הרב זמיר כהן - כשהמטה משתחרר, הוא הופך פתאום לנחש

ישנם הורים רבים המשקיעים רבות בחינוך ילדיהם, מתאמצים וטורחים בכל כוחם לחנך, וכאשר מגלים לפתע לחרדתם שהנער שגדל בוחר בדרך הפוכה מזו שחינכו אליה, אינם מבינים היכן כשלו, ובמה הם שונים מהורים אחרים שהשקיעו בחינוך ילדיהם לא יותר מהם, והצליחו.

אולם ישנם שני סוגי הורים המשקיעים בחינוך ילדיהם: יש הורה מודאג, ויש הורה אוהב.

המודאג מלחיץאת ילדיו, ודווקא על ידי "השקעתו" בחינוכם, גורם להם לפרוק כל עול מיד כשמתאפשר להם.

ואילו האוהב בונהאת ילדיו. הם נעשים בעלי נפש בריאה, ואוהבים ללכת בדרך האמת.

לחץ מופרז מתוך כוונה טובה של רצון לחנך, הטחת מילים פוגעניות ומעליבות במטרה לגרום לילד להשתנות, וכל דיבור או התנהגות הורית המביאים את הילד למסקנה: "בכל מקרה הורי מחשיבים אותי לכישלון, אז לשם מה להתאמץ ולהשקיע?", כל אלה מהווים מרשם בדוק להפוך ילד טוב מטבעו, לילד בעייתי המצפה לגיל בו יוכל לבעוט בכל הערכים שכה התאמצו להקנות לו. שהרי אין ילד שנולד רע. גרמו לו להיות כזה.

כאמור לעיל, חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (קז ע"ב) מלמדים כי בחינוך "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". וזהו אחד היסודות הגדולים והבסיסיים ביותר בחינוך הילדים.

ואכן, אחד העיקריים שבמחדלים בחינוך ילדים בזמנינו, הוא חוסר איזון בין השמאל דוחה לבין הימין מקרבת.

יש שמשום שרוצים מאוד לתת לילד ולהעניק לו, מפנקים אותו יתר על המידה. וכך הילד גדל מבלי שיכיר בגבולות כל שהם, אינו יודע מה מותר ומה אסור, והוא גדל בתחושת הפקרות כמי שבידו לעשות ככל העולה על רוחו. ומאידך, יש המקצינים לצד השני. לוחצים את הילד, ואינם מאפשרים לו לבטא את עצמו, לטעות ולתקן, ללמוד מהטעויות ולהתפתח. הם בעצם "חונקים" אותו נפשית, מרוב דאגה לעתידו.

מייסד "תנועת המוסר", רבי ישראל סלנטר זצ"ל, היה אומר שיש עניינים הנמשלים לציפור אחוזה בין שתי כפות הידיים. אם אוחזים בה חזק מידי, היא נחנקת. ואם חלש מידי, היא בורחת. אלא יש לתפוס בעדינות, לפי כוחותיו. כך גם בחינוך ילדים. וכפי שהיה רגיל לומר זקן המשגיחים הגה"צ הרב שלמה וולבה זצ"ל, שילד דומה לקפיץ. קפיץ, ככל שדורכים אותו ולוחצים עליו יותר, כך הוא עף עם שחרורו לגובה רב יותר...

אולם ככל שהילד נבנה עוד מהגיל הרך באופן נכון, הוריו ומחנכיו זהירים ומאוזנים בכניסתם לנפשו הפנימית והעדינה, כדי להדריכו מה מותר ומה אסור, ומתנהלים בצורה נכונה על פי הכלל ש"לעולם תהה שמאל דוחה וימין מקרבת", כך הוא גדל בריא בנפשו, וחינוכו הנרכש מופנם בליבו לכל ימי חייו, ומועיל לו עד זקנה ושיבה.

סוד המטה והנחש

בתורה מסופר שכאשר התגלה הקדוש ברוך-הוא למשה רבנו במעמד הסנה, והודיע לו כי הוא נבחר לגאול ולהנהיג את ישראל, הורה לו לערוך מופת שיוכיח לכולם כי הוא שליח ה', וכך אמר לו:

"מַה זֶּה בְיָדֶךָ?

וַיֹּאמֶר: מַטֶּה.

וַיֹּאמֶר: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה!

וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה, וַיְהִי לְנָחָשׁ. וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ.

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד, ב-ד)

הדבר ברור, שלא במקרה בחר הקדוש ברוך הוא במופת המטה שהפך לנחש דווקא, במעמד שליחת משה רבנו לגאול ולהנהיג את ישראל.

במופת זה ביקש הקדוש ברוך-הוא ללמד את משה רבנו את השיטה הנכונה לכל מנהיג בגישתו לעם, ולהעביר מסר נצחי לדורות עולם, לכל אדם המנהיג את בני עמו, את בני עירו, או את בני משפחתו.

הדבר ברור שאדם גס רוח, שתלטן ותקיף מטבעו, אינו ראוי לשמש כמנהיג. אך גם אדם עניו בקיצוניות, המתחשב באחרים עד כדי שדעתו בטלה לפני כולם, גם הוא אינו ראוי להנהיג. מהי אם כן הדרך הנכונה?

לפיכך, בשעה שציווה הקדוש ברוך-הוא על משה רבנו להנהיג את ישראל, טרם צאתו לדרך שאלו: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?" כלומר – איזו הנהגה בדעתך לנקוט בידך לטובת העם?

"וַיֹּאמֶר מַטֶּה" - אהיה תקיף איתם ביד קשה של גבורות ודינים בבחינת מטה המכה. שאם לא כן, לא אוכל להנהיג.

"וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה!"- השלך מידך הנהגה זו! היא תגרום למרד העם במנהיגו והילד בהוריו.

"וַיְהִי לְנָחָשׁ". להראות ולומר: הנה ראה מהי התוצאה של שיטה זו, ברגע שהמטה משתחרר מידך. הוא הופך לנחש מסוכן שעלול להכיש את מי שנקט בשיטת המטה. כי אמנם כל מטה וכל מקל, כל עוד הוא ביד האדם, הוא ינוע ויפעל על פי רצון האדם המחזיק בו. אבל כשהשתחרר מהיד האוחזת בו והפך לנחש, איננו נשלט, ומכיש כרצונו.

כך על כל מנהיג לדעת. יד קשה נראית כמצליחה רק בהתחלה, כל עוד הוא מצליח לאחוז את המטה בידו. אבל אם לא יתעשת בזמן, העם יתמרד ויתברר שהשיטה הנוקשת גרמה לפריקת עול מוחלטת, ולנזק נורא שעלול להיות בלתי הפיך.

וכשהבין משה רבנו שדרך זו איננה טובה, מיד: "וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" – הוא גמר בדעתו להתרחק לחלוטין מדרך זו.

אך הנה מלמד אותו הקדוש ברוך-הוא את סוד האיזון ואומר לו: "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" – אל תנוס לחלוטין משיטת המנהיגות התקיפה שבמטה. צריך שתאחז בידך מעט מהמטה. לפי שלעיתים יש לנהוג בתקיפות לתועלת, בבחינת: "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז ע"ב). הדחיה תהיה בחולשה, והקירוב בעוצמה.

ומיד: "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" – חזר הנחש הבלתי נשלט להיות מטה הנשלט ביד האוחז בו, ומשתמש בו בתבונה.

זהו סוד האיזון הרצוי והנדרש למנהיג בהנהיגו את האחרים, בכל סוג של מנהיגות: מלך כלפי אזרחיו, אב כלפי ילדיו, ומורה כלפי תלמידיו. רק כך יצליח המנהיג הנבון להשיג את התועלת הרצויה.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.