פיתוח האישיות

בואו לא ניתן למה שהרגשנו היום להגביל את מי שאנחנו יכולים להיות מחר

אדם שופט את העתיד, בטעות, על בסיס חוסר מצב הרוח שלו בהווה, ומגיע למסקנה שכנראה גם בעתיד שום תוצאה טובה לא תצמח לו. אך זו רק הרגשה, טעות במסקנה ובאבחנה של האדם

| י"ד אייר התשע"ט |
(צילום:  shutterstock)
אא

מצב רוח מרומם הוא המנוע האנושי, אלא שלפעמים בני אדם מתבלבלים בין מצב רוח מרומם לבין אשליה. הם מתרגשים מכל מיני פתגמים" target="_blank" title="http://www.hidabroot.org/vod?lecturer=&program=5410">פתגמים">http://www.hidabroot.org/vod?lecturer=&program=5410">פתגמים ואמרות, חולמים כל מיני חלומות ומרגישים טוב עם עצמם, עד שהם מאמינים שתיכף מה שחלמו עליו יהפוך למציאות. הם מרגישים שגילו את הסוד שבעזרתו חייהם יהפכו לוורודים. אך זו טעות. מצב רוח מרומם ללא פעולה ועשייה אינו אלא אשליה.

מצב רוח מרומם שנוחת עליך, אינו בא להחליף את ה"אדם לעמל יולד", אלא להוות מנוע עבורו.

כמה פנים למצבי רוח. לפעמים מצב רוח מרומם ששורה על האדם אינו כי אם אשליה, שאם הוא ירגיש טוב הוא בוודאי יגיע להישגים אותם הוא רוצה להשיג. אך לפעמים מדובר בהדחקה. אנו מדחיקים את הצורך האמיתי לעבוד, להיות "עמל", ובורחים אל עולם החלומות והשאיפות. אף שאמנם נהדר לשאוף, המצב נעשה גרוע בתכלית כשהשאיפה היא במקום העשייה והעמל.

לפעמים, בשם מצב הרוח המרומם, אדם בורח ממערכת צמיחה הדרגתית. הוא מתעורר בעבודת השם ומצהיר שהוא לא מוכן לוותר, והוא חייב ללמוד בכל יום 4 שעות. הוא מלא מרץ ושאיפות אחרי שהוא מפנים את מעלת התורה לפי השגתו, אך הוא עדיין לא ערני למחיר שמשלמים. הוא כבר "חווה" את התוצאה - הוא יהיה תלמיד חכם גדול - וזה נהדר, אך הוא עדיין לא מכיר את המחיר היקר של "אדם לעמל יולד".

לכן אין ספק שהשאיפה לגדלות היא מנוע צמיחה, אבל ההתקדמות עצמה מוכרחה להיות הדרגתית, כדי שלא ניפול לייאוש. זו הדרגתיות עקבית: כל שבוע-שבועיים מתרוממים עוד קצת, כשאנו יודעים חודש מראש את קצב ההתקדמות המתוכנן. לדוגמא, מי שמתכנן ללמוד ארבע שעות ביום, לומד בשבוע הראשון 45 דקות ביום, שבוע לאחר מכן 50 דקות ביום, שבוע לאחר מכן 55 דקות ביום וכן הלאה. שאיפות גדולות לצד הדרגתיות ועקביות הן לא תרתי דסתרי, אלא זו הדרך.

מצד אחד, רק השאיפה יכולה לרומם את האדם להתקדם בהדרגתיות, מכיוון שההדרגתיות לכשעצמה יכולה לייאש. ומצד שני, השאיפות יכולות להיות מנגנון בריחה מחיי עמל והשקעה בשגרת החיים לטובת הסתופפות בצל החלומות.

השאיפה מזינה את ההדרגתיות, וההדרגתיות העקבית מזינה את השאיפות.

* * *

יש עוד נקודה חשובה. יש ימים כאלה, שפשוט אין לנו החשק ומצב הרוח להתחיל לפעול ולעשות, ואנחנו מוותרים לעצמנו ובעיקר משלים את עצמנו ואומרים לעצמנו שבכל מקרה היום זה לא היום שלנו, כי "התעוררנו על רגל שמאל". בימים כאלה כל דיאלוג פנימי בינינו לבין עצמנו לא יעזור, אלא יש לקום ולעשות מבלי שנחכה להרגיש טוב.

אל לנו להיות תלותיים בהרגשה טובה כדי לעשות מעשה חיובי. אמנם נהדר שיש לנו מצב רוח מרומם לעשייה, אך יחד עם זאת אנו חייבים להיות מעל הרגשות שלנו, ולא לאפשר למצב הרוח להיות ה"בוס" שיקבע האם הבוקר נחייך ונתפקד או לא.

הגמרא בסוכה (מ"ט) אומרת "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל". מהי המעלה הגדולה של נעלי העולים לרגל?

בהר הבית ובבית המקדש אסור להיכנס עם נעליים (ברכות ס"ג) אבל בדרכם, בעלייה לרגל עולי הרגל הם עדיין עם הנעליים. מה יפו פעמייך דווקא בזמן שהייתם בדרך לירושלים, עם נעליים. באותו זמן שלא היה מצב רוח מרומם. באותו זמן שהיו רק בדרך, עדיין לא חוו את העולם המופלא של קדושת בית המקדש, עדיין לא ראו את יופיו והדרו ועדיין לא חוו את התוצאה. הזמן המפואר הוא זה שאותו בילו בדרך, בהליכה בבוץ, בעפר, באבק, בדרך הקשה. כמה הרהורים יכלו להיות אז – "אולי לא כדאי, אולי עדיף לחזור הביתה, אולי נעלה לרגל במועד הבא". הרבה התלבטויות ובכל אופן הם עלו לרגל!

מה יפים הנעליים - התקופה בה היו נעליים, הרגעים שבהם עולי הרגל לא פעלו לפי צו מצב הרוח, והיו נאמנים לערכים ולא לרגש, למטרה ולא לחסרון במצב הרוח. מה גדולים הימים האלה שהאדם לא מרגיש את "הראש" - התקווה והשאיפה, אלא את הנעליים - הרגליים וחוסר מצב הרוח.

בימים כאלה אין להתייעץ עם הרגש, אלא להיות נאמן לערכים ולמטרות. ואף שהמחשבה כמו צפה מאליה "אבל מה זה שווה, הרי בכל אופן יש לי יום גרוע, מה זה שווה?". אך זו הערכת מצב לא נכונה. זו רק תחושה, אך אם אדם יתחיל, יעשה, יפעל - הוא יראה שרק ההתחלה קשה, ללא מצב רוח, ותוך זמן קצר תגיע ההתרוממות. אפילו אם נשפר את האווירה רק ב-10 אחוז, זה כבר טוב יותר מאשר להמשיך לשבת ולהימנע מעשייה. ובכלל, ברגע שאדם מתחיל בעשייה, הוא מבחין שהקושי היה רק בראש שלו. המחסום היה לא אמיתי, אלא רק בהרגשה.

אדם שופט את העתיד, בטעות, על בסיס חוסר מצב הרוח שלו בהווה, ומגיע למסקנה שכנראה גם בעתיד שום תוצאה טובה לא תצמח לו. אך זו רק הרגשה, טעות במסקנה ובאבחנה של האדם.

בואו לא ניתן למצב הרוח שלנו לקבוע מה אנחנו יכולים לעשות. לפעמים יש לאדם אמונה ותפיסה שאומרת שאם אני מרגיש רע כעת, זה אומר שכך ארגיש בשעות הקרובות ולכן אפילו לא כדאי להתחיל לעשות שינוי בחיים כי בכל זאת אין סיכוי לשפר את מצב הרוח. את התפיסה הזו היינו רוצים לנטרל באמצעות יציאה לפעולה ועשייה, עד שמעגל הקסמים השלילי של "אני מרגיש רע ולכן כל מה שאעשה לא יגרום לי להרגיש טוב" - יישבר בעקבות העשייה.

* * *

לפעמים הסיבה שאנו לא עושים, או דוחים מעשה, היא שהוא נתפס בעינינו כעבודה קשה או מפחידה, מעבר למה שהוא באמת. אבל חשוב לזכור שכדי לפתח את האישיות שלנו עלינו ללכת מעבר לפחד ומעבר לגבולות שמציבים הרגשות שלנו.

באופן עקרוני, הפחדים שלנו הם הגבולות, הם שמאותתים עד היכן אנו יכולים, כביכול, להגיע. אמנם לפעמים יש בהם תועלת, כי אדם יחשוש להיות לא מוסרי וכדומה, אך יש פחדים שמגבילים אותנו, וכדאי לעבור את המחסום שלהם, כי כך האדם מזהה בתוכו אדם חדש שהוא לא ידע שיש בו.

המחיר והתגמול לפעולה למרות מחסום הרגשות השליליים, הינם מפגש עם אדם חדש וחיובי שלא הכרנו בתוכנו.

בואו לא ניתן למה שהרגשנו היום להגביל את מי שאנחנו יכולים להיות מחר.

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל anat@htv.co.il


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (4 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים