מה דעתך על דירת פאר קסומה בטייבה?

סיפורה המטלטל של שני לוי, הוא אחד הסיפורים היותר עצובים ששמענו אי פעם. אך בזכות פעילי מחלקת 'שבויות' בהידברות, כמו גם הרב זמיר כהן, וניר גרמי סמנכ"ל הארגון, זכתה שני שלסיפור שלה יהיה סוף טוב.

שני לוי נולדה לפני 28 שנה באילת, אך למרבה הצער, כבר מגיל חמש נשלחה לגדול אצל משפחות אומנה. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתה בת שמונה בלבד, נפטרו שני הוריה, ומסכת הקשיים החלה. "למשפחות האומנה היו כוונות טובות, אבל לא משנה כמה הם השתדלו לתת לי את התחושה שאני חלק מהבית – תמיד הרגשתי שיש אפליה ביני לבין הילדים הביולוגיים שלהן. אף פעם לא הרגשתי שייכת במאה אחוז. תמיד הייתה תחושת נחיתות", היא משחזרת בכאב.

עד גיל 12 התגלגלה לוי ככדור מיד ליד, בין עשרות משפחות. ביניהן משפחת קלט שפרשה עליה חסותה, למשך שלושה חודשים, ומשם עברה לתחנה האחרונה – מעון לילדים בסיכון בבאר שבע, יחד עם אחיה הקטן, שהיה אז בן שמונה בלבד.

במעון זה שהו השניים במשך שנתיים, אך אז החליטו הרשויות שהגיע הזמן לפצל אותם, בתואנה שהאח מדי 'תלותי' באחותו. "הוא היה קורא לי אמא, כי הוא לא הכיר משהו אחר. לא רציתי שיפרידו אותו ממני, אחרי שכל החיים היינו יחד. אבל הצוות עמד על שלו, והחליט שהוא צריך להתבגר, לצאת לחיים האמיתיים, ולפתח 'עמוד שדרה' משלו".

לוי התחננה, ביקשה, הפצירה, ניסתה – אך דבר לא עזר. שנה לאחר מכן, הופרד ממנה אחיה האהוב ונשלח לפנימייה לבנים בדרום, בעוד היא נשלחה לפנימייה אחרת בכפר סבא. "שם נגלה לפניי עולמם של ה'גדולים', ומרוב שרציתי להשתייך סוף סוף, מצאתי עצמי בחברה של 'בלאגניסטים', ומשם החלה ההידרדרות".

"דאוד זיהה את המצוקה שלי, וניצל את המצב"

בכל זמן שהותה במסגרות ה'מאולצות', שנכפו עליה על ידי המערכת – חשה לוי בודדה ועצובה. בגיל צעיר לא העזה לחשוב על בריחה, אך מרגע עמדה על דעתה, כשעיניה הובילו אותה לפיתויים האינסופיים של רחובות תל אביב, החליטה להפוך את ה'חלום' למציאות. "בכל פעם שהרגשתי קצת חנוקה, ברחתי לרחוב. בכל מסגרת חדשה, תמיד חיפשתי את הפתחים בגדרות. ידעתי שמתישהו אני אתפס, אבל לא היה אכפת לי. ברחתי כמעט מכל מקום, וישנתי ברחובות".

לא פחדת?

"ברור שפחדתי, אבל החיים לימדו אותי להיות חסינה לפחדים. לא נתתי להם להיכנס אליי, דחפתי אותם החוצה בכל הכוח".

לא היה עדיף לפנות לבקשת עזרה, במקום להסתכן בצורה כזו – במקומות ועם אנשים, שאת לא מכירה?

"ממש לא", משיבה לוי נחרצות. "את יודעת למה? כי ביום שניגשתי לעובדת הסוציאלית כדי לבקש עזרה, היא חייכה אליי במאור פנים, חיבקה אותי והבטיחה לעזור. היא נשמעה אמיתית, אז האמנתי לה. אבל לצערי, לא עבר הרבה זמן מהשיחה שלנו, עד שניידת משטרה הגיעה למקום, והשוטרים לקחו אותי בכוח לאשפוז במוסד סגור. מאז נעלמו כל שרידי האמון שעוד היו לי במערכת".

ויחד עם אותם שרידי אמון, נעלם גם הרצון לשמוע על משפחות אומנה. "במשך כל הזמן הזה, אף אחת מהמשפחות שגדלתי אצלן, לא התעניינה בי", אומרת לוי בכאב גלוי. "לאף אחד לא היה חשוב לדעת איפה אני נמצאת היום, אם טוב לי, אם אני מסתדרת. נשכחתי מהלב של כולם".

ואז הגיע דאוד.

"הכרנו במסיבה בצפון. הגעתי אליה עם חברה שלי, אבל בעקבות ויכוח שהיה בינינו, נפרדו דרכנו ומצאתי עצמי לבד באמצע שום מקום, עם אנשים שאני לא מכירה, בלי כסף ובלי שמץ של מושג איך לחזור משם".

מתוך חוסר האונים שחשה, ישבה לוי בצד ובכתה. דאוד, בן 22 שזיהה את המצוקה, קפץ מיד על המציאה, וניגש אליה. "הוא אמר לי: 'איך בחורה יפה כמוך בוכה? די, תירגעי. אני אעזור לך'. מיד הרגשתי שיש בו משהו אחר. הרגשתי בטוחה במחיצתו".

מאותה מסיבה הלכה טבעת הקשר והתהדקה, עד שלאחר שלושה חודשים – הפכו דאוד ושני לזוג רשמי, ועברו לגור בדירה משותפת בתל אביב.

"בכל הזמן הזה שגרנו ביחד, לא זיהיתי את טיבו האמיתי. הוא לא הרים עליי יד, לא דיבר בצורה מכאיבה. כלום. הוא נשאר אותו בנאדם שהכרתי במסיבה".

לאחר תקופה, כשראתה לוי שה'אהבה' הולכת ומתחזקת, נענתה להצעתו לעבור לטייבה. "זה היה לפני שלוש שנים. הוא הבטיח לי שאם כאן טוב לנו, אז על אחת כמה וכמה יהיה לנו טוב כשהוא יהיה בסביבה שלו", משחזרת לוי. "לרגע לא חשבתי שזה הצעד הכי מוטעה שאעשה בחיים".

"המילים שיצאו לו מהפה, היו יותר גרועות ממכות"

בחודשים הראשונים בהם גרו בטייבה, הכול 'עבר' בשלום. דאוד השכיר דירת פאר קסומה בת שלושה חדרים גדולים בשביל ה'נסיכה' שלו, עם שומר בכניסה, ומבחינה חומרית העניק לה כמעט הכול. עד… עד שהגיעו התפרצויות הזעם, שעוררו את חשדה. "גם בתל אביב הוא היה כועס מדי פעם, אבל לא ככה".

איך ככה?

"הוא לא הרים עליי יד, אבל המילים שיצאו לו מהפה, היו יותר גרועות ממכות. בכל התפרצות, הייתי מתפללת שלא ימשיך להגיד את הדברים האכזריים האלה, ששמעתי בלי סוף. שאפילו יכה אותי במקום לומר אותן. זה אכל אותי מבפנים".

לשאלה מדוע לא קמה והלכה, אם הדברים כל כך פגעו בה, אומרת לוי כי: "לא היה לי לאן. פחדתי לחזור שוב לרחוב, זו הייתה נראית לי האלטרנטיבה הכי טובה. לא היה לי כסף, את הקשרים המעטים עם חברות – ניתקתי, לא היה לי למי לפנות וממי לבקש עזרה".

אז אני מבינה שעל חתונה לא היה מה לדבר.

"היו לנו שיחות על זה כל הזמן. הוא מאוד רצה להתחתן, אבל בשבילי זה היה הגבול. לא רציתי בשום פנים ואופן. ידעתי מעצמי שזה לא יקרה. בחיים לא הייתי מוותרת על הדת שלי, לא בשבילו ולא בשביל אף גוי אחר".

"הידברות היו שם, כשכל האחרים נעלמו. בזכותם קיבלתי חיים חדשים"

אלא, שהקב"ה הקדים תרופה למכה, ושלח עד אליה את שליחיה הטובים של מחלקת 'שבויות' בהידברות. היה זה כאשר חברת ילדות שלה נחשפה לאתר, וקראה בו סיפורים של חילוץ יהודיות מכפרים על ידי הידברות. היא זו שהעבירה את פרטיה של לוי למנהלת המחלקה ק' שוורץ.

"ק' יצרה איתי קשר והתחננה שאצא משם. היא אמרה שתשלח מונית להביא אותי, ושאקבל כל מה שאני צריכה, אבל לא האמנתי לה. בדיוק כמו שלא האמנתי לסיפורים שקראתי באתר. זה היה נראה לי הזוי, שבאמת יש מישהו שאכפת לו מבנות כמוני, שמגיע עד אליהן, מחלץ אותן, ונותן להן הכל. פחדתי שברגע שאצא, אהיה שוב זרוקה ברחובות, ולא אקבל עזרה מאף אחד".

מצב זה נמשך כמה חודשים, עד שיום אחד – היא מאסה בכל. "התקשרתי לק' ואמרתי לה שאני מוכנה לצאת, אבל היא לא האמינה לי. אחרי שבעבר יצרו איתי קשר כמה פעמים וסירבתי לעזוב את ה'לוקסוס', היא קיבלה את הרושם שאני לא רצינית".

אז היא לקחה תיק קטן, ארזה בו מינימום נצרך, ועזבה בעצמה. "כבר ביום השני התייצבתי אצל ק' בהידברות. הייתי שבורה ועייפה, מחוסרת כוחות. רציתי כבר פינה שקטה משלי, לחיות בה בכיף מבלי לעבור כל הזמן. חשבתי לעצמי: יופי, עזבתי. ועכשיו מה? לאן אלך? שוב משפחות אומנה, שוב להתגלגל מיד ליד עד שיימצא לי מקום קבוע? חששתי שעשיתי את הטעות של חיי, אלא שתוך שעתיים – ק' סידרה לי חדר משלי בדירת מסתור, בגדים חדשים, מכשיר טלפון ומספר חדש, אוכל, מכשירי חשמל חדשים ומגוונים, ומעל הכל – נתנה לי להרגיש הכי טוב בעולם".

כאבא טוב ודואג, עוד באותו שבוע, הגיע הרב זמיר כהן לדירת המסתור של לוי, לבדוק ששום דבר לא חסר, ושטוב לה.

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לפניות ודיווחים: טל' 073-2221333 או 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il