קרה לך פעם שהילד אמר שהוא רוצה להיות קטן?

סעודת שבת.
אחרי קידוש, בני המשפחה ניגשים ליטול ידים לקראת הסעודה.
אבא, ראש המשפחה, מברך "המוציא", בוצע על החלה ומחלק לבני הבית, בסדר יורד - אמא ואחר כך הילדים, מהגדול לקטן. הנהגה יפה ומקובלת בהרבה משפחות.

גם בהבדלה, ראש המשפחה מבדיל על היין ומברך על הבשמים. הבשמים עוברים בין בני הבית, מגדול עד קטן, בסדר היררכי ברור.

מעבר לערך החינוכי של חלוקה לפי סדר דווקא מהגדול לקטן, יש כאן עוד רעיון.

קרה לך פעם שהילד אמר שהוא רוצה להיות קטן?

קטן שמחזיקים אותו, לוקחים בעגלה כדי שלא יתאמץ לצעוד לבד. קטן שמלבישים אותו. קטן שלא דורשים ממנו אפילו לאכול לבד ומגישים לו את האוכל בכפית לפה.
קטן, שלא מבקשים ממנו לאסוף צעצועים אפילו שהוא זה ששיחק בהם, ואפילו קטן כזה שלא מבקשים ממנו לוותר, אלא צריך לוותר לו...

יש מעלות בלהיות קטן ולהישאר קטן. זה נוח, זה נעים, מפנק.

השאיפה שלנו היא כן לגרום לילדים לרצות לגדול, לתת להם מוטיבציה להתקדמות.
אחת הדרכים לזה היא לשדר את המסר: "תכבד את מי שגדול ממך, הוא חשוב ממך".

אלו שלא זכו לגדול על ערכי היהדות, גדלו על ערכים הפוכים לגמרי - "העולם שייך לצעירים", מתביישים בזקנים.
הגדולים משועבדים לרצונות של הקטנים. הצעירים מקבלים ראשונים, כי אין סבלנות, והמבוגרים בסביבה חוששים מהצרחות שיקימו, ולא פלא שאח"כ רוצים להישאר קטנים. זה קל יותר.

ניקח דוגמא מעץ. כמה הוא גדל? מתי הוא מחליט ש"זהו זה! גדלתי מספיק, אני גדול וחסון, מרובה ענפים ומרובה עלים, עברו עלי מספיק אביבים"? לא מפתיע, אבל עץ אף פעם לא מגיע להחלטה כזו, והוא גדל וגדל כל עוד הוא יכול לגדול.

גם בני אדם גדלים מבחינה פיזית בלי יכולת להחליט מתי לעצור או להתקדם. לעומת זאת, אנחנו בעלי בחירה ומסוגלים ולהתפתח מבחינה נפשית ורוחנית, וכן יכולים לבחור לרצות להתקדם או להגיד "זהו זה, נגמר לי, מספיק לי".

אצל ילדים קל יותר לראות את הגדילה וההרגשה הפנימית, כי הם לא מסתירים ואומרים בפרוש: "אני כבר גדול!" - וזה יפה. כשילד אומר משפט כזה, הוא קיבל הבנה כלשהי, שאומנם יש עליו עול מסויים, אבל זה מוערך וחשוב, והערכים הללו מכניסים בו את המוטיבציה לרצות לגדול.

בדרך כלל, כל אחת מרגישה "נורמלית" - במקום טוב, לא מגזימה, לא מוזרה, לא מקצינה ולא רדודה, אלא ממש במקום האידיאלי.

מדוייק יותר להרגיש "בינונית", וכן לרצות, לשאוף ולהתקדם.

כמה להתקדם? כמה שאפשר.

ובעיקר לכבד.

לכבד כל אחת בתחום בו היא כן מתקדמת (וברור שלא בבחינה מקצועית עסקינן...).

לא לזלזל במי שכן מצליחה לשמור לעשות ולדייק במקומות שאני לא מצליחה.

להעריך את מי שמעריכה את הדברים המוערכים באמת.

כמה לכבד? כמה שאפשר.
 
פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com