דמעות

אחת הברכות בברכות השחר שאותה לא יכלתי לברך (ברוך שלא עשני גויה) תמיד גרמה לי להגיע לסף דמעות, ותמיד הזכירה לי שאני לא יהודייה. אך זה לא גרם לי להפסיק את שגרת היום אותה קיבלתי על עצמי. חלק 5 בטור של טליה צימברג

לפעמים דווקא המילים הפשוטות הן אלו שבוקעות שערי שמיים, ומביאות אל חיינו את הישועה הנכספת. לפניכם דוגמה לשיר-תפילה כזה

מעט מהנהגותיו המופלאות בימי בין המצרים, של מרן רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל

ימים אלו, ימי בין המצרים, נקבעו כימי אבל לזכירת חורבן ירושלים. 5 עובדות על אבלותם של גדולי ישראל על חורבן בית המקדש

מה חובת ההוכחה המוטלת על כל אדם בעם ישראל? הדברים מלוקטים משיעורי הרב, ומובאים בלשון קדשו הטהורה

"הקב"ה, אני מוכן להקריב ולא לראות יותר לעולם, אבל על דבר אחד אינני מוכן לוותר, אני רוצה לראות את תורתך הקדושה", מירר הילד הקטן בבכי, והלא יאומן קרה

שעת לילה מאוחרת, אחרי יום סוער במיוחד של אם בישראל. שעת לילה שבה יש דקה לעשות חשבון נפש על היום שעבר, להיזכר בתמונות אט אט ולהעניק לעצמה את הזכות להיכשל ולהתחיל מחדש למחרת 

תפילת רבים אינה נמאסת. יש לנו אבא גדול בשמים שאוהב את תפילותינו: היולדת הצעירה מיכל חנה בת בלומה רות התעוררה, והיא נושמת בכוחות עצמה ומדברת. חסדי ה' כי לא תמנו

"הערתי את יובלי בעדינות, הושבתיו על ברכיי ותוך שאני משמש כסנדק, כמוהל, כאבי הבן והמברך, וכך מלתי אותו. לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב עם התינוק בזרועותיי ובוכה כמו תינוק. בכיתי עליו, בכיתי על צער הגלות ועל כך שיש בארץ ישראל יהודים כל כך רחוקים משורשיהם, מאמונת אבותיהם". סיפור מצמרר ומפתיע

את השיר הזה כתבתי ימים אחדים לאחר כתיבת טור שהיו בו לא מעט דמעות כאב, וחשש מן הבאות. מיד לאחר כתיבתו הרגשתי איך הוא ממלא אותי ברחשי הודיה והכרת הטוב לקב"ה, וכך אני מקווה שהוא יפעל גם עליכם