תחרות הסיפור הקצר

תחרות הסיפור הקצר: לילה בלי ירח

10 שנים הם מחכים לילד, והנה, הוא מגיע עד פתח דלתם. האם ההורים שלו לא דואגים?

| כ"ד אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

היא נשאה את עיניה אל גרם המדרגות. הוא עמד שם חסר אונים. פניו מלאות החן התעוותו למעין בכי מעורר רחמים. תלתליו גולשים על כתפיו, ידיו מושטות לקראתה והיא כמהה לגעת.

"הנה, אמא באה. אל תבכה, ילדי הקט". היא משכה את רגלה בכח, אך משהו חזק מנע ממנה להתקדם. יוכי רצתה בכל כוחה לאמץ אותו אל חיקה. הפעוט בכה, התחנן וכרע ליפול. רגע, מה קורה פה? היא פתחה פיה לקרוא בשמו, אך קולה קפא. היא לא זכרה את שמו. משהו מוזר קורה פה. כבר 10 שנים היא מחכה לו. כבר 10 שנים שניהם מצפים, ועדיין הישועה מתבוששת מלהגיע.

אבל מה זה משנה כרגע אם זה חלום או מציאות? ברור שהוא בנה שהושיט לה את ידיו הקטנות בתחינה.

ושוב הכל התערפל ונמוג. הוי, אלוקים. אני רוצה כל כך להיות אמא. לא, ילד. אל תיעלם. הישאר עוד רגע קט, רק עוד הלילה. רק ללילה אחד.

ושוב נשמע בכיו של החלום הקסום שהתאחה למענה, אך הפעם הצליחה לעלות את המדרגות ולהתקרב. במאמץ אדיר אספה את גופה, שלא נשמע לה, תפסה את כפות ידיו וברגש שלא ידעה על קיומו, חיבקה את משאלת ליבה.

היצור הנכסף שוב התפוגג ונעלם, רק הבכי עוד ליווה אותה מבין שברי החלום. יוכי הקיצה לתוך חדר השינה השרוי באפילה. האור שהבליח מתוך מנורת הלילה - לא היה בו די. שעון הקיר המעוצב שמולה נבלע בתוך העלטה הסמיכה של לילה בלי ירח. רק המחוגים המצופים זרחן העידו שכעת 2 אחר חצות.

אלוקים, תן לי לחלום עוד לילה אחד.

הבכי מעורר הרחמים המשיך להצטלצל באוזניה. נכון, צפייה של 10 שנים לזרע של קיימא גורמת לבכי, לבכיות רבות בלילות, אבל קורה פה דבר מוזר. הבכי נשמע היטב. מציאותי. אם לא אני, אז מי כאן בוכה? בעלה חזקי ישן שינה עמוקה. הבכי הבלתי פוסק קרע את דממת הלילה. הוא נשמע מציאותי ונוקב.

* * *

אורי פקח את עיניו, מישש את מיטתו וגילה מתוך ערפילי החלום שהתפוגג את עצמו ואת אחיו בחדר לא מוכר. הוא שפשף את עיניו בידיו הקטנות ובהה בחוסר אמון בסביבתו החדשה. לא, זה לא הבית שלנו. היכן הוא? אחיו הגדולים ממנו נמו את שנתם בשלווה.

המקום הלא מוכר והחושך הסמיך העידו שכעת לילה. והוא שונא את הלילה. הלילה זורע בו פחד. אז הוא מרגיש בדידות איומה, וזה הזמן לבקר את אמו במיטתה ולהתחפר היטב מתחת לשמיכתה. רק לאחר שחש את חום גופה מצליח הוא לפזר את הצללים המאיימים שבדמיונו.

הפעם חש אימה של ממש. הוא הביט סביב אל החדר המוזר שלא הכיר כלל. של מי הבית הזה? ואיפה אמא? הוא לא מוצא את הפרוזדור שמוביל אל חדרה. הוא קם באומץ והחל לגשש את הכתלים. הנה, הוא מוצא את הדלת אולי שתוביל אותו אל המקום הבטוח בעולם. אל אמא. להפתעתו, מאחורי הדלת התגלה חדר מדרגות שאור קלוש מאיר את פינותיו. עכשיו הוא נזכר. אתמול היה ליל ראש השנה, והם אכלו אצל סבא וסבתא. הוא נרדם אחרי שאכל תפוח בדבש. מוזר בעיניו איך הגיע לבית הזה. ועוד יותר מוזר, איפה אמא?

הוא אחז בגדר והחל לרדת במדרגות. פנסי הרחוב שהאירו הבזיקו במוחו של בן השלוש מראה מוכר. את הדרך הזו הם מרבים ללכת, בעיקר בשבתות. חידה בעיניו איך הדרך מוכרת והבית הוא בית זר. לא נורא, הוא יודע את הדרך הביתה.

הוא החל לרדת במורד הרחוב החשוך. בנייני הרחוב הגבוהים איימו עליו והסירו את הביטחון המדומה שהיה לו. מבעד למרפסת אפלולית האיר פנס בודד על השעון התלוי לצד חבל הכביסה. אם היה מבין כיצד לקרוא מספרים ומחוגים, היה מגלה שהשעה כעת 2 לאחר חצות.

אורי עבר ליד הבניין, שבחצרו תמיד רעש והמולה. לפעמים הוא פוגש את חברו מהגן, ואז הם מתרגשים להיפגש. גם עכשיו הביט אל החצר השוממה, אולי יפגוש את חברו יונתן. אבל לא. הכל שקט כל כך, והאמת - זה מפריע לו מאוד. נקישות נעליו מחזירות לו הד. אין שום תנועה מלבד חתולי רחוב שנעצרו ונעצו עיניים מופתעות בזר הקטן שפלש לתחום השעה השמורה רק להם.

החתולות שמשכו את תשומת ליבו יום יום לא זכו הלילה לאהדתו. הן הטילו בו מורא.

הוא נעץ את מבטו המופתע בכוכבים, כמעט שלא מבחין בהם ביום יום. לו היה גדול יותר היה מבין מיד שבלילה בלי ירח הכוכבים זוהרים. כמה מוזר שהוא הולך והם מלווים אותו.

הוא זכר שיש לו עוד כמה רחובות לעבור וכמה קיצורים של סמטאות כדי להגיע לביתו.

הוא לא זכר כמה זמן הלך. הוא לא היה גדול מספיק כדי לפרש את הסביבה הדומה כעת לעיר רפאים, שעה שכל הרחובות ריקים ורק הפנסים מאירים בעקשנות את האפילה בתאריך בו אין ירח.

אורי עבר כבישים מסוכנים בריצה. הוא ידע שאמו מעירה לו השכם והערב לא לעבור אלא רק בעזרת מבוגר. אבל איך יסביר לאמא שלא ראה אפילו אדם אחד, והוא כל כך רצה לפגוש מישהו כזה, אולי כדי שישגיח עליו? הוא רצה עד מאוד לפגוש את אמא. הוא פחד מאוד.

בדידותו החלה להציק לו. הוא האט את צעדיו ונכנס לסמטה הצמודה, לחצר בה נמנמה חתולה את שנתה. ברגע שחלף על פניה - התעוררה החיה הפרוותית באחת, ובזינוק בלתי צפוי ניתרה מעליו כשהיא מייללת בצווחה.

אורי נבעת, וצרחה של פחד פרצה מגרונו כשהיא מביאה בעקבותיה בכי עצור של חוסר אונים. הוא קלט שהוא קטן מידי לשוטט לבדו בחצות ליל, ויבבה בלתי נשלטת כבשה אותו.

* * *

"אתה שומע", לחשה יוכי אל בעלה השקוע בשנתו.

"מממ מה", לא הצליח חזקי להסיר את החלום העמוק בו היה נתון.

"ילד בוכה בחצר". זו סיבה מוצדקת להעיר את בעלה העייף.

"מה עכשיו... ילד? איך הגעת לזה?", שאל מבין שברי החלום שעדיין מיטשטש, הולך ובא, בירכתי מוחו.

"אני שומעת בבירור", היא הסירה את השמיכה מעליה.

"יוכי, את לא גומרת לחלום על ילד. אני יודע. כדאי שתנסי להירדם". התרעם הוא על החלום ושברו, תרתי משמע. החלום הגדול של שניהם כבר עשר שנים לזכות בילד שעדיין בושש להתקיים, והחלום הנעים והקסום שהרגע התנפץ.

"אתה לא מבין, אני שומעת את הבכי מהחצר. איזו אמא שלחה את הבן שלה ב-2:30 למטה?".

"אלה דמיונות, ואצלך זה מצב שכיח", הוא הסתובב לצד השני.

"אני חייבת לבדוק", מיהרה יוכי להתכסות בחלוקה ובנעלי הבית.

"זה הילד של השכנים, שבוכה תמיד בלילות", ניסה חזקי להחזיר את אשתו לממלכת הלילה.

היא עמדה מסומרת למקומה כשראתה את הפעוט רועד מבכי, והוא פשוט לבד-לבד. היא מצמצה בעיניה. אולי זה המשך החלום. אבל לא. הוא עומד ומביט בה בעיניים מפוחדות ומתחננות.

"ילד, איפה אמא?", היא הביטה כה וכה, לא מאמינה.

הוא משך בכתפיו ולא ענה. היא התקרבה וחיבקה אותו.

"אל תפחד, אני אביא אותך לאמא". הוא נתן את ידו לידה המושטת ונכנס לביתה.

חזקי קם ממטתו, לא מאמין. "מה זה צריך להיות?".

"מצאתי ילד". זו יכלה להיות בדיחה, אם זה לא היה מפחיד.

"את מכירה אותו?".

"ממש לא".

"ננסה להרגיע אותו ולחקור אותו, מה עושה ילד בשעה שתיים וחצי בלילה לבד ברחוב".

אורי נרגע לאחר שכבדו אותו בשתייה ובממתקים, אך לשאלות הרבות שהמטירו עליו לא ענה.

אחר שעה שבר הפעוט את שתיקתו והחל לפטפט על הגננת והילדים, על סעודת ראש השנה. הוא ממש נהנה למצוא אוזן קשבת לסיפוריו.

"תגלה לנו סוף סוף איך קוראים לך? שם משפחה? רחוב, מספר, משהו?".

על פרטיו האישיים הוא לא ענה, והסביר שאמא שלו לא מרשה לו לגלות. הרצינות בה נאמרו הדברים הוציאו מהם פרצי צחוק, אבל גם דאגה רבה. הם הבטיחו לו הרים וגבעות, אבל הילד היה מוכן לפטפט על הכל - חוץ מפרטיו האישיים.

הלילה הזה הם חשו ביתר שאת את הכמיהה העזה לילד משלהם. אולי הוא פשוט נפל לנו משמיים. לו יהי שנוכל גם אנו לזכות.

לאחר שהשתעשעו עמו, ירדו לרחוב. הם ציפו שמישהו יחפש אותו או יקרא בשמו, אבל הרחוב קפא ושתק, ואף לא אחד הפריע את שלוות הלילה.

"בואי ניקח אותו לגמ"ח ילדים אבודים. נעשה את שלנו".

בעלת הגמ"ח לא האמינה כשפתחה את הדלת לאחר דפיקות רמות. היא גררה רגליה כשעפעפיה ממאנות להיפתח.

"האם את מכירה את הילד הזה?", שאלה אותה יוכי בתקווה לאחר הליכה של חצי שעה.

"הוא לא מוכר לי, בטח משכונה מרוחקת מפה. כמה זמן הוא אצלכם?".

"אולי שעה וחצי מאז גילינו אותו".

"בטח מחפשים אחריו".

"לא ראינו שום תנועה. שום סימן".

"קחו אותו למקום בה מצאתם אותו. ייתכן שדווקא שם מנסים לאתר אותו".

"זה הזוי שאנו משוטטים באמצע הלילה עם ילד נטוש", אמרה יוכי לבעלה.

"ממש הגשמת חלום. זוג המצפים לילד כבר 10 שנים זכו בילד ממש על הלילה הראשון של השנה, ביום הרת עולם. ביום בו נכתבים לחיים טובים", חייך חזקי באירוניה.

"יש לך מצב רוח של בדיחות? יש פה ילד שדואגים לו".

"לא נראה שמישהו מודאג. ואולי הוא באמת נטוש", החזיר לה חזקי, ספק בתמיהה ספק במשאלת לב. לאמץ את הילד שנשבה בקסמו.

לפתע הצביע אורי על הבניין החשוך ששום פנס רחוב לא האיר את כתליו.

"הנה המרפסת שלנו", התלהב.

"מה, פה אתה גר?", קראו בהפתעה הזוג פה אחד.

שמחתם היתה מוקדמת. הבית היה נעול, חשוך, ואף אחד לא נתן מענה לנקישות הרמות והממושכות.

מבעד לחשיכה נצבע הרקיע בפס זוהר של תחילת השחר. כשראשוני המכימים פנו בהילוך של כובד ראש לתפילת היום הגדול, איתרו סוף סוף יוכי ובעלה, בעזרתם של עוברי האורח, את בית הסבא של אורי.

הלילה הבלתי רגיל קשר את נפשם לילד שהוציא מהם רגשות כמיהה חבויים. בשעה 6 בבוקר נקשו על הדלת האחרונה להיום, כשידיהם מאמצות את ידו.

"את מכירה אותו?", שאלה יוכי את האישה בעלת המבע המופתע.

וודאי, זה אורי. מה קורה פה, ומי אתם?".

"מצאנו אותו משוטט בשתיים בלילה ברחוב".

"מה?!", הזדעקה. "השכנים מתחתי מסרו לבתי את הדירה לחג. אני לא מאמינה, איך הוא יצא?".

לפתע צצו כמה בנים ובנות סביב אמם, והביטו במחזה כלא מאמינים.

"מה קרה?", לא האמינה אהובה כשראתה את שיירת אחיה פותחים את הדלת וצועקים "את לא צריכה לדאוג, ברוך ד' מצאו את אורי".

"מה?!", הזדעקה. "לפני כמה דקות התעוררתי, עברתי דרך חדר הילדים ואז הסתבר שאורי לא במיטתו. הבנתי שהוא עלה אליכם. ברגע בו רציתי לעלות, התפרצתם. איפה הוא היה? מה קרה לו?", תהתה על החגיגה הגדולה, תוך כדי שהיא מחבקת את הילד האבוד.

"הוא הסתובב ברחובות מ-2 בלילה, והזוג הזה מצא אותו".

"אני לא מאמינה. אין לי איך להודות, ימלא ד' כל משאלותיכם לטובה".

"הלילה מילא ה' את משאלתי. זכיתי בילד שלך ללילה אחד", לחשה יוכי בעיניים מהורהרות. "נפלאות דרכי ה', 'קרוב ה' לכל קוראיו' באמת..." היא נענעה את ראשה בהתפעלות. "הוא עשה את הבלתי יאמן. אני קבלתי את הילד שלך ללילה אחד, ולך לא הגיע לדאוג - לכן התעוררת רק עכשיו".

אמא של אורי שתקה לנוכח המילים כבדות המשקל. גם יוכי וחזקי בעלה שתקו. ברור להם שההארה הגדולה הזו לא באה לחינם.

הם ינצלו את היום הזה להיכתב בספר החיים. להכניס חיים נוספים בביתם. שמחה ותקווה נמסכו בעצמותיהם. דבר פשוט הוא לקבל חיוך מאלוקים בעיצומו של ראש השנה?

*הערה: הסיפור אמיתי ברובו, רק השמות שונו. הילד שנעלם - הוא נכדה של כותבת הסיפור. יוכי וחזקי זכו לאמץ ילד, וכמובן, אנו מאמינים שניסים מתרחשים בכל עת.

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il  


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.7 (31 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים