כך נפרדה שירה איש-רן מתינוקה הרך: ראיון מצמרר ומדמיע

ערב נר שמיני של חנוכה, תחילתו של החורף, מה שנראה כמו עוד ערב שגרתי הופך תוך שניות לרגעי אימה וחרדה. עמיחי ושירה איש-רן, זוג צעיר שמצפה לתינוק ראשון, נקלעים לפיגוע ירי.  בעוד שהם ממתינים בטרמפיאדה בכניסה ליישוב שבבנימין, הם נפצעים קשה מיריות שנורו מרכב חולף. שירה, צעירה בת 21, נפצעה קשה, ומועברת לבית חולים שערי צדק. עמיחי, בעלה, נפצע גם כן אבל מצליח לאסוף את עצמו, ולעדכן את אביה של שירה במילים: "מצבה לא מדהים". האב החרד לשלום בתו חושב גם על התינוק שברחמה. הוא חושש לחייהם, אבל מצליח לשמור על איפוק. השבוע, חודש אחרי הפיגוע ששינה את חייהם, הוא משתף בהתמודדות עם האבל על אובדן הנכד ישראל-עמיעד ז"ל, ועל תהליך השיקום הפיזי והמנטאלי אחרי טראומת פיגוע.

משמאל חיים סילברשטיין (צילום: פלאש 90)

נחזור ארבעה וחצי שבועות אחורה. שירה ועמיחי הצליחו ללכד סביבם את עם ישראל בתפילות לרפואתם, ולרפואת בנם התינוק ישראל-עמיעד ז"ל, שלבסוף לא הצליח לשרוד. הוא יולד בשבוע ה- 30 להריון, ונפטר בחלוף מספר ימי אישפוז בפגייה. לא לפני שהוריו נפרדו ממנו. הסבא: "אמרתי בהלוויה שהוא זכה לעשות מצוות כיבוד הורים, בכך שחיכה להם ואפשר להם להיפרד ממנו".

סילברשטיין ורעייתו ליאורה מתגוררים בבית-אל כבר 30 שנים. הם עלו מדרום אפריקה לפני כמעט ארבעה עשורים, ויש להם שבעה ילדים. שירה היא השנייה, ויש לה אח תאום שגדול ממנה בשתי דקות.  אביה מכהן כחבר מועצה מקומית, ועוסק בפעילות ציבורית הקשורה לגאולת קרקעות וירושלים השלמה. "החלטתי לעלות לישראל מתוך ציונות ויהדות, ומתוך הרצון ללמוד תורה", הוא מספר, "שנינו, אשתי ואני, חוזרים בתשובה - כך ראינו את מימוש היהדות. אני למדתי בהתחלה באוניברסיטה העברית תואר ראשון ושני במינהל עסקים, ואחר כך עברנו לבית-אל, ללמוד בישיבה. נשארנו לגור שם".

שש שעות נלחמים על חיי של שירה

יום הפיגוע, נר שמיני של חנוכה, היה עוד יום שגרתי ביישוב. בשעות הערב המאוחרות החלו לזרום דיווחים על הפיגוע. "הייתי בפגישה בבית-אל עם חבר שלי במועצה, והוא עידכן אותי שהיה פיגוע בעופרה. דאגתי כי חלק גדול מילדיי עושה שימוש בטרמפיאדה, והם בדרכים האלה. כמה שניות אחר כך הטלפון צלצל ועל הקו היה עמיחי. הוא היה באמבולנס, והודיע לי על הפיגוע ושהם  בדרך לשערי צדק. היינו בהיסטריה גדולה אבל ב"ה הוא היה יחסית רגוע.  הוא אמר לי ששירה בהכרה, שהוא נפגע אבל הוא לא התייחס לפציעה שלו. שאלתי אותו מה מצבה, הוא אמר: "לא מדהים". הוא לא צעק, אבל דאגתי. נרגעתי קצת בגלל שידעתי שהיא בהכרה, מה שלא הבנתי באותה עת שהיא פצועה אנושה. אחר כך, כשפגשתי את החובש שטיפל בה, הוא אמר לי שהיא הייתה במצב קריטי כשהיא הגיעה לבית החולים. היא איבדה המון דם. זה היה מרחק קטן ממוות".

 איך מצליחים להתנהל ברגעי לחץ כאלה?

"ניסיתי להיות כמה שיותר שכלי וקר. שניים מילדי הקטנים יותר היו בחוג,  הייתי צריך לאסוף אותם לדאוג לבייביסיטר ולנסוע לבית החולים יחד עם אשתי. כשהגענו, ליאורה ואני, לשערי צדק שירה כבר הייתה בניתוח. ישר חשבנו על מצבו של העובר אבל לא ידענו מה עלה בגורלו ולא ידענו כלום לגבי הפציעה שלה.  תוך כדי שהיא נותחה במשך שש שעות למדנו על מצבה. העובדה שהיא עברה ניתוח קיסרי חירום והתינוק חי הרגיע אותנו מעט, אבל כמה שעות אחר כך הבנו שהמצב לא טוב. הדאגה העיקרית שלנו שהיא תצא בחיים. שש שעות ארוכות נלחמו על חייה. אחר כך נודע לנו שעוצמת הפגיעה הייתה כזאת שבמצב רגיל, בתוך 7 דקות, בן אדם כבר לא חי. ב"ה בפעולה טובה של הפרמדיק בצלצל בן חמו הגיבור הוא הצליח להחזיק אותה בחיים עד לבית החולים. היו הרבה ניסים בהצלה שלה, מרגע הפציעה ועד שהגיעה לבית החולים, ובחדר הניתוח. הייתה הרבה סיעתא דשמייא שגרמו לכך שהיא תחיה".

האב ממשיך: "תחילה שירה הייתה מונשמת ומורדמת יומיים בגלל שלא רצו לזעזע את המערכות שלה. היא התעוררה בפעם הראשונה כשהיא מחוברת למכשירים. הדופק שלה עלה, ומאחר שזה היה מסוכן לה - הוציאו אותה מהחדר. היינו צריכים להיכנס לאט לאט עד שהיא יכלה רגשית להתמודד עם הנוכחות שלנו. לקח לנו יומיים וחצי עד שיכולנו להיכנס, אבל גם אז היא הייתה מחוברת לצינורות ומכשירים ולא יכלה לדבר. ביום השלישי היא התחילה לנשום לבד ונרגענו. הבנו שלמרות שהיא עדיין בסכנה, המצב יציב".

"היא ניסתה לשאול על העובר, העיניים שלה כל זמן הלכו לכיוון הבטן, עוד כשהייתה מחוברת למכשירים. אנחנו התעלמנו, ניסינו להסיט את תשומת ליבה כי ידענו שמצבו בכי רע. אחרי התייעצות עם רופאים ועובדות סוציאליות, בעלה, שגם בעצמו נפצע קשה-בינוני, סיפר לה שהתינוק נולד אבל מצבו קשה מאוד. ככה היא קיבלה את הבשורה הראשונה שהוא בקושי חי".

כאשר הרופא העריך שמצבו של הפג קשה, הוריו החליטו לפגוש אותו ולהיפרד. "ביום רביעי בבוקר לקחו אותה במיטה, מחוברת למכשירים, לפגייה והיא ובעלה נפרדו ממנו. הם החזיקו אותו, ליטפו אותו כשהוא מחובר למכשירים ובאירוע קורע לב היא מיררה בבכי ואמרה: 'אנחנו עוד נראה להם, נביא עוד ילדים לעולם - עם ישראל חי'. אלה היו הרגעים האחרונים של חייו".

בהלוויה אמר סילברשטיין בדברי ההספד: "עמיעד-ישראל עשה רבות בטרם מלאו לו ארבעה ימים. הוא איחד את עם ישראל בארץ ובעולם שהתגייס בתפילות חיבוקים, לימוד ואהבה... הוא קיים מצוות כיבוד אב ואם בזה שבנחישות הוא עיכב את החזרת נשמתו לקב"ה עד אשר הוריו הפצועים יפגשו אותו, יחבקו אותו, וינשקו אותו וייפרדו ממנו.  לבסוף, כאן ועכשיו הוא מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. הוא מכריז: 'תדעו להם, בני עוולה, המשפחות שלנו חזקות באמונה בקב"ה'".

השבוע הוא אומר: "בדרך כלל לא מקיימים במצבים כאלה הלוויה מסודרת ומתן שם, אבל הרב שמואל אליהו פסק שבגלל שכל עם ישראל התפלל על התינוק הזה תהיה הלוויה ויינתן שם. התינוק נימול, וממש כמה דקות לפני הלוויה ההורים, שלא יכלו להגיע פיזית, מסרו בטלפון את השם שהם בחרו - עמיעד ישראל".

"בהלוויה היה מאוד קשה לכל בני המשפחה. אתה לא חולם בסיוטים שלך שתיכנס למצב כזה ניסינו להתמודד ברמה אישית ומשפחתית. אמרתי בהלוויה שקב"ה שלח לנו ניסיון קשה ואנחנו מקבלים אותו בכאב ואהבה. מצד שני ראינו את הדבר הזה כשליחות, השתדלנו להבין מהי ולקיים אותה, ובין היתר זה היה לאחד את עם ישראל. ראינו את האחדות האדירה שהייתה, כל התפילות, חיבוקים ותמיכה מישראל ומהעולם. באחד מאתרי קריאת תהילים היו 60 אלף פרקים שאנשים קראו. ראינו את זה ביחס של התקשורת, קבלנו חיבוק. הרגשנו שלצערנו בנסיבות האלה - הייתה אחדות גדולה ושמחנו על זה, זאת נחמה פורתא שלפחות הדבר הזה עשה רעש בשמיים. אחדות זה הדבר הכי אהוב על הקב"ה. רצינו לפחות בנסיבות האלה לחזק".

 ימים אחדים אחרי הפיגוע המחבל חוסל - מה זה עשה לכם?

"הרגשנו סגירת מעגל שהרוצח חוסל, אבל יותר חשוב לנו שהחיסול יהיה חלק מהגדלת ההרתעה והטיפול הביטחוני - כדי למנוע פיגועים נוספים. המחבלים צריכים לדעת שהם יחוסלו וייהרסו להם הבתים ויגרשו את המשפחות שלהם. צריך להרתיע אותם מלבצע את הפיגוע הבא על ידי מסרים חד משמעיים. הם צריכים להבין שההיפך יקרה אם יבצעו פיגועים. הם צריכים להבין שהמחיר לא משתלם, אבל זה קשה כי אתה מתעסק עם אויב מר ואכזרי. אם הם היו ממשיכים להתהלך חופשי - המצב היה עוד יותר קשה".   

מה מצבה של שירה היום?

"היא השתחררה מבית חולים 'שערי צדק' והועברה לבית החולים 'הדסה הר הצופים'. היא מתחילה תהליך של שיקום ארוך ואנחנו מקווה שיהיה מוצלח. אנחנו לא יודעים כמה זמן היא תהיה שם, ההערכה שבין שבועות לחודשים. גם בעלה עובר שיקום, גם לו היו ניסים. יש שני סוגי שיקום שנפגעי פיגוע צריכים לעבור – שיקום פיזי, שהוא קל יותר. לצידו השיקום הרגשי והמנטאלי והרוחני, שהוא קשה מאוד. הם איבדו את התינוק הראשון שלהם, עברו חוויה של פיגוע - זה דבר שאי אפשר למחוק. צריך שיקום ארוך טווח והם יחסית במצב טוב. שבוע אחרי הפיגוע היה בגבעת אסף פיגוע בו נרצחו שני חיילים ושניים נפצעו. זה לא פשוט".

סילברשטיין אומר שבעקבות המקרה הוא מנסה להפיק לקחים, ולהבין מה השליחות שטמונה באירוע: "חלק ממה שאני לומד הוא על הכרת הטוב לקב"ה ולאנשים שפעלו והצילו את חייהם, הפרמדיקים והרופאים. יש לנו הכרת הטוב עמוקה מאוד כלפי שמיים, וכלפי אנשים האלה. אני לומד על ערכו של הזמן. זה עניין של שניות ודקות שהכל יכול היה להיות אחרת. צריך לדעת לנצל את הזמן, ולא לבזבז אותו. זה מחזק אצלי גם את הנחישות ביישוב ארץ ישראל וחזרה לארצנו הקדושה. יש מחיר שמשלמים כחלק מתהליך הגאולה".

סילברשטיין מוסיף: "למדנו על הערך האדיר של האחדות, האחדות היא הנשק הסודי החזק ביותר של עם ישראל. המחבל לא יָרָה בשירה איש רן, אלא באישה יהודייה הרה. כולנו צריכים לנסות להתעלות על הויכוחים והדברים הפחות חשובים. כפי שהחתן שלי אמר, יכול להיות שיש לנו דעות שונות, אבל אנחנו אחים ואחיות וחלק מעם ישראל. צריך לחזק את הדבר הזה. זה מה ששומר אותנו בארץ ובשמיים".