כל התכנים של הרב משה שיינפלד

כשעם ישראל היו משועבדים לפרעה, הם עבדו בעבודת לבנים קשה, כדי לבנות את עוצמת ממלכת פרעה. אלוקים הוציא אותם ממצרים כדי שיעבדו בעבודת "לבנים" רוחנית. בני ישראל קיבלו את הזכות להמשיך בעבודה – אבל הפעם, לצורך בניין מלכות שמים עלי אדמות

במעמד הר סיני מצווה אותנו הבורא: לא תרצח. וכי התכוונו לרצוח? אומרים לנו חז"ל, "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". זוהי השקפת התורה – הלבנת פנים, יש בה משום רציחה. כשהתורה מצווה "לא תרצח", היא מבקשת להתרחק עד הקצה האחרון של רציחה, ששום ברזל לא יונף על "מזבח האדם", אפילו לא מחט

כשהלב שלם, לא תמיד צריך מעשים שיוכיחו זאת. כשבני ישראל עמדו על שפת הים, משה אמר: "השם יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". אלוקים עושה לכם הכל מאהבה, אל תעשו כלום. אם נבקע את השלשלאות הנועלות את נשמתנו – בורא עולם יבקיע את חומות הגלות. דבר תורה לפרשת בשלח

למה יצר הרע כל כך שמח, כשאנו נותנים לו אחיזה בפינה אחת קטנה בחיינו? ומדוע דווקא אנחנו, כיהודים, יכולים ללמוד לחיות בשלום עם הלא נודע? בפרשיות גלות וגאולת מצרים טמונים סודות גדולים באשר למלחמת האדם מול יצרו

אחד מענפי החינוך שמרבים לשאול עליו, הוא נושא הענשת ילדים. ישנם הסוברים, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. דעה זו הינה מוטעית ביסודה. עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. אם נקודת המבט היא מתי צריך להעניש את הילד – זו גישה מעוותת, השומטת את הבסיס מכל חינוך בריא

למה שלח השם את משה רבנו לפרעה, כאשר התוצאה הייתה רק הכבדת העבודה? כותב הרש"ר הירש, שזו הייתה כוותנו של הקב"ה. הגילוי במלואו של חוסר האונים והייאוש, כשיתייצבו משה ואהרן מול העם חסרי אונים – אז יתברר שהאדם הוא רק מכשיר, והגאולה האמיתית תוכל להתחיל. דווקא כשאפסה התקווה האנושית, מופיעה ידו של בורא עולם

מרגעי הפרידה של יעקב אבינו מילדיו, אנו לומדים מסר חשוב: אותו חסד משמיים שקרע עבורנו את ים סוף – הוא זה ששם כיכר לחם על שולחננו. עלינו להודות על הקיום היומיומי, ממש כמו על ההצלה ברגעי המשבר. אומר המדרש: "מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים. מה פרנסה כל יום, אף גאולה כל יום"

אנחנו רגילים לחשוב על שלום בין מדינות או בין אויבים. אבל ישנו שלום פנימי יותר – בתוך האדם, בין מידותיו ותכונותיו, כך שלכל תכונה מקומה וזמנה. ומהו השלום העמוק ביותר? לדעת בבירור שכל מה שנמצא בעולם מונח במקומו המדויק. הכל מעשה ידיו של אב הרחמן. וכך אמר יוסף הצדיק לאחיו: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים"

פרשת מקץ מבטאת את הניגודיות שבחוויה האנושית: חומר מול רוח. יוסף הצדיק בחר ברוח. גם אנחנו יכולים לבחור נכון, אם נזכור שנשמתנו דומה לפח השמן: גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו את בית המקדש, עליו לדעת, שאם יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה – ממנה יאיר מחדש את חייו ונשמתו

כולנו רוצים לחיות בשלווה, לשבת מול הנוף עם כוס קפה. אבל לא זה תפקידנו בעולם – וכמה שנקדים להבין זאת, כך ייטב לנו. עם ישראל נבנה מתוך קשיים. האמהות היו עקרות והאבות עברו מסלול אתגרים וכאבים. כאשר אדם יושב במקום ואינו מתקדם בעבודתו הרוחנית, אזי יקפצו עליו קשיים, שיגרמו לו ללכת ולנוע. אבל כשאדם הולך, נע, מתקדם ברוחניות – הוא פוגש מלאכים בדרכו

בפרשת השבוע מסופר על מאבקו של יעקב עם איש אלמוני. אבל התורה אינה חושפת את זהותו של אותו מתאבק נסתר, מה הייתה מטרתו, או מדוע הוא חושש מהשחר. מבאר הרש"ר הירש: המאבק הוא עם היצר הרע – והשחר הוא השכל. כשאנו רק מתבוננים במעשינו ומתמקדים בהשלכותיהם, עולה השחר על הכרתנו המעורפלת – ופיתוייו של היצר הרע מתפוצצים כבועת סבון

מעשה באליהו הנביא שהלך עם חסיד אחד בדרך, ועברו על יד נבלה של בעל חיים. אמר אותו חסיד, כמה מסריחה נבלה זאת. אמר לו אליהו הנביא, ראה כמה לבנות שיניה. אחר כך עברו על יד אדם חוטא, ואליהו הנביא מיד סתם את חוטמו. אבל אותו חסיד – לא הריח שום ריח רע. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית

היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות – הן לדמעות שאנו בוכים בתפילה או צער, והן לאלה שגרמנו, חלילה, לזולת לבכות. כל הדמעות האלה נספרות על ידי הבורא, אחת אחת, ואינן הולכות לאיבוד. ואיך השפיעו על העולם הדמעות שבכה עשו? דבר תורה לפרשת תולדות

פרשת "חיי שרה" עוסקת בשני נושאים מרכזיים: פטירתה של שרה אמנו, ונישואי יצחק ורבקה. ב"קו התפר" שבין ההלוויה לנישואין, כותבת התורה: "ואַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, והשם בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". אברהם הרגיש בכל מצבי חייו, יהיו אלה המצבים הכי קיצונים, כמו פטירה ונישואין, שהשם ברך אותו בכל. זו צוואתו של אברהם אבינו. זו ההרגשה האמורה ללוות את היהודי בכל דרכיו

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

בימים נוראים כאלה, הנחמה שלנו היא שמול ישמעאל עומד יצחק. יצחק, על שם הצחוק שצחקה שרה כששמעה שעומד להיוולד לה בן בגיל תשעים, ובעלה בן מאה. וזוהי מהותו של העם היהודי – צחוק, נגד השכל ונגד ההיסטוריה. וכאשר תבוא בקרוב הגאולה, גם פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקם המהדהד של יצחק ושל האמונה היהודית העיקשת

כשנח בנה את התיבה, הוא ידע בבירור, שלא התיבה היא שתציל אותו, אלא רצון האלוקים בלבד. רצון הבורא זהו "קרש ההצלה" היחידי, המסוגל להציל את האדם מפני המבול. מי יודע מכמה "מבולים" היינו יכולים להינצל, לו היינו בונים לעצמינו תיבות

גם ביומו האחרון, משה רבנו המשיך להשתנות. ללכת, לצאת מהמקום בו היה, מדפוסי החשיבה, ולעשות עוד צעד קטן, אל עבר עולם התשובה. כך גם אנחנו – עם קשה עורף – יכולים לרכך את קשיות עורפנו, לרכך את ליבנו. בפרט בימי הדין והרחמים

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים

אנשים רבים רודפים אחרי סגולות, להצלחה בכל תחומי החיים. אבל חז"ל אומרים בפשטות: "גדול כוח מתנות עניים, שהופך מידת הרוגז לרחמים". בימים אלו, ימי ההכנה ליום הדין, אומר הקדוש ברוך הוא: אני רוצה לפנות אל הצדקות, אולם האם גם אתם פונים אל הצדקות? אני רוצה לדון אתכם לכף זכות – האם גם אתם דנים לכף זכות?