פרשת בלק

הטירוף של העבודה לבעל פעור

איך אפשר לעבוד לדבר כה מביש? ומדוע חשוב כל כך לבושו של האדם? הרב מנחם יעקבזון על פרשת בלק

| ח' תמוז התשע"ט |
רבי חיים שמואלביץ זצ’’ל
אא

יצר "עבודה זרה", עבודת אלילים כהופעתה הפשוטה, בוטל על ידי אחרוני הנביאים אנשי כנסת הגדולה. לכן גם עבודת אלילים רגילה נראית לנו בלתי הגיונית לחלוטין, והקריאה בספרי הנביאים, המספרת על הנהיה אחרי האלילים והבעלים, לא מתקבלת כל כך בתפיסה שלנו. אולם עדיין ניתן להבין זאת באיזו שהיא צורה, במיוחד כשמדברים על סגידה לכוחות הטבע, לשמש ולירח או לאלים המייצגים כוחות שונים.

אולם ישנה עבודה זרה אחת עליה מדובר בפרשת השבוע, לא נעים אפילו לפרט מה היא - עבודת הפעור אליה פשוט "נצמדו" בני ישראל כלשון הפסוק. איך תיתכן בעולם איזו תפיסה דתית או פולחנית לאליל המתכבד בכך שהוא הופך לסל הפסולת שאדם מפריש מגופו? האם הם פשוט השתגעו?

היצר של הפעור הוא כה חזק, שהאריז"ל מציין ש"מואב", העובדת עבודה זו, היא בגימטריה 49, לאמור שכאן נכללים כל 49 שערי טומאה!

 

הכבוד מכביד

ראש ישיבת מיר, רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, פתח בפנינו צוהר לעניין זה. הוא טען שהיצר כאן הוא הרצון הפנימי להפקרות, למרידה בכל מוסכמה ובכל מחויבות.

ננסה להרחיב את הרעיון. מדוע המעשה המביש והמבזה נעשה לפני צלם של עבודה זרה? מדוע זו עבודתה?

אחד החסמים העיקריים של בן אנוש מפעולות בלתי מוסריות בעליל, מפעולות בלתי אנושיות, הוא רגש הכבוד. לאדם יש רגש כבוד מובנה (- הנובע מהנשמה, מצלם אלקים שבו, והנשמה נקראת "כבוד", כמו בפסוק "למען יזמרך כבוד"). לאדם יש דחפים שונים, יצרים עוצמתיים, ומולם עומד רגש כבוד פנימי. ברמה הנמוכה שלו הוא מופיע בהרגשה אותה נתרגם למילים "מה אני, חיה?".

ברמה גבוהה יותר: אדם לא משקר במצח נחושה, יש לו כבוד! יש לו "מילה של כבוד", יש דבר שמונע אותו ללכת במערומיו, גם חלקית, כל עוד יש לו כבוד, ומעניין מאד שההלכה קובעת שאם כבר רמס את המחסום הזה והוא מתערטל בפרהסיא – הוא פסול לעדות, כי אין לו כבוד... (רמב"ם הלכות עדות פרק י"א).  גם אדם ש"אוכל בשוק" מאבד את הנאמנות שלו, גם זו, בתפיסה עדינה, התנהגות לא מכובדת.

נוכל להבין בדרך זו גם את המונח התלמודי "עבד בהפקרא ניחא ליה". עבד מעדיף חיי הפקרות במובן האישי והמשפחתי, כיוון שעבד הוא חסר כבוד, האישיות שלו נטולה ממנו, ולכן הוא נוטה אל ההפקרות. החיים הממוסדים והמוסריים הם מהביטויים של רגש הכבוד שבאדם.

העונג הטמון בפריקת רגש הכבוד - הוא בהסרת כל המגבלות, בחופש הפעולה המוחלט שבסופו של דבר מוציא את האדם מדעתו ולא רק מדתו. אולם בתחילה הוא כמו חופש משכר... רגש הכבוד מכביד על האדם, הוא חוסם אותו, ואצל כל אחד בדרגתו, הניפוץ של הרגש הזה הוא כניפוץ חומות כלא... מסיבה זו, כאשר האדם חפץ בחיי הפקרות כשהוא רוצה לפרוק כל עול, עליו לנפץ את רגש הכבוד. מי שמתבונן נכוחה בעולם הסובב אותנו בעשרות השנים האחרונות, רואה את ההידרדרות בהעדר אידיאלים והעדר מחויבות כל שהיא – יחד עם ביטול ערכי הכבוד וה"מכובדות".

מאידך, כפי שכבר ציינו פעמים רבות - לא במקרה בית המשפט בכל העולם הינו המקום בו נשמרת מערכת של כבוד - לבוש מכובד, סגנון דיבור והקפדה קיצונית על כבוד העומדים בכס המשפט. בית המשפט אמור להיות הקוטב הנגדי הקיצוני של ההפקרות. בית המשפט הוא המקום שאמור להציב גבולות ומחויבויות – ולכן שם חייבים להעצים את רגשות הכבוד... כך גם על פי ההלכה – מלך, שהוא הסמכות העליונה, הוא גם בעל יחס של כבוד הכרחי במידה כזו שאין לו הרשות למחול על כבודו, והפרתו מחייבת ענישה חמורה. כל זאת כיוון שאלו הם שני קצוות של המשוואה, כבוד=סמכות!

 

מואב - מ"ט שערי טומאה

המערכת של פעור היא העמדת דמות של אליל שלכאורה מחייבת כבוד - והתנהגות כלפיה באופן המביש ביותר, דווקא שם הוא משחרר את עצמו מכל מחויבות של כבוד - בכך משיג האדם את הרגשת השחרור = הפקרות - שנדמית לו לפי שעה כהרגשת החירות המוחלטת...

(יתכן גם שאדם יעשה זאת, כביכול, לשם שמים, ואולי כך דימו בנפשם עובדי הפעור הישראלים. הוא רוצה לעבוד את ה' אחרי פריקת כל המגבלות הטבעיות, הוא "יכול לעשות מה שבא לו" ואחר כך הוא כובל את עצמו מרצון לתורה ומצוות. אולי... אולי כך ניתן להבין איך כזה דחף כובש את אנשי דור המדבר הנעלים).

מי שיתבונן ביצר העוצמתי ביותר בדורנו, הכולל בתוכו את הכל... הכל... הוא היצר לחופש מוחלט, לפריקת מחויבויות. ערכים בסיסיים כמו נישואין ומשפחה, ערכי מוסר וכבוד מינימליים, בטלו עברו מן העולם והפכו למושגים ארכאיים. יש רק ערך אחד, "חופש הפרט" ותוך שהוא מתלבש במחלצות דמוקרטיה וזכויות האדם, הוא מיישם למעשה את הזכות לחיות כמו בהמה...

 

ויש גם הפקרות מעודנת...

לשומרי התורה והמצוות – הפקרות היא היפך מהות החיים, אולם  לכל יצר יש רמות שונות... הוא יכול להופיע בפריקת מוסכמות, בביטול מעמד של סמכויות, ואפילו ברישול הלבוש.

מוסדות חינוך רבים – (להבדיל ממוסדות לימוד אקדמיים שאין להם אלמנט חינוכי) – דורשים מתלמידיהם הופעה מסודרת. תלמיד המופיע שלא על פי קוד הלבוש, או באופן מרושל במכוון – אינו מורד רק בתקנה מסוימת, אלא מבטא – לפחות בתת מודע - אי קבלה של מסגרת. 

הלבוש הישיבתי, למשל (כמו גם לבוש של מדי צבא או מדי עבודה), אמור לבטא מסגרת מחייבת ואמור גם לעצב מכובדות מסוימת, לכן הוא אמור להיות מסודר ומוקפד. הרישול שלו, לעיתים קרובות, אינו נובע מאי סדר, אלא מפריקת המחויבות.

כמובן, זוהי אבחנה דקה... אבל החשק "להיות משוחרר" יכול להביא, אפילו בתוך המסגרת – לחיפוש הפינות שבהן אפשר לשחרר. ויותר ממה שיש להצר על התופעות עצמן, שאולי אינן כה מהותיות ("מה כל כך נורא בחולצה בחוץ?..."), יש להתבונן על השורש, שלהן ולהסיק מסקנות בהתאם לתובנה מהיכן הן מגיעות.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (1 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים