שניות אור - מפנקסו של חוזר בתשובה

"סבא הרג את הנחש!" – על האהבה ההומיאופטית לנכדים

למה אנחנו אוהבים כל כך את הנכדים שלנו? הרי הם רק רבע מאיתנו, אפילו לא חצי? שניות אור – מפנקסו של בעל תשובה

| ל' ניסן התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

בשעה שתיים לפנות בוקר הגעתי עם אשתי לבית החולים "בלינסון" במחלקת יולדות, ואז נודע לנו ששודרגנו והפכנו לסבא וסבתא. לא רציתי להעיר את אבי, שהפך לסבא רבא, ושלחתי לו מסרון: "בן בא לנו". להפתעתי השיב מיד: "מזל טוב! מגיע לך האושר!".

הופתעתי. אבי אינו טיפוס רגשני או נוטה לפיוט. היה נדמה לי שנכד זה משהו מרוחק יותר מבן, נניח חצי שמחה, אבל על איזה אושר הוא מדבר?!

האחות הביאה לנו את התינוק בעריסה. ראיתי אותו מסתכל בתמיהה על העולם. חשתי כלפיו חמלה מיוחדת. הצטלמנו ביחד עמו, היה די מרגש, אבל לא משהו שמתקרב לאושר.

כשחזרתי עם הסבתא הטריה לביתנו בעלות השחר הרהרתי בכך שדור הולך ודור בא. אנחנו מתבגרים, ופחות רלוונטיים. נזכרתי במקל סבא ובסיפורי סבתא, והשמחה על לידת הנכד התערבבה עם עגמומיות קיומית.

חלפו הימים, הנכד הלך וגדל, ואז אירע דבר מפתיע. התפתחה בקרבי כלפיו אהבה עמוקה וסוחפת שלא הכרתי בעת שגדלתי את ילדי. נולדה נכדה, ואחריה עוד אחת. הנכדים הללו היו פינות של אושר בקרבי. לעתים קרובות נזכרתי בהם או צפיתי בתמונותיהם ובסרטוניהם.

יום אחד ביקרתי אצל בני וכלתי בצפון ויצאתי לטייל עם נכדי הבכור, שהיה כבן שלוש, ביישובם ההררי. אחזתי בידו וביקשתי: "ריבונו של עולם, תאיר לי את סוד אהבת הנכדים!".

פסענו ליד מבנה נטוש, ולפתע נכדי צעק: "סבא! נחש!".

"איפה?", זעקתי.

הוא הצביע על נחש צפע שהחל לזחול לעברנו. הדפתי את הנכד לאחור, הרמתי אבן גדולה והטחתי אותה בראשו של הנחש, שפרפר לרגע ונדם.

הרמתי את נכדי ומיהרתי עמו בחזרה לביתו.

הרגשתי שהנחש שנקטל קשור לתפילתי, וניסיתי להתבונן בסוד האהבה היתירה. 

כמובן שזה קל ונעים יותר להיות סבא שמחלק סוכריות מאשר אבא שנושא בעול, אבל זו לא הסיבה האמיתית. לכאורה אדם צריך לאהוב יותר את ילדו, מפני שהוא חצי ממנו בעוד שנכדו הוא רק רבע ממנו, מבלי להחשיב את השותף העליון, אלא את השותפים הגשמיים בלבד. לפיכך, איך יתכן שתאהב רבע ממך יותר מאשר חצי?!

ואז נזכרתי בעקרון הדילול ההומאופטי, שככל שהתרופה מדוללת יותר, כך הרעל שבה נמוג יותר והיא משתבחת יותר.

כלומר ה"אני" מלא רעל, בבן מדולל חצי מרעל ה"אני", ובנכד הוא מדולל כפליים. ואז גיליתי את הרעיון: ככל שהאדם מדולל יותר עד אינסוף, כך רעל האגו שלו מתפוגג, והוא נכלל באינסוף וזוכה לאושר. אולי זה בעצם הסיפור של אדם וחווה, שתיקונם אחרי חטאם היה לדללם עד סוף כל הדורות, עד שיצא מהם כל הרעל של הנחש...

כשהגענו לביתו של בני, צהל נכדי: "סבא הרג את הנחש!".

בני וכלתי נדהמו, ואילו אני חייכתי והמשכתי לשאת את נכדי הגאה, שלא רצה להיפרד ממני.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (4 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים