יוצאים לעם שבשדות: הרב הראשי בסיור שמיטה

יום חדש של מאבק וגבורה

דלת האסבסט חרקה, ובדממה של שעת איילת-השחר, זה הפיק צליל של יריית מרגמה. יש לשמן את הצירים, הרהר לעצמו. הוא נעל אחריו את השער הצווחני בזהירות, וחמק לחממת העגבניות. חשיכה עבותה קידמה את פניו בשעה זו של טרם שחר. הוא נוגע ברוך בעגבניית 'אשכול'. האדמדמוּת העזה שלה בהקה גם בשעת שחר זו. דקירת כאב ננעצה בנשמתו. רק אתמול התנוססה עדיין על השיח במלא תפארתה ופריחתה, היום היא נפולה, גוועת. טיפות מהעסיס האדמדם נספגו באדמה התחוחה.

אופיר גואטה מתיישב בכבדות על אדמת החממה, ונושם למעמקי ריאותיו אוויר טָחוב של אלפי שיחים קְמֵלים. הריח הזה הוא חמצן-הבוקר שלו זה ארבעים שנה. מאבק פנימי הציף אותו עד למחנק. רחמים עצומים על כל היופי הדָשֶן הזה ההולך ונובל לעיניו; שבעים טון של יופי גווע, על תהליך גסיסה שעליו ללוות יום יום; ומנגד הציף את כל כולו האור של רצון האלוקים:

"וּבַשָׁנָה הַשְׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ...

שַׁבָּת לַה'..."

רגש חם עטף אותו. רגש של "הקימותי את דבר ה'!". הוא השתרע מלא קומתו על הקרקע ליד העגבניה הרקובה, נישק אותה, ואמר ברגש עצום:

"שבת היום לה'! שבת שלום לך עגבניה!".

מחוץ לאפלולית החממה, באופק השדות המצהיבים הִוְוריד אור ראשון של שחר. יום חדש של מאבקים וגבורה עולה על 'שדה עוזיהו'.

צילומים: אבי ברודי

מחזירים את החיוך לבוידעם הנפשי

"אַתְּ שְנַת ה'תשע"ה נְקַדְמָה אֶת פָּנַיִיך

בִּזְרוֹעוֹת בּטָחוֹן וּבְחֵיק אֶמוּנָה

וּמֵעַל עֶרֶש לִבֵּנוּ הַשָׁר אֶת שִירַיִיך

יִתְנַשֵא נִגוּנֵך בִרְנָנָה - - -"

(מ. ברמן)

אותו יום עבר הגאון רבי דוד לאו לגור באדמת הנגב.

בוקר סגרירי-למחצה של עשרה בטבת קידם את פני הרב הראשי לישראל ופמלייתו בשערי מושב 'עזריה'. נלוותה אליו משלחת של 'קרן השביעית' עם היו"ר הרב בן ציון קוגלר והמנכ"ל הרב בנימין כהן. מטרתו היחידה של הביקור במושבים החקלאיים, הייתה לומר לגיבורי הכוח נוטרי השמיטה - תודה! - על-ידי הסמכות הרבנית הממלכתית העליונה.

התחנה הראשונה במסע היה ישוב 'עזריה'. לאחר הכרות בין חקלאי המקום לרב הראשי, אנחנו עולים לג'יפים, פורשים מהציוויליזציה, ונבלעים בין השיחים, השדות והחממות. ים אינסופי של שיחים נבולים, חממות נטושות ושבילים עקלקלים, המתפתלים בין נְטָעים וסלעים. לכל מלא העין – ג'יפים, בוץ, דשא מצהיב, ועזובה גדולה.

הסתכלתי על החבורה המגוונת. כולנו, אנשי פמליית הרב הראשי, שמרנו לאורך הביקור על ריחוק מכובד. דיסטנס. חָנַנוּ את אנשי האדמה בצרור חיוכים מנומסים, ובצִקְצוּקי סימפטיה במקומות הנכונים. אה! גיבורי כוח! אבל משקיימנו את חובת הסימפטיה, החזרנו את חיוכנו לבוידעם הנפשי, ובדקנו אם החליפה לא היטנפה חלילה בבוץ ובבִּיצה. הותרנו את החליפות והפרקים מחוץ למעשה הסימפטיה.

הרב לאו לא בא לביקור. ולא ייבא מהציוויליזציה צרור חיוכים. כזהו הרב לאו שלנו: פיו ולבו וחיוכו שווין. הוא לא הגיע לבקר בשדות, הוא הגיע לבקר בלבם של נוטרי שמיטה, ובכל שעת הביקור המרגשת הזו עבר ראשו-רובו-ונשמתו דירה ל'שדה עוזיהו', ל'עזריה', לקיבוץ 'צובא'. לכל ארצות גיבורי-הכוח. לחממה, לתחמיץ, לשיחים הנבולים.

בכל שעות הביקור התהלך הרב לאו שיכור ולא מיין, בין הלבבות ההומים של החקלאים ומשפחותיהם. הוא הפקיד את מעמדו הממלכתי הרם למשמרת בביואיק, אצל קובי הנהג הנאמן, והתמזג כולו עם האווירה החקלאית. עם אופיר ועם דורון, עם חגי ועם יואב, עם הלבטים הקטנים, והחרדות הגדולות, עם רגעי התעלות, אורות וחרדות - בין הלב החקלאי לאדמתו הקְמֵלה.

הרב לאו אינו איש של 'מילים'. וכשהוא אומר לאופיר גואטה, ליד שיחי העגבניות הנושרות שלו, "אני מקנא בך אופיר!", הוא מקנא. וכשהוא אומר לו לדורון טוויג ליד מקשאות החציל החנוקות שלו, "אני יונק ממך חיזוק באמונה!", הוא יונק אמונה.

העיניים הדומעות שלו מאשרות כל מילה.

לחנוק למוות 35,000 שתילים

"...שֶׁבּשְדוֹת הַקָמָה נָדַם קוֹל קָצִיר,

הַקוֹמְבַּיין הֶחֶרִיש בִּדְמָמָה

וְיָם שֶׁל 'סְפִיחִין' בַּשָדוֹת לְמַכְבִּיר

הִתְקַשֵׂט בְּעַנָק שֶׁל חַמָה- - -"

איש צנוע דורון טוויג. חקלאי ממושב 'עזריה'. הוא אינו נרעש מעצם המעמד הרבני-ממלכתי, הפמליה והצלמים, אבל פניו קורנות באושר כשהרב לאו מאמץ את קשייו ולבטיו אל לוח לבו.

את הקטע הטראומתי והמרומם כאחד, רואה דורון בסיפור החצילים.

מרכז הכובד של הכנסתו בנוי על גידול חצילים. דורון מוכר מדי שנה מאות טון חצילים, בעיקר לחברה כלכלית מוכרת עבור סלטיה. כשביקש מהנהלת החברה שנת שבתון בשמיטה, מיהרה החברה לפטר אותו. "לא נוכל להמתין שנה תמימה". גם את הניסיון הזה ספג בדממה. הרב לאו מהגר מעולם הרגש והאמפתיה למעשיוּת היעילה שלו, "תקשר אותי", הוא אומר לעוזרו, "עם מנכ"ל החברה, אני אנצל את ההכרות שלנו לעזור לך..."

הרגע המריר באמת קשור לריסוס החצילים.

"כששתלנו את החצילים", סיפר דורון, "הם היו קטנים, מכיוון שאיסור 'ספיחים' אסר להמשיך לגדל אותם, ניסיתי בכל דרך למנוע מהם לגדול. זה גבה מחיר נפשי לא קל. חממה של שבעים טון חצילים יפהפיים, מושלמים. שלשים וחמשה אלף שתילים משובחים... אבל תורה אסרה את השְלֵמות הזו! כדי למנוע מהם לגדול, הרעבתי אותם, בכך שלא סיפקתי להם מים. באופן טבעי לא היתה להם תקווה בצמא. אלא שבאופן מוזר המשיכו החצילים לפרוח. גם גשם לא צפוי שהופיע שלא בעונתו הציף את החממה, וסייע בפריחתם האסורה. הייתי מבולבל. איך מתגברים על יבול אדיר הפורח כאילו הצטייד ברצון משלו, ועלול להכשיל יהודים?

"היה רגע שעלה בדעתי לסמוך כאן על 'התר מכירה'. רק בחצילים. היו לי התלבטויות קשות. שלשים וחמשה אלף שתילים!... חקלאים מקומיים, חילוניים, נלחצו מגודל הנזק. 'תשכיר לאחרים', התחננו. את זה בטח הרב יתיר...

"בסוף הגעתי להחלטה", מספר דורון, "הרגע הקשה בחיי! לקחתי את גלוני הריסוס המשמשים להדברת מזיקים, וריססתי ריסוס אגרסיבי את המטע כולו. בפשטות, המתתי חֶלקה אחר חֶלקה. חציל אחר חציל". דורון מפנה לעבר הרב עיניים אדומות מלילות ללא שינה, "הרב מבין אותי? אני חקלאי. כבר ארבעים שנה אני נושא עיניים לשמים ומשווע לגשם, לרוחות, לשמש, שחצילים כאלו יגדלו יפה... אני גם מכיר את תהליך הריסוס... הוא פשוט חונק את חיי הירק... גודע את חיותם של 70 טון חצילים רכים. רגע נטילת החיים של ילדיי, היה הרגע הקשה בתהליך כולו...".

זו הייתה המחשה שגם עירוניים כמונו יכלו לחוש בעוצמתה. הסתכלתי בשדה הקטל. טונות של ילדי-חציל רכים חנוקים למוות.

איש בעל-נפש דורון, והוא מצליח להעביר אלינו את הרגש הענוג הזה לשתיליו הנחנקים. ניסיתי לדַמות את עצמי ואת כפות ידיי לכפותיו המיובלות, כפות איש השתיל והאדמה, בשעה שהוא ממית בשיטתיות תנובת כפיים של שנה תמימה. 70 טון של גן אלוקים פורח.

הרב לאו מחבק את דורון בכל החום האצור בו. מלטף את ידיו המגויידות, ומבקש לדעת, מתחנן לדעת, איך הוא מרגיש היום לאחר מעשה.

פניו של דורון הוארו באור חי וחם. הוא משקיף על פני האופק החצילי המשתרע מערבה. "נהדר!" אמר בחום. "הרבנים הצליחו לנטוע בי את התחושה שאלוקים, הבעלים האמיתי של האדמה, מבקש ממני לרחם על אדמתי. לתת לה לנוח. נתתי לה אפוא לנוח בדרכי שלי".

מסע לעיר החקלאות של דוד המלך

"...וְתָמְהוּ וְשָׁמְמוּ וְשָאַל אָז אֶנוֹש

אֵיך אוֹתָם הָרְגָבִים פִּרְיָם בָּך הֵנִיבוּ

לְלֹא מַזְמֵרָה, חָרִיש וּמַכוֹשׁ

הִתְבָרְכוּ הַשָׂדוֹת לֹא הִכְזִיבוּ - - -"

"היית חקלאי כל ימיך", שואל הרב לאו בחרדת קודש, "איך אתה מצליח להתרומם ברגעים שמעשי ידיך נחרבים?

דורון מצביע צפונה, לקצה האופק הצהבהב. "שם, על גבי גבעה קטנה, מצויים שרידיה הארכיאולוגיים של העיר הקדומה 'תל גזר'. זו עירו של דוד המלך! מקום עמוס השראה". גם 'תל גזר' הייתה עיר של עובדי אדמה. ניתן ללמוד על כך מהשריד המרגש הניצב שם בפתח הישוב, מין לוח אבן-גיר בן 3,000 שנה, זהו לוח שבישר לפני שלשת אלפים שנה, בימי דוד המלך, לחקלאי עירו של דוד על זמני החרישה, הזריעה והנטיעה...

הלוח המרגש כתוב בשברי אותיות עבריות, והוא מונה ארבע עונות שנה חקלאיות מימות דוד מלכא משיחא. אין סמליות שיכולה לרגש יותר לב של חקלאי...

הנה המילים המופיעות בלוח:

ירְחו אָסִ(י)ף – (חודשי האסיף – תשרי וחשוון). יַרְחו זֶרַע – (חודשי הזריעה. כנראה כסליו וטבת). יַרְחו לֶקֶשׁ (חודשי זריעה-מאוחרת, כנראה שבט ואדר). יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ (חודש עקירת הפשתה – ניסן). יֶרַח קְצִר שְׂערִם. יֶרַח קָצור וְכַלֵּ – (סוף קציר החיטה – סיוון). יַרְחו זֶמֶר – (חודשי הבציר, תמוז ואב) יֶרַח קֵץ – (חודש קטיפת פירות הקיץ - אלול).

"ברגעי קושי", מספר טוויג, "אני מתיישב שם, בצל שרידי לוח הגיר המדהים, והלב שלי מתחבר לתמונה הגדולה של ההיסטוריה היהודית. המקום הזה מצליח לנתק אותי מהמציאות המבלבלת, והווה קְצַר-רוח, ולחבר אותי לתקופות בהירות ולאיתנוּת-הנצח...

"אני מהרהר, הנה, דוד המלך השקיף על אותם שדות עצמם, וראה כבר אז לפני 3,000 שנה את מקשאות החציל קְמֵלות, זה מגביה אותי קילומטרים מעל החציל והקישוא - לאידיאלים נצחיים של עמנו. אני יורד מהגבעה הזו איש חדש!..."

הרב לאו נרגש עד עמקי נשמתו. "אני בטוח דורון", הוא אומר לו, ועיניו שטופות דמע, "שבעוד מאות שנים יישב שם ליד לוח הגיר בגבעת 'תל גזר' יהודי, ויחשוב מה עבר לפני מאות שנים בנשמתו של דורון טוויג כשהקריב את רגשותיו כליל לכבודו יתברך!".

ההשוואה הנשגבה קצת גדולה על כתפיו, העמוסות בלאו הכי נטל מחשבות פילוסופיות על החיים, על עבר והווה, וקדושה שבינתיים. הוא מרכין ראש בהדר.

מול חציל קלוי של 'אחלה'

"מַה יָפוּ אָז בָּנַיִיך נוֹשְאֵי הַעֲטֶרֶת,

מִמַגָש בִּטְחוֹנָם הִגִישׁוּ תְּנוּבָה

גִבּוֹרֵי הַכֹּח נִצָבִים עַל מִשְׁמֶרֶת

לוֹגְמִים מִיֵינָה שֶׁל תּוֹרָה..."

מתי גמלה בך ההחלטה לשמור שביעית? שואל הרב לאו.

"רעייתי העלתה את הרעיון. אביה נפטר בשנה שעברה, ובחלוקת המשניות לעילוי-נשמתו עלה בחלקנו מסכת שביעית. אשתי הציעה לצעוד באדמתנו לאור דברי המשנה. הלכה למעשה. זה נראה לי מרגש וראוי, אבל רחוק מכל מציאות שהכרתי. אדמה וזרע הם כל חיי. בגיל 9 כבר הפעלתי טרקטור, והייתי מודע עד כאב למזגי אויר, גשמים מתמהמהים, רוחות, עונות שנה, זמני זריעה ובצירה...

"באחד הימים, בשלהי השנה השישית, סיירתי בטרקטורון מעבר לחממות, קיים שם כרם ענבים, הבחנתי באברכים חרדיים מלקטים ענבים, על-מנת להספיק להכין יין של שישית. משהבחינו בי ניגשו אליי, ואחד מהם אמר:

"'בשנה הבאה שנת שמיטה. תשמור שמיטה, אה?'.

"אמרתי לו: הייתי רוצה. לא נראה שאצליח. התחייבתי לחברה בה אני עובד.

"אמר לי האברך ברגש:

"אלפיים שנה משוועים יהודים לרגע הזה. אלפיים שנה מייחל עָם גולה להגיע לאדמתו ולשמור את חוקיה; עכשיו שהגענו, נרמוס את חוקי האלוקים? מה נאמר להיסטוריה היהודית? שחברה מסחרית צריכה חציל קלוי במיונז... נמיר את קדושת השמיטה בסלט חצילים?"

אלו היו דיבורים! זה צבט לו לדורון. עמוק וחי יותר מכל רגש שהכיר וחווה. "מיד קמתי ונסעתי עם הטרקטורון לפינה שלי ב'תל גזר'; הפינה הכי צמודה להיסטוריה של עמנו. ישבתי ליד לוח הגיר של עונות השנה, התחברתי להיסטוריה, ואמרתי לעצמי: 'דורון, אתה חלק מהעם ההיסטורי הזה. אלוקים קורא לך! אל תיתן לסלט חציל-במיונז להשיב ריקם את קריאת האלוקים!".

הרב הראשי מתקלף ברגעים העצומים האלו מכל גינון של שררה, לבו עולה על גדותיו, הוא משתרע יחד עם דורון על אדמת הגידולים, חוקר ודורש על דרכי גידול, והשקיה וצמיחה, ולומד מפי דורון כתלמיד מפי רבו על הכל; הקשיים, התקוות, התכניות...

בין 'היתר מכירה' לחצרו של מרן הגר"ח

אנחנו יושבים ברכבו של הרב. הרב, סיפר לי מאוחר יותר קובי אלתר הנהג הנאמן, דחה על הסף רכבים גרמניים מפוארים שהמדינה התעקשה להנפיק לו, בגלל מוצאם, והרגישות העדינה מבית אבא.

הרב לאו, שאלתי אותו, מייצג את הרבנות הרשמית הרואה ב'התר מכירה' התר לגיטימי, והרב לאו הוא גם בן-בית בהיכלו של מרן הגר"ח קנייבסקי, הרואה בהיתר עניין מופרך. איך הרב הראשי יכול לשלב בין העולמות?

הרב לאו מוכן עד היסוד בו לשאלה. אפשר לומר שהשאלה הזו היא מהות שליחותו ברבנות הרשמית. "אני רואה את תפקידי ברבנות", אמר, "לסייע לכל יהודי בנקודה בה הוא נמצא. מי שלא שומר 'חָלָק' - עליי להפרישו מטריפה גמורה. בשמיטה למשל, תיקנתי הרבה תיקונים לשפר את מציאות 'היתר המכירה'. בראש התיקונים, עמדתי על כך, שארבע המלאכות האסורות מן התורה, תיעשינה על ידי נוכרי. ואני נועץ כל הזמן בגדולי ישראל".

מה אמר 'רבי חיים' על השיפורים האלו?

"מרן הגר"ח קנייבסקי הוא ממורי דרכי. נכנסתי אליו בערב ראש השנה, סיפרתי לו מה אני מבקש לחולל. אמר לי רבי חיים בהתרגשות:

"אם תגרום שבשנת השמיטה לא תהיה לפחות זריעה על ידי יהודי, ה'וציוותי את ברכתי' – יחול עליך!"

"כשעמדתי לצאת, ביקשתי את ברכתו. הוא נמנע לתת. 'התורה עצמה', אמר, 'מברכת אותך ב'וציוויתי את ברכתי', האם עליי להוסיף ברכות לתורה?!'".

"לך בני, בעקבות הלב שלך!"

"אָז נִנְעַץ הַקִלְשׁוֹן בְּלִבָּה שֶׁל מַסֶכְתָא

זִמְרָה מַזְמֵרָה נִגוּנָה שֶׁל גְמָרָא

וְהַמַגָל קָצָר מֵימְרָה וּבְּרַייתָא

כִּי שְׁנַת הַשֶׁבַע הִיא שְׁנַת עָמָל הַתּוֹרָה..."

יוסף גואטה מתרווח על כורסת הנצרים במרפסת ביתו במושב 'שדה עוזיהו', מול הרחבה הגדולה. אני יושב מולו, וגואטה הישיש, יהודי טריפולטאי עם זיקה כלשהי למסורת, מצוי במצוקה אמיתית. צום עשרה בטבת היום. לאסור על טריפולטאי שהכנסת האורחים יצוקה בדמו לא להגיש תקרובת לאורח, זוהי מצוקה של ממש.

על כורסת נצרים גבוהה, עם פניו המצולקות צרובות-הרוח, וזקנקנו המטופח, נוכח הרחבה הגדולה מול הבית - הוא נראה זקן-השבט. חיוך רחב מדשן את פניו כשהוא מספר על ההיסטוריה של 'שדה עוזיהו'.

גואטה הישיש אינו איש דתי, בגיל 13, כשעלה עם אבא מלוב היה ממייסדי 'שדה עוזיהו', ישוב מסורתי בנגב הצפוני, והחל לעסוק בגידול תות שדה. כל עונות החריש והקציר, העליות והמורדות בחיי חקלאי חרצו תלמים במצחו הרחב. ההיסטוריה של משפחתו ספוגה ומגובלת באדמה. ריח הקציר והתחמיץ חודר בו כמו יין לדם. מגע האספסת משכר את נפשו. בגיל 16 קנה טרקטור ראשון בתשעת אלפים לירות. "זה עלה לי כמו הבית. הייתי החקלאי הפרטי הגדול ביותר בארץ. גידלתי מעל אלפיים דונם בקיבוצים...

"באחד הימים בא אליי אופיר בני.

"'שנת שמיטה השנה, אבא', אמר בשקט.

"מה זה אומר? שאלתי בחשש.

"'זה אומר להפקיר את חממת העגבניות, והקולרבי והחצילים. לא לעדור, לא לגזום, לא לדשן, לא לקטוף...'.

"אבל אם לא נשקה, נזבל, נעדור, שאלתי בתדהמה, יְבוּל אדיר יקמול! מאות טונות! תיתן לחמשה טון עגבניות לקמול מדי יום?!...

"'שמיטה', אמר לי אופיר, 'זה לתת לאדמה לנוח... האדמה, אמר האלוקים, איננה עבד לעגבניה שלנו. גם היא זקוקה, אבא, לשַׁבָּת משלה...'.

"וכל זה, שאלתי, רצון הא-ל? שכל היופי והרעננות הטהורה הזו של היבול שנטענו בעשר אצבעותינו, ייבול ויֵירָמס?!...

"'רצון הא-ל', אמר לי אופיר, 'זהו הרעננות והטהרה'.

"מניין לך, שאלתי, כל המילים החכמות האלו?

"'כך אמרו לי הרבנים. רבנים גדולים. הם יודעים הרבה בתורה'.

"האמת? הבן חשש ממני. חקלאי בן חקלאי בן חקלאי אנוכי, המשקיף על החיים דרך עונות קציר ובציר, גשמים ובצורת, זיבול ודישון. להפקיר ולשכוח מהכל הייתה מין כפירה ברגשותיי העמוקים ביותר. ניפוץ של כל מה שהורגלתי וחונכתי".

ובאמת השלמת עם כל זה? שאלתי, רק בגלל הרבנים?

"לא". אמר גואטה, "למשפחה שלי יש יושר ולב רחב. נו, טריפולטאים...", חיוכו החמים צובע את כבֵדוּת הנושא, "יותר מכל דבר בעולם אני סומך על הלב הרחב של אופיר.

"הלב שלך, אופיר בני, שאלתי אותו אז, כשעוד אפשר היה להציל אלפי טון מכליון, הלב שלך בני, מה הוא אומר?"

"'הלב שלי', אמר לי אופיר, 'אומר לי: כְּרַע ברך לפני רצון הא-ל!".

"לך בני בעקבות הלב שלך!". אמרתי לו נחרצות. "כולנו נלך אחריו!"

בבקרים, בחדר האפלולי

גואטה קשישא מוחה דמעה. "אוי כמה שאופיר היה מאושר ברגע ההוא! הוא נישק אותי בחום ואמר לי, 'אבא, רק אתך אצליח!' האושר הטהור שקרן מפני הילד שלי, לימד אותי הרבה על קדושת שביעית.

"לומר שזה קל? יש רגעים מדהימים של התעלות, ויש רגעים פחות". גואטה בוחן אם אין מאזינים בסביבה, "תראה", הוא לוחש, "בהתחלה ממש, לפני שהִפְנים היטב את עניין השמיטה, הבן שלי היה חוזר אחרי ביקורי השחר בחממות הקמֵלות, ובמקום לרוץ לטרקטור, לקומביין ולשיר בעליצות את שיר הנוטע – הוא מושבת, הוא היה חוזר למיטתו בדכדוך.

"נכנסתי אליו לחדר החשוך, ואמרתי לו, בן שלי, אתה ממש-ממש חייב לעשות שמיטה? והוא היה אומר לי, 'חייב, אבא. הרבנים אמרו שהאלוקים מברך את שומרי שמיטה. לא אתווכח עם דבר האלוקים!'

"ואני חקלאי בן חקלאי, יושב בחדר האפלולי של בני השובת, לא מבין הכל, אבל מרגיש שהבן שלי עושה דברים גדולים".

גואטה עוצם עיניים בעונג, וחוזר במין דבקות על המשפט, "אני מרגיש שהבן שלי עושה דברים גדולים!"

וכשגואטה אומר "אני מרגיש שהבן שלי עושה דברים גדולים" – הוא נראה גאה יותר מאלפי טון עגבניות ששיווק מדי שנה לכל תעשיית ישראל.

האם סבא עזרא מרוצה בשמים?

היו גם רגעי מצוקה כלכליים, לכאורה חסרי מוצא. הבנק מתקשר בזעף; כספים גדולים שניתנו לזרעים ולדֶשֶׁן מצפים לפירעון; מלחמה יומיומית מול צ'קים חוזרים ותביעות נרגזות.

עוזרים לכם?

"בנינו על משרד החקלאות שהבטיח, ולא קיים דבר. בזמני-אמת מופיעים מלאכים כבני אדם אנשי 'קרן השביעית', מעודדים רגשית, וגם שולפים פנקס צ'קים ומעניקים המחאות נדיבות. לא היינו שורדים בלעדיהם. יבורכו מפי עליון!".

מהרחבה המרוצפת הגיח ובא ילד בן שמונה, מרחף על גלגיליות וכדור חבוק בין זרועותיו, "אני טס למנחה, סבא!", הוא מכריז. זהו גילי. פניו סמוקות מריצה ופעילות, חף מהתחבטויות ושאלות מרסקות. הוא כבר נולד לתוך ה'מנחה' וה'שמיטה'. הגלגיליות שלו מרחפות כאילו מעצמן מעבר לאופק. גואטה עוצם את עיניו במין חדווה פתאומית. ופתאום הוא שוכח כליל מבנקים והלוואות. ניצוץ חי מאד מאיר את תלמי פניו. וגופו הכבד מתנועע על הכורסא כבשעת תפילה.

"מנחה! שמיטה! רצון הקל", הוא אומר בהשתאות, "עולם חדש נפתח לפניי, כך פתאום... סבא עזרא מרוצה בשמים, אתה לא חושב?"

אני חושב מאד.

חמשה טון מרקיבים מדי יום

סַפּר לי, ביקשתי מהבן אופיר, על רגעי השמיטה הראשונים.

"אני ילד של אדמה". אומר אופיר בפשטות, "עודי בחיתולים הייתי משוטט בשדות. השדות הירוקים היו הבית הטבעי שלי. בגיל 9 כבר רכבתי על קומביינים. אופיר עוצר בפתאומיות את רכבו, יורד ממנו, ולוקח אותי אתו אל המרחב הפתוח, "אתה יודע מה זה להיות חקלאי? כל בוקר, כבר 40 שנה אני משכים לפני אור ראשון, עם 'איילת השחר', ונוסע לחממות. להגיד 'בוקר טוב' לשתילים שלי. לילדים שלי.

"גם כשאין מה לבצע בהכרח, אני פשוט לא מסוגל לפתוח את הבוקר בלי לגעת בעלעל של עגבניה, בלי ליישר שיח. להיות חקלאי זה לקום בוקר בוקר לפני אור ראשון, ולרסס, ולתלות עיניים לשמים, לשווע ליורה מקדים, להירתע ממלקוש מאחר... להילחם בברד, בעשרות מחלות-כנימות, במזיקים, לעצב בעשר אצבעות כל שתיל מילדי טיפוחיך... וכשאתה רואה סוף-סוף את האדום-האדום מגיח מבין השיחים והחממות, הלב גועש, הסיפוק אדיר... אתה מבין מה אני מדבר?".

מבין.

"קטיף ראשון. הבית לובש חג. בין חקלאים נוצר מעין טקס של 'לחיים' וחגיגה גדולה בשעת בכורי אדמה... ארגז התנובה האדמדם הראשון מובא על ידי כולם בקול ששון לבית חמי, זקן השבט... הוא שולף פתאום את הטלפון הנייד שלו, "אתה יודע למשל איזה תמונות מאוכלסות לי בנייד? הנה חמשת ילדיי, ותמונות העגבניות, הקולורבי והקישואים המוצלחים...".

הוא מסתכל סביב. "גם היום, כשהשמיטה אוסרת גידול, בחמש בבוקר, לפני אור ראשון, באופן ספונטאני, המיטה משליכה אותי מתוכה אל שדמות הנגב, אל החממות והתרסות; אני מוצא את עצמי נוסע בוקר בוקר לחממה. מלטף עגבניות המרקיבות לאיטן. חמשה טון עגבניות ליום הפקתי מהחממה הזו, חמשה טון הולכים ומרקיבים מדי יום... ועשרות דונם של חממות ההולכות ומתאבקות, שלא לדבר על טונות קולורבי וחצילים.... ואיזה עגבניות? 'עגבניות אשכול'! 'אשכול!' עידית שבעידית. והלב נקרע לגזרים - בין אֵבֶל גדול, לבין אושר טהור כזה, צרוף... תגיד, אתה מבין אותי קצת?".

הכי בעולם! אמרתי לגואטה בקול חנוק מדמעות, אתה בעצם אומר לאלוקים הישר מהלב שלך את הפסוק, "עשיתי ככל מצוותך אשר ציוויתני!".

הוא מתלהב. "בדיוק. בדיוק. איך אמרת? עשיתי כמשפטך שציוויתני... זה נפלא הפסוק הזה. זה בדיוק מה שאני מרגיש.

"אבל למחרת, אני שוב שם. עם קולות הצרצרים, טל הבוקר, וריחה המשכר של החממה, ושוב אני רואה את העגבניה המרקיבה מיום אתמול, מושלכת היום על הקרקע... והשיחים הנפולים, וכל היופי האדמדם והירקרק גווע לאיטו, מאבד חיוניות... זה נוגע כאן, עמוק בלב... ואז מתגנב לו ללב שלי... ואז אני זקוק לאורות גדולים יותר... למשהו יותר חזק מהמילים שאמרת לי קודם".

קולו יורד פתאום בשתי אוקטבות, הוא לוחש לאוזני, כאילו חשש שהוא עצמו עלול לשמוע את דבריו: "ברגעים ההם אני חייב 'להרגיש' יותר... אז אני משתרע על הקרקע ליד העגבניה הרקובה, מנשק אותה, ואומר ברגש עצום:

"שבת היום לה'! שבת שלום לך עגבניה!".

כשביקור רבני הופך לגנרטור

וזה עובד? שאלתי, זה מצליח להרגיע?

"להרגיע?" גואטה צוחק. "זה הופך אותי לאיש מאושר! שוב יש לי בשביל מה לחיות! החממה נראית לי פתאום כמו בית מקדש כזה... פתאום אני הופך בעיני עצמי מחקלאי לעובד אלוקים... זה רגש סוחף, טהור... ואז אני נועל בחרדת קודש את דלת החממות, והולך בחדווה לתפילת ותיקין.

"אבל אני צריך חיזוקים. כל בוקר מחדש. המאבק מתחדש כל יום". הוא מניף את זרועו לכיוון רכבו של הרב הראשי. "הנה, ביקור כזה של הרב הראשי לישראל, אדם חם ומדהים כל כך! עם לב ספוג באהבת האדם, איש שאני גם מעריץ באופן אישי – ביקור כזה וכל המילים המקסימות שהוא מרעיף – זה כמו גנרטור בשבילי לכל השנה! גנרטור! הנה, התמונה הזו, שבה הרב הכי חשוב במדינת ישראל מחבק אותי ללבו, אותי, החקלאי אופיר בן יוסף גואטה מ'שדה עוזיהו', ואומר לי עד כמה הוא אוהב ומעריך אותי – התמונה הזו שמורה אצלי במקום הכי עמוק בלב, במקום שאפילו טונות יבול מרקיב אין להם אחיזה..."

* * *

יום חדש מפציע בשמי 'שדה עוזיהו', מושבה קטנה בערבה. יום חדש בנפשו של גואטה, לב חדש...

שעת פרידה. חקלאי 'שדה עוזיהו' ומשפחותיהם נאספים ליד רכבו של הרב, מייחלים לנטפי חיזוק אחרונים.

"אתם גלגל ההצלה שלנו!", אומר אחד מבני גואטה להרב לאו בעיניים דומעות. "לא", מתרגש הרב לאו, ומאמץ אותו אל לבו בחום, חיבוק אחד אחרון, "אתם גלגל ההצלה שלנו!".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.