי עדות אחידה של מיליוני יהודים לאורך אלפי שנים באמת לא מספיקה. כפיים לחוקר.

מישהו: את רואה? לא אלוקים, לא דובים ולא יער.

מחשבותי: ברור שלא דובים, אם משמיטים כמובן את החלק של מכת ערוב.

מישהו: תקשיבי, מצאתי כתבה בעיתון הארץ על מכת ארבה. המדענים קבעו שכנראה זה מה שהיה פעם במצרים.

מחשבותי: חוץ מבריחת הארבה מתוך חביות ההמלחה.

מישהו: רואה? הכול תחת הטבע. לא השגחה ולא בטיח.

מחשבותי: כאילו שמתחת הטבע לא נברא בעשרה מאמרות.

כהכנה לליל הסדר בעלי קרא לי על הרב חיים ויטאל זצ"ל, שהלך להוציא דיבוק מאיזו אישה חשובה. "דיבוק, צא! אתה לא מוזמן לייסר אישה כזאת", הוא פקד. אבל הדיבוק רק ענה שהאישה החשובה יושבת בליל הסדר ומצקצקת לעצמה איך סיפור ההגדה בכלל אפשרי.

לפעמים אני תוהה אם גם אני כזאת, קטנת אמונה מול הסיפור מלא הפלאות של יציאת מצרים. אם נתבונן בעיניים לא אמוניות, באמת סיפור ההגדה נראה כאגדה, גדול מהחיים. דווקא בתקופה האחרונה מרימי הגבה קיבלו תשובות. המציאות הפכה לגדולה מהחיים. עובדה, היא עצרה את החיים, לגמרי. פינגולין (מין יונק עם שריון) אחד גרם למאות אלפי חולים במגיפה, מהודו ועד כוש. לא מפתיע ששמו דומה לפיגול. תהיתם על מכת ערוב? ברגע זה אנחנו חיים במציאות של ערוב. בכל העולם, ברגע שפינינו את הנוכחות השתלטנית שלנו, חיות הבר תפסו את מקומנו. נמרים מסתובבים כבעלי בית בערי ארצות הברית, ברווזים ברחובות פריז, קופים בכפרי תאילנד ויעלים בטיילת של אילת.

כמו שתי טיפות סקפטיות

שנים אני תוהה איך הרגישו בני ישראל במצרים רגע לפני הגאולה. האם הם היו שבורים? איך הם הרגישו כשעשר המכות ניחתו על המצרים, ובו בזמן הגברים קמים עם הנץ לעבודת פרך במקום לתפילה? האם פחד ומצוקה חדרו לליבם, או שהם הצליחו להחזיק באמונה ולקוות לגאולה שהובטחה להם? כשאנחנו קוראים את סיפור יציאת מצרים אנחנו בטוחים שהאמונה בערה בהם. נו, איך לא? הם ראו ניסים. איך אפשר לראות בעיני בשר כיצד השם מציל את כל מי שמסתגף בבית ולא להאמין? אבל אולי בתוך המציאות המתישה גם כך, כל מכה שירדה מהשמיים הנחיתה את התקווה לתהום חדשה? האם גם הם חיפשו חוקרים שיסבירו להם שנסי הגאולה הם למעשה תופעות טבע תמימות? וואו, כמה שאנחנו קרובים לזה.

אני מרגישה כאילו העולם הולך להזדכות עלינו בבקו"ם. אנחנו ספונים בבתים שלנו, לחלקנו הגדול אין פרנסה. וככל שההנחיות מחמירות כך הן מתהדקות סביב הצוואר האמוני שלנו. מרחיקות אותנו מהקהילות, מהבורא. נזרקנו מבתי הכנסיות, הותרנו ספרי תורה יתומים בארונות הקודש. לפני כחצי שנה רקדנו איתם בשמחת תורה, ובשבת הגדול אף אחד לא קרא בהם. אסור לנו להתפלל במניין, והשמחות שלנו מועברות בזום. בחוץ, בעולם שהשארנו מאחורי דלתות הבית, מלאך המוות משוטט חופשי, מחפש להידבק בעוד מפר הנחיות חסר ערבות הדדית. מצד שני יש התעוררות גדולה באמונה שהרגע הכי חשוך בלילה הוא הרגע לפני הזריחה. אפילו חברות חילוניות שולחות לי ממים מבשרי משיח. עשרות סרטוני חיזוק נשלחים ללא הפסקה. הכינו את התופים והשופרות, כולם אומרים.

אז הנה, השופרות הגיעו אלינו במשלוח עד הבית. שמענו אותם, ברור וחזק. במקום ללבוש את בגדי החג ולרוץ מזרחה, ישבנו בבית והסתמסנו בפיג'מה. צחקנו מהדביל שחושב שהוא מעורר מישהו לתשובה. אוי טאטע. אנחנו עיוורים. קטני אמונה אנחנו, שקועים במ"ט שערי ספקנות. מגחכים מהמחשבה שאופציית המשיח כלל על הפרק. אבל אולי, רק אולי, ככה בדיוק כמונו, סקפטיים ומותשים, הרגישו בני ישראל. רגע לפני שהוא ולא מלאך הציל אותם ממגיפת הבכורות וביד חזקה הוציא אותם לקראת הגאולה.

בהגדה כתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אולי בני ישראל ואנחנו יותר דומים משנדמה. דומים בעיוורון למציאות גלויה, או לחילופין דומים בקרבה לגאולה. בשביל האחוז הקטן הזה, בשביל להחזיק ברסיס אמונה שהעולם משתנה לנו מול העיניים לכבוד הגאולה המתקרבת, רק בשביל זה - תשאירו את החלון קצת פתוח. אולי אוטוטו תשמעו שופרות.

שוק כבש בתנור

המתכון הכי קל בעולם. כמעט. שנים שאני רוצה לתת אותו בטור ולא מוצאת את הזמן הנכון.

המצרכים הדרושים:

1 שוק כבש או כתף כבש, 2 קילו בערך / 3 שיני שום / חצי כוס של עלי אורגנו טריים, עלי טימין טריים ועלי רוזמרין טריים / חצי לימון סחוט / חצי כוס שמן זית / 1 כף זרעי חרדל צהובים (לאוכלי קטניות או לשאר ימות השנה)

אופן ההכנה:

טוחנים במעבד מזון את השמן, השום, הלימון, הירוקים והמלח / דוקרים את הבשר בסכין חדה כמה פעמים, כדי לאפשר לטעמים לחדור פנימה / מורחים את הממרח על הבשר כך שיהיה עטוף לחלוטין / עוטפים את הבשר בנייר אפייה ואז בנייר כסף, כמו מתנה. אוטמים היטב / מכניסים לתנור בחום של 170 מעלות, תוכנית רגילה, לכשלוש שעות / ב-10 הדקות האחרונות מעלים את החום ל-250 מעלות.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".