הרב יצחק זילברשטיין
הרב נשאר בהיכל הישיבה עד שאחרון תלמידיו קפץ מהחלון
האם הנהגה זו היא כדת של תורה? האומנם יש להמתין עד שאחרון התלמידים יקפוץ וינצל, או שהיה צריך הרב לקפוץ כמה שיותר מהר כדי להציל עצמו, שהרי 'חייך קודמים לחיי חברך'?
- הרב ארז חזני / והערב נא
- ט"ו שבט התשע"ה
בליל שישי, אור לראש חודש אדר השני תשס"ח, אירע טבח נורא בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, כאשר מחבל צמא דמים חדר לתוך שטח הישיבה, נכנס לאולם אוצר הספרים, וירה יריות רבות לכל עבר. הרשע הארור רצח שמונה בחורי חמד הי"ד ופצע רבים.
כל בני הישיבה ברחו למקומות מסתור, ביניהם קבוצת תלמידים שלמדה בהיכל הישיבה עם רבם. כאשר נשמעו היריות הורה הרב לתלמידיו לקפוץ מהמרפסת החוצה. הרב סייע לכולם לקפוץ, ורק לאחר שקפץ אחרון התלמידים, קפץ הוא בעצמו, ונמלטו ממקום הטבח.
ויש לשאול: האם הנהגה זו היא כדת של תורה? האומנם יש להמתין עד שאחרון התלמידים יקפוץ וינצל, או שהיה צריך הרב לקפוץ כמה שיותר מהר כדי להציל עצמו, שהרי 'חייך קודמים לחיי חברך'?
תשובה
השאלה התגלגלה לפתחו של מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ונביא כאן את תמצית תשובתו:
נאמר בשולחן ערוך (חו"מ סימן תכ"ו): "הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באים עליו... ויכול להצילו... ולא הציל עובר על איסור לא תעמוד על דם רעך". וקיימת מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, במקרה שהטובע נסחף למערבולת הים, ובודאי ימות אם לא יצילהו, האם חייב המציל לסכן את נפשו ולהיכנס למערבולת, כדי להציל את הטובע מסכנה ודאית. הירושלמי סובר שחייב, והבבלי סובר שפטור. ונפסק במשנה ברורה (סימן שכ"ט ס"ק י"ט), כי הרואה ספינה המטורפת בים שיש בה יהודים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני אנס - מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. אך מכל מקום אם יש סכנה למציל, אינו מחוייב לצאת ולהציל, שהרי חייו קודמים לחיי חברו. ואפילו בספק סכנה עדיף ספקו דידיה מודאי דחבריה. אולם צריך לשקול את הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך!
והרדב"ז כתב (הובא בפתחי תשובה יור"ד סימן קנ"ז ס"ק ט"ו), כי המסכן את נפשו בספק להציל את חבירו, הרי זה חסיד שוטה!
ובנידון שאלתנו, לכאורה הרב ותלמידיו היו באותו מצב של סכנה, ולכן אין צריך להשהות עצמו במצב סכנה כדי להציל חבירו ממצב דומה של סכנה.
אלא, שאין הנידון דומה לראיה, ואדרבה, בנידון שאלתנו יש לומר שלכולי עלמא יכול הרב להישאר בהיכל הישיבה כדי להציל את תלמידיו, ואף מצוה עליו לעשות זאת, והטעם הוא, שכן כל נידון הפוסקים הוא כשהאדם הוא מחוץ למעגל הסכנה, וצריך להיכנס בקום ועשה, לתוך מצב סכנה כדי להציל את זולתו, אבל בנידון שאלתנו הרב כבר נמצא בתוך הסכנה יחד עם תלמידיו, ומשהה עצמו במצב של 'שב ואל תעשה' כדי לסייע לאחרים להינצל, ולפיכך נראה שרשאי להישאר בתוך היכל הישיבה, ולארגן הימלטות מסודרת של התלמידים, וראוי גם שינהג כך.
ועוד נראה שגם בלי זו הסברא, יפה נהג הרב, כיון שכל הנידון של רבותינו הוא בעתות שלום, אבל בזמן מלחמה יש להסתכן כדי להציל את הזולת, ומצב זה, שהמחבל הרשע מסתובב בשטח הישיבה ויורה לכל עבר, הרי הוא בגדר מצב מלחמה, ויש להסתכן כדי להציל את הזולת. וכמו שנאמר בישועות יעקב (יור"ד סימן קנ"ז סק"א), שמותר ליחיד למסור עצמו למען הצלת הכלל, וכמו שמצינו בהרוגי לוד, פפוס ולולינוס, שמסרו נפשם להצלת עם ישראל, ויצאה בת קול ואמרה שהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם. ובאופן כזה שמותר לאדם לסכן עצמו, בשעת מלחמה מצוה לעשות זאת, משום שבשעת מלחמה בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח או להינצח (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו)[1].
[1] וגדולה מזו מצינו לגאון רבי דוד פארדו שכתב בספרו "ספרי דבי רב" (פר' כי תצא), כי אם רואה גוי שבא להרוג את אחיו במלחמה, לא יעלים עיניו ולא יעבור על "לא תעמוד על דם רעך", ואף על גב שמשים עצמו בסכנה כאשר הנכרים מרובים ויקומו עליו, דכהאי גוונא בעלמא (בעתות שלום) פטור (מלהסתכן ולהציל), הכא (בשעת מלחמה) חייב... (אולם יש לדחות, שאין נדוונו דומה למצב מלחמה, אלא רק לבריחה מסכנה, ולכן אין חיוב להסתכן באופן זה עבור האחר).
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.