מגזין

טבריה היא לא תל אביב, וגם לא תהיה. אז מה עובר על בירת הגליל?

הסיקור האוהד לו זכה מיזם התחבורה הציבורית בשבת, לפחות בחלק מכלי התקשורת הארצית, הוא סימפטום להיסחפות אחר הקו האנטי-חרדי הלא מוצהר. חדשות הכזב מייצרות מציאות בה לכאורה המאבק על שמירת השבת בטבריה הוא בעצם מאבק על שלילת חירויות הפרט – האומנם?

| ח' אדר א' התשע"ט |
רון קובי (צילום: פלאש 90)
אא

בחודשים האחרונים טבריה בכותרות אבל כנראה מהסיבות הלא נכונות. בסוף השבוע דווח על מיזם ראשוני - הפעלת תחבורה ציבורית בשבת – הסדין האדום של היהודים שומרי המצות בטבריה ובכלל, אבל לא רק שלהם. חילול שבת בפרהסיה הוא סדין אדום לכל מי שאיכפת לו מהעיר הזאת. הטבריינים, גם החילונים שבהם, הם אנשים של כבוד, יש להם פטריוטיות מקומית, הם גאים בטברייניות שלהם, הם ממש לא רוצים להפוך לתל-אביב, כי טבריה מה לעשות - היא בטח לא תל אביב, וגם לא יכולה להיות.

טבריה, אחת מארבעת ערי הקודש, עיר עם היסטוריה ומורשת מפוארים, ששורשיה נטועים 2000 שנים אחורה ומעלה. אבני הבזלת שמעטרים את חומותיה סופגים בעל כורחם את השמש הקופחת של יולי-אוגוסט, והם עומדים בגאון מאות שנים. עדות לימים אחרים, בהם טבריה הייתה לא פחות מאשר מיני-מעצמה מקומית. בחלק הדרומי של העיר, קצת לפני ציונו של רבי מאיר בעל הנס, קבורה תחת העשבייה הפראית עיר שלמה שבנה הורדוס אנטיפס לפני 2000 שנים, והוא זה שהעניק לה את שמה לכבודו של הקיסר טיבריוס, והפך אותה לבירת הגליל שבה התנקזו חיי המסחר, הכלכלה והתרבות.

ארכיאולוגים אומרים בהומור שמאחורי כל אבן שנרים מהרצפה מסתתר סיפור מופלא. בעיר העתיקה, כמה מטרים אחדים מתחת לאדמה, קבורים שרידים של עולמות מפוארים שטרם נחשפו. היסטורית ידוע שבשלב מסוים העיר הדרומית ננטשה בפתאומיות, והועתקה למיקומה הנוכחי – לטבריה שכולם מכירים. הטבריינים של אז לקחו איתם את אבני הבזלת ודלתות ובנו עיר מול שפת ים הכנרת. טבריה מתחת להריסות היא עדות אילמת למורשת המקופחת של טבריה. הם, ממש כמו טבריה של היום, עדיין ממתינים שמישהו ינקה מעליהם את האבק, ויעצור את הטלטלה שעוברת העיר בשלושה העשורים האחרונים.

במרוצת 2000 שנים האחרונות התרחש בטבריה התהליך מופלא שמסביר את הקסם של העיר הגלילית, וגם את התהוותו של סטטוס קוו בין חרדים לחילונים שנוצר מאהבה ונשמר מאהבה. עם החייאת היישוב היהודי על ידי רבי חיים אבולעפיה במאה ה- 18 החלו לזרום לעיר יהודים מהתפוצות. כך שמלבד הטבריינים השורשיים שמעולם לא נדדו, הגיעו לעיר יהודים מאירופה שהשתייכו לחסידויות השונות. במקביל, הגיעו יהודים ממרוקו, עיראק וכן הלאה. המגורים הצמודים בשכנות, מול אגם המים המתוקים הכי גדול בארץ, הכריח את האימהות, מלכות המטבח, להמציא ולשלב בין המאכלים השונים שבמרוצת השנים קיבלו טוויסט מקומי. המטבח שלהן ספג מאות שנות היסטוריה של חסידים שעלו מארצות אירופה, והביאו איתם את הגפילטע פיש המתקתק. יהודים שעלו ממקנס שבמרוקו הביאו את הקוסקוס. אלה התווספו לתפריט הקולינארי הטברייני לצד תבלינים שהופקו בגליל, וכמובן המושטים של הכנרת שקטפו את הבכורה, ובלעדיהם, כמו שאומרים – לא היה עונג שבת.

תושבי טבריה יצרו קולינריה גלילית אנושית מקומית שמיזגה והכילה את הקהילה היהודית המתהווה ויצרה לעצמה חוסן קהילתי, שהוליד את הבסיס להסכמות הכבוד בין אורחות החיים השונים, שקוראים לו היום סטטוס קוו. חוסנה של הקהילה היה גם גאוותה בתוצריה – כמעט כל טברייני יגיד לך שבטבריה נולד הניקוד הטברייני, שהיא העיר המעורבת הראשונה ששוחררה על ידי כוחות ההגנה ב-1948, ושמנהיגי האומה נהגו להגיע למלון של משפחת הרטמן.

בשלושת העשורים האחרונים עוברת העיר טלטלה, אולי כבר אפשר לומר  מהפכה שהכיוון שלה עדיין לא ברור. במובן מסוים לא מתמיהה שהפעלת התחבורה הציבורית בשבת זכתה לסיקור אוהד מצד התקשורת הכללית. כתבים, צלמים ועיתונאים ממש יצאו מהבית בשבת, עזבו את משפחותיהם, ועיסוקיהם ביום המנוחה שלהם (כן, שבת היא יום מנוחה של כל יהודי)  - כדי לסקר את האייטם, ולעשות נסיעה חינמית משיכון ד' בטבריה עילית ועד לטיילת שבעיר התחתית, משל הגיעו לטבריה חייזרים. בשלוש מילים – פתטי, עלוב, וולגארי.   

הסיקור האוהד לו זכה המיזם בחלק מכלי התקשורת הארצית הוא סימפטום לכמיהה של התקשורת הכללית ליישר קו עם הקו האנטי יהודי/חרדי הלא מוצהר. חדשות הכזב מייצרות מציאות בה לכאורה המאבק על שמירת השבת בטבריה, הוא בעצם מאבק על שלילת חירויות הפרט, ולהיפך. האם באמת כך הם פני הדברים? האם הפעלת תחבורה ציבורית בשבת מבטאת חירות ושוויון? אם אלה הביטויים הנשגבים של ערכי המהפכה הצרפתית – לא, תודה.

חוץ מזה, מי בכלל התעניין בטבריינים בשנים האחרונות? מצר מאוד שרק ערימת שלג בטיילת שממנו נהנו תושבים דווקא בשבת – הצליח להביא את העיר לקדמת הבמה. אם באמת היה איכפת מהטבריינים היו כותבים על הגרעון העצום בו שרויה העירייה כבר למעלה מחמש שנים, ועל כך שעל הפרק עומדות בעיות באמת בוערות, בטח יותר מאשר הבילויים של הטבריינים בשבת או עולמם התרבותי" כביכול. ואגב, אם אחת ההצדקות להפעלת התחבורה היא הטענה שידו של חלק מהציבור אינה משגת כדי לממן מוניות ספיישל  לטיילת - אולי כדאי לשקול לדאוג למקומות עבודה, במקום להלהיב את ההמונים עם נסיעה באוטובוס. אחרי הכל ואולי דווקא לפני - הרכבת כבר מזמן הייתה אמורה לדהור לטבריה. ובכלל, סעו לתל-אביב, העיר הגדולה, בה ניתן לצפות בעבודות להקמת הרכבת הקלה – זאת באמת אטרקציה, לא?    


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 2.8 (45 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים