FTP upload of has failed!


"הרגשתי שיחד עם בנייני התאומים, גם אני נופלת": סיפור אישי מעורר השראה - הידברות

לאישה

"הרגשתי שיחד עם בנייני התאומים, גם אני נופלת": סיפור אישי מעורר השראה

הצעות העבודה המפתות בניו יורק כבר עמדו לפתחה של אלונה, אך אז קרסו מגדלי התאומים, ואיתם גם כל תכנוניה. מאוחר יותר, הבעיות שלחצו מכל הכיוונים, גרמו לה להתחיל להביט לשמים

| י"ז אדר ב' התשע"ט |
בעיגול: אלונה ינא, כיום (צילום: אלבום פרטי)
אא

"אם לא הבועה החלולה של ניו יורק, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום", פותחת את דבריה אלונה ינא, מעצבת אופנה בעברה. "דווקא דרך הגילוי שהאושר הוא לא שם, ודרך אתגרי החיים, נפתחתי לעולם חדש ומיוחד, אשר מעולם לא ידעתי שקיים".

היא גדלה במשפחה חילונית סטנדרטית בקריות, וכשבגרה, פנתה ללימודי עיצוב אופנה. "בסיום לימודיי, תכננתי לפתוח חנות לסוג בגדים שלא היה קיים אז בארץ, בידיעה ברורה שיהיה לכך ביקוש גדול", היא מספרת. "כדי לעשות זאת, הייתי זקוקה להון התחלתי, וחיפשתי דרך להרוויח כסף בקלות ובמהירות. אחותי, שהתגוררה אז בארצות הברית, הציעה לי לבוא לעבוד בדוכן מכירות בניו יורק, ואמרה שההכנסות שם הן גבוהות ביותר. החברה עבורה בחרתי לעבוד שלחה לי כרטיס טיסה, ואכן התגליתי שם כמוכרת מעולה, שהביאה רווחים מעל למצופה. יחד עם ההצלחה במכירות, התחלתי להכיר חברים במקום ולבנות בו את חיי. החלטתי שאני כבר לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה להתפתח בעיר הגדולה".

כמי שניחנה בעין חדה להבנה של צרכים ייחודיים בשוק, מצאה אלונה רעיון חדש ללכת איתו. "בזמן שעמדתי בדוכן שלי, הסתכלתי על עוד דוכנים סביבי, וראיתי שכולם מוכרים בגדים עם ציורי דרקונים וכיתובים יפניים", היא מספרת. "עלה לי רעיון למכור משהו אחר - חולצות עם כיתובים של חי, חמסה ומגן דוד. היה ברור לי שכל ישראלי או יהודי שיראה את החולצות האלה, יקנה מהן מיד. אני והמוכרת בדוכן שלידי, ישראלית גם היא, חברנו יחד ופתחנו דוכן שלישי, עם החולצות שלנו. תוך חצי שנה העיר היתה מוצפת בהן, ואנשים סיפרו לי שהם קונים אותן כדי שכך יזהו את מוצאם, והדבר יעזור להם למצוא בני זוג או חברים יהודים. העסק שלנו צבר תאוצה, ואיתו הגיעו גם הצעות עבודה מפתות. צייד כישרונות של גאפ, שעבר באזור, הציע לי להיות מעצבת לאופנת רחוב שלהם, ובאותו זמן קיבלתי הצעה נוספת לשיתוף פעולה עם חברת בשמים מצליחה. זה היה חלום שכל אמן מחכה שיקרה לו, והיה ברור לי שהעתיד שלי בניו יורק מובטח".

בעיגול: אלונה ינא, בצעירותה (צילום: אלבום פרטי)

כדי להסדיר את שהותה בחו"ל באופן חוקי, החליטה אלונה לחזור ארצה לתקופה קצרה, ולא חלמה לרגע על מה שיקרה בהמשך. "הגעתי לארץ עם 3 מזוודות, ואת כל החיים שלי בניו יורק השארתי שם. היה ברור לי שאני רק סוגרת כמה פינות, וחוזרת להצלחה הגדולה שחיכתה לי. ההפתעה הגיעה כאשר באחד הימים התקשר בן הדוד שלי וסיפר שבנייני התאומים נפלו. הייתי בהלם גמור, והבנתי מיד מהי משמעות הדבר עבורי. באותו רגע הרגשתי שיחד עם הבניינים, גם אני נופלת. כפי שחששתי, בעקבות האירוע הקשה הוחמרו נהלי הכניסה לארצות הברית, והדרך לשם נחסמה עבורי. כל מה שצברתי בניו יורק נשאר שם, והתחושה שלי היתה כמו של אדם שנשרף לו הבית. במשך תקופה ארוכה, שעון היד שלי עדיין היה בזמן ניו יורק, והתקשיתי מאד לחזור לאווירה ולחיים בארץ".

 

"עם כל הטוב, התחילו פתאום לצוץ בעיות"

תחושת ההחמצה הקשה המשיכה ללכת עם אלונה עוד זמן רב. "חיכיתי הרבה כדי לראות אולי יתאפשר לי לנסוע שוב, אך הדבר לא קרה", היא מתארת. "במהלך הזמן, עבדתי כסטייליסטית בחברה נחשבת, אחר כך כאסיסטנטית במרפאת שיניים עם התמחות ייחודית, ובכל מקום רצו אותי מאד. הבעיה היא שאני לא הייתי שקטה מבפנים, וכל הזמן חיפשתי משהו אחר. הייתי אז כבר בת 32, והבנתי שהגיע גם הזמן להתחתן. החלטתי לקרוא בכל יום את פרק התהילים של אותו יום, ולכוון לחתן".

באותה תקופה, הגיעה אלונה לעוד נישה עיצובית מקורית, אותה מצאה בפסטיבלי טבע שונים. "תכננתי קולקציית בגדים טבעית לחלוטין, בגזרה פשוטה מאד שמתאימה לכל אחד, והיה ברור לי שזו תהיה הצלחה. גזרתי ותפרתי בעצמי 2,000 מטר בד, ואכן אנשים קנו את הבגדים האלו בשלשות ורביעיות, ותוך חצי יום נגמרה כל הסחורה. בפסטיבל הבא, לעומת זאת, המצב היה הפוך לחלוטין, ובאופן מפתיע, לא מכרתי כלום. הייתי די המומה, אבל מסתבר שחיכה לי שם משהו טוב בהרבה. בפסיטבל הזה, אחרי התפילות, זכיתי לפגוש את בעלי".

מיד כשנפגשו, היה ברור לבני הזוג שהם מתחתנים, וחודשיים אחר כך הם כבר עמדו מתחת לחופה. "בעלי היה בן 37, ואני בת 33, גילאים שבהם רוב החברים שלנו כבר היו בעלי משפחות", היא מספרת. "כשנה אחר כך נולדה לנו בת, ומהר מאד אחריה הגיע גם בן. ובכל זאת, עם כל הטוב הזה, התחילו פתאום לצוץ בעיות מכל הכיוונים. גרנו ביישוב עשיר מאד, והחיים בו היו יקרים מידי עבורנו. בנוסף, לא היה לנו שום קשר עם השכנים, והרגשנו ממש מבודדים חברתית. כמי שהתחתנו מאוחר, היה גם קשה לעבור פתאום ממצב של פרפרים חופשיים למצב מחייב של הורות וטיטולים, ואפילו הקשר בינינו כבר לא זרם באופן חלק במיוחד".

דווקא שם, מתוך התחושה הקשה שאין מוצא, התחילה אלונה להסתכל למעלה לשמיים. "היכרתי כמה נשים חסידות חב"ד, והן נתנו לי תמיכה ואוזן קשבת, והרבה אהבה ואכפתיות. מתוך ההיכרות הזו, שהיתה עבורי כעין פנס בחושך שעברתי, החלטתי לקחת על עצמי את נושא טהרת המשפחה. על אף שהייתי לבד בהחלטתי, בלי שותפות של בעלי, הרגשתי שזהו הדבר הנכון לעשות. אחת מנשות חב"ד במקום לימדה אותי את ההלכות, והדריכה אותי איך לנהוג".

התמונה באדיבות ארגון טהרת הבית

ביום בו היתה אמורה אלונה לקיים את מצוות הטהרה לראשונה בחייה, התחילו לעלות קשיים שונים. "כבר בבוקר, החליטו הוריו של בעלי לצאת לקניית נעלי צעד ראשון עבור הבן שלנו, ואני הייתי צריכה להצטרף אליהם לנסיעה לעיר הקרובה", היא מספרת. "בצהריים, אחרי שחזרתי הביתה, גיליתי שהמקרר ריק למדי, והחלטתי לצאת שוב לעיר לסיבוב קניות. רק כשחזרתי מנסיעה זו, הבנתי שבאותו ערב עליי לבצע גם נסיעה שלישית לאותה עיר, כדי להגיע למקווה, והרגשתי שזה כבר יותר מידי עבורי ביום אחד. למרות זאת, אחרי התלבטות ארוכה מה כדאי לעשות, החלטתי שעם כל הקושי, אני לא מוותרת. נסעתי בשלישית באותו יום, וכשהגעתי למקום, סיפרתי לבלנית המבוגרת שהיתה בו את כל מה שעבר עליי. היא ענתה לי שאם הייתי מתכננת ללכת לבריכה, כל זה לא היה קורה, אבל בגלל שזו פעם ראשונה, ומדובר במצווה כל כך גדולה, אז יש גם מניעות. היא הוסיפה ואמרה שגם בפעמים הבאות בטח יהיו כאלה, ובאמת זו היתה המציאות".

 

"דרך שתי הילדות המדהימות האלה, למדתי הרבה מאד הלכות"

עם כל זאת, החוויה של מצוות הטהרה, נגעה באלונה באופן עמוק. "ראיתי שכל מה שאני מתפללת בזמן הזה, מתקיים, ומכיוון שצמד המילים 'שלום בית' לא היה קיים אז בלקסיקון שלי, התפללתי לה' שישלח ביני לבין בעלי שלום והרמוניה. לשמחתי הרבה, תוצאותיה של התפילה הזו לא איחרו לבוא, ושלום הבית שלנו הופיע דרך ההחלטה של בעלי לא לנסוע יותר בשבת. בזמן שהוא היה יוצא לבית הכנסת, אני נהניתי יחד עם הילדים בבית, ומאוחר יותר היה לנו זמן משפחתי רגוע, בלי יציאות. עם הזמן, כיבינו גם את מכשירי החשמל, והתחלנו להדליק בביתנו יותר ויותר את אור השבת, כשיחד איתו נפתח גם השלום".

ביום כיפור של אותה שנה, החליט בעלה של אלונה, שהוא נשאר בבית הכנסת לאורך כל היום. "בזמן תפילת נעילה היתה לו איזושהי חוויה מיוחדת. הוא עמד ליד ארון הקודש, ופתאום ראה מולו כעין תמונה של מלאך מחזיק ספר תורה. המראה הזה היה עבורו עוצמתי מאד, וטלטל אותו באופן חזק. שליח חב"ד שהיה שם, הסתכל עליו בסוף התפילה, ואמר לו שהפנים שלו נראות מאירות באופן מיוחד, ושבטח הקב"ה סלח לו על כל מעשיו. האירוע הזה גרם אצלו לשינוי עמוק, והביא למפנה המשמעותי בחיינו".

בני הזוג החלו להתקרב אט אט לדרך של שמירת תורה ומצוות, והחליטו לחפש גם מקום מגורים מתאים יותר עבורם. "בעלי אמר לי שהחלום שלו הוא לגור באזור יהודה ושומרון, על אף שמעולם לא ביקרנו שם, ולא היה לנו שום קשר לאזור", אומרת אלונה. "במשך תקופה ארוכה, חיפשנו יישוב מתאים לגור בו, אך בכל פעם היתה סיבה אחרת בגללה לא הצלחנו לסגור סופית על מגורים במקום. כאשר לבסוף מצאנו את מקומנו, לא האמנו עד כמה השוני ממקום המגורים הקודם שלנו, הוא אדיר. בן רגע, התחברנו לכל תושבי היישוב החדש, ובמשך שנתיים שלמות הזמינו אותנו חברים לסעודה כמעט בכל שבת. בבית הקטן יחסית, אליו עברנו, היתה חצר ענקית, וחבריהם הרבים של הילדים מילאו אותה מידי יום. מחיים במקום שבו הרגשנו זרים ומנוכרים, עברנו ליישוב חם ועוטף, וגם את המעבר לחיי תורה ומצוות עשינו במהירות יחסית".

אורחות קבע בבית המשפחה היו שתי אחיות, חברות של ביתה של אלונה. "דווקא דרך שתי הילדות המדהימות האלה, למדתי הרבה מאד הלכות", היא מתארת. "בכל פעם שהן ראו אותי עושה משהו שלא לפי ההלכה, הן היו אומרות לי שזה אסור, וגם ידעו להסביר למה. גם כשלא היה להן הסבר, הן הלכו לשאול את אבא שלהן, וחזרו לומר לי את דבריו. ביני לבין אמא שלהן נוצרה חברות קרובה, והיא ישבה ללמד אותי הלכות באופן קבוע".

כמי שחיה סביב עולם התפירה והאופנה, וחיפשה איך ליצור בו חידושים מקוריים, מצאה אלונה בחייה החדשים מענה גם לצורך זה. "הגעתי ללשכת הפרוכת, ארגון בו למדנו את מלאכת האריגה, ויצרנו פרוכת בגודל אמיתי, שמוצגת באחד המוזיאונים בחו"ל. בנוסף, אני תופרת בגדי כהנים למכון המקדש, בהם משתמשים להדגמה ולימוד של עבודת הכהנים. זכיתי לעוד כמה המצאות מעניינות, כמו תפירת בובות שמותאמות במיוחד לבנים, ונעלי בד שבהן אפשר ללכת באזור המקדש, ועם הזמן החלומות הגדולים של ניו יורק נמוגו, ואני שמחה ומאושרת בחיי החדשים".

במהלך השנים גילתה אלונה, שהיא שייכת למשפחה של נשים העוסקות בעיצוב ותפירה "שתי קרובות משפחה שלי, שניצלו מהשואה, סיפרו לפני מותן שהן היו תופרות עילית, מה שנקרא כיום מעצבות אופנה. גם סבתא שלי היתה תופרת, והורישה לי את מכונת התפירה של סבתא שלה, מלפני כ-150 שנה. אני עצמי זכיתי להיקרא על שם קרובת משפחה בשם אילונה, שהיתה אישה אמיצה, וניצלה מהתופת בזכות התעוזה לא להאמין לשקרים של הגרמנים. כמוה, זכיתי גם אני להטיל ספק במה שנראה לי לא נכון, לבחון מחדש את חיי, ולצאת לדרך חדשה, מלאת משמעות".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.6 (134 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים