מדוע פרצה החותנת בבכי מר, כשחתנה עזב את הבית?

חז"ל מספרים כי העבדות במצרים התחילה בכך שפרעה במהלך מתוחכם - ביקש מתנדבים לביצוע פרוייקט לאומי, ואף הוא עצמו 'תלה לבינה בצווארו' והתגייס לעבודה ('אחרי'!) היהודים התגייסו במרץ והתלהבות ואף הוכיחו יכולות גבוהות ולאט לאט הפכה ההתנדבות לחובה וכפיה.

גם בתקופות אחרות היו תהליכים דומים היהודים מתגייסים למשימות לאומיות ולא אחת מוסרים את נפשם במלחמות האומה שבתוכה הם חיים. כך היה בהונגריה וגרמניה במלחמות של המאה התשע עשרה, ועוד. מה השורש של הרוח הזו? מדוע היהודים קופצים ראשונים לאש למען לאומים זרים?

נראה שהיהודים כגרים בארצות מושבם הרגישו תמיד צורך להצדיק את קיומם, להכיר טובה למארחיהם ו'לתרום למולדת'.

האם הרגש הזה מוצדק?

בפרשה הקודמת מביא רש"י את דברי חז"ל כי 'משמת יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד' והפרשנים תמהים על כך, כי הרי שנים רבות חלפו מאז עד שהתחיל השעבוד?

ניתן להציע הסבר מחודש. השעבוד בפועל התחיל רק כחלוף עשרות שנים אולם מיתת יעקב גרמה לסתימת עינים שבעקבותיה בא השעבוד. כל עוד יעקב חי וכדברי חז"ל הרעב פסק בזכותו - מאז בא למצרים, הרגישו בני ישראל כבעלי זכות ביחס למצריים, הם לא הרגישו אוכלי לחם חסד, אדרבה בזכות אביהם פסק הרעב. אולם משמת יעקב התחילו להרגיש שלא בנוח, אולי חשבו שעליהם להכיר טובה לאומה המצרית ולשלטונות, בעקבות זאת נוצר אצלם רגש (שאולי מותר לקרא לו בלשוננו 'רגש נחיתות') והוא שגרם להם דחף להצטרף לאותה יוזמה לאומית של פרעה, הם התגייסו בהמוניהם והתנדבו לאותה עבודה שלבסוף הפכה עבורם לחובה ועבדות, וקברה אותם תחת מגדלי הפירמידות.

זהו ההסבר 'משמת יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד' הם כבר היו שבויים בפוטנציאל - מרגע שהתחילו להרגיש את אותה הרגשה. לכאורה זוהי הרגשה אצילית, ולא בכדי היא מלווה את העם היהודי בכל תהלוכות גלויותיו. אמנם במבט מעמיק לא תמיד זה כך, לפעמים זהו רגש נחיתות או התייחסות יתר - לצורה שבה מסתכלים עלינו בו בזמן שהאמת היא שונה.

מלך חדש - אשר לא זכר את יוסף

'לא זכר' את יוסף, או עשה את עצמו כלא זוכר, בכל אופן אילו היו זוכרים את יוסף היו זוכרים גם שהוא זה שהציל את מצרים מרעב... גם אם המצרים היו מעוניינים לשכוח עובדה זו,  עם ישראל היה אמור לזכור אותה ולא להרגיש נחות כאוכל לחם חסד. הכרת הטוב כן, אבל תוך הכרת המערכת כולה. יתכן שרגש השעבוד הנפשי שחשו כלפי המצרים היא 'צרת השעבוד' שסתמה את עיניהם וליבם והביאה אותו בפועל בהמשך.

הדברים הללו היו נכונים בגלויות נוספות, לא אחת העם היהודי תרם במישרין או בעקיפין לאומה שבה היה שרוי ואילו היתה לו הגאוה להכיר בכך, לא היה נסחף להוכיח את נאמנותו בכל מחיר גם על חשבון חייו הלאומיים והדתיים.

לא רק כאשר ניכרת תרומתו הכלכלית או האינטלקטואלית, העם היהודי תורם לארצות מושבו,  אלא גם כאשר לא היא לא נראית בעליל, עדיין בדרכי ההנהגה השמיימית הוא מהוה להם מקור לרווחה ושפע. על פי הספרות הקבלית כאשר אנו בגלות ההשפעה לעם ישראל מגיעה דרך אותה אומה שנמצאים בארצה, ולכן אותה אומה וארץ זוכה למענק מיוחד כדי שעם ישראל הגולה יהיה ניזון ממנו (וכיון שזו גלות והסתרת פנים - הרבה פעמים החתול השומר על החלב לוקח את רובו לעצמו...). הידיעה הזו צריכה להרים את רוח העם באשר הוא – ובלא למעט מערכה של מלכות חסד, מותר לנו לזכור גם את תרומתנו הגלויה והסמויה – כך לא נבא לרגש נחיתות ולעבוד נפשי.

הללו את ה' כל גויים – כי גבר עלינו חסדו

כך גם נראה להסביר את הפסוק בתהילים 'הללו את ה' כל גויים – כי גבר עלינו חסדו' והדבר מאד תמוה, מדוע צריכים הגויים להלל על ש'גבר עלינו חסדו'? (ועיין פסחים קי"ח). ונראה שפסוק זה מדבר בזמן הגלות שכאמור השפע מגיע לישראל דרך האומה שנמצאים בתוכה ועל כן כאשר גבר עלינו חסדו על אף היותנו בגלות, על הגויים להלל על כך שזה מרבה את המגיע להם עד כדי כך שלפעמים הם מקבלים עיקר וישראל מקבלים שיריים – על אף שבאמת סיבת השפע היא עם ישראל. [ואמנם במצב זה של שפלות ישראל באים הגויים לטענתם הידועה שחס ושלום המיר הקב"ה את אומתו וכרת איתם "ברית חדשה" – על כך מעיד הנביא כי 'אמת ה' לעולם' ובריתו לא תופר, אלא שמצד שעברו רצונו הוא מסתתר מהם ומשפיע דרך אותה אומה].

גם בתוך העם היהודי עצמו, שומרי התורה מהוים בסיס לזכות קיומנו בארצנו ולומדי התורה מהוים גורם התורם לשפע של כלל האומה. אנשים חכמים (ויש גם לא מעט כאלה במושב חמד) יכולים לזהות היטב שבישוב שבו קיים מקום תורה – זוכים לשפע ברכה והצלחה ולעיתים זה גם בחומר ולא רק ברוח. כמובן הדברים לא גלויים לפני העינים כי אנו בתקופה של הסתר פנים, אבל מי שרוצה לראות רואה - ותמיד ישנם גם כאלה הזוכים למבט הנכון!

אני נזכר אסוסיאטיבית בסיפור ששמעתי ממקור ראשון מצאצאי המשפחה עליה הוא נסוב. הרב יוסף לייב בלוך רבה של טעלז וראש הישיבה הנודע שלה – היה סמוך בצעירותו במשך שנים על שולחן חותנו שהיה דחוק מאד בכלכלתו, והחמות היתה תמיד מזכירה שהגיע הזמן שהזוג יעמוד בכוחות עצמו עקב מצבם הכלכלי של ההורים, אולם החותן חפץ בהמשך השותפות והזכות בתורת חתנו. לימים, משראה את הלחץ, נענה הרב בלוך להצעת רבנות כדי להקל על הורי אשתו את המעמסה. ביום בו העמיס את חפציו על העגלה כדי לעזוב, נפטר  לפתע החותן שהיה אישיות תורנית נודעת. בהלוייתו זעקה האלמנה 'אוי מי מחזיק את מי?' אני חשבתי שאנחנו מחזיקים אותו והנה מתברר שהוא החזיק אותנו...