האם אשה אבלה יכולה להינשא בתוך השלושים

לכבוד השואל, 

עיינתי במאירי שם ואשיב בעזרת השם כפי מה שהבנתי את דבריו המדוייקים. 

1. האם באמת מי שמגדל את ילדיו או משרת את אשתו נחשב "בעל מארה" (ומסתמא כוונתו כמ"ש "תבוא מארה על מי....") ? ואם כן, מדוע באמת לקללו - איזה רע הוא עשה?

תשובה: בקטע שלמעלה מזו במאירי שם, דיבר אודות הסיבה להלכה למה לאיש מותר להתחתן מיד תוך ל', והזכיר ב' טעמים: א) אם עדיין לא קיים מצות פו"ר; ב) שיש לו ילדים קטנים בבית הצריכים טיפול. 

ועתה קאמר, שלגבי אשה לא שייך להתיר לה להנשא משום טעמים הללו: א) שאם אין לה בנים - הרי אינה מצווית על פריה ורביה; ב) ואם יש לה בנים קטנים ...אין דרכו של איש לגדל. כלומר, האיש נשאת לאשה כי היא מחוננת בתכונות טבעיות שיכולה לטפל בילדים באופן תמידי, לכן זה נותן לאיש היתר להתחתן יותר מוקדם. משא"כ באשה אין את ההיתר הזה, כי היא אינה צריכה את הגבר - שאין דרכו מטבעו לטפל בילדים קטנים כמו האשה - בכדי לטפל בילדים אם יש לה ילדים קטנים, כי היא יכולה לטפל בהם בעצמה. 

ומה שהוסיף המאירי אח"כ את התיבות: "או שאין לה מי שישמשנה", הוא ענין אחר לגמרי שלא הוזכר בקטע הקודם. "או שאין לה מי שישמשנה, אין דרכו של איש ... לשמש לפני אשתו", וכוונתו ככל הנראה למה שאמרו בירושלמי, שיש עוד טעם להתיר לאיש להינשא תוך שלשים, והיינו, שאם אין לו מי שישמשנו. 

והכונה בהיתר הזה, לכאורה ע"פ הגמרא ביבמות (סג.) "אשכחיה רבי יוסי לאליהו וכו' אדם מביא חיטין חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו", ע"ש. ולמדנו מכך, שמטבע האשה לספק את צרכי הבעל על ידי שהיא לוקחת את החיטין והפשתן שהוא מביא מן השדה, והיא מכינה אותם שיהיו מוכנים להשתמש בהם למעשה. וכן מוכח שאנו נוקטים כן להלכה ולמעשה, על פי המשנה בכתובות (פרק ה'-ה'): אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, וכו', ונפסק כן להלכה בשולחן ערוך (אבה"ע סי' פ', סעי' ו', טו).

ונמצא, שהאיש הוא מורגל שיהא לו אשה שישמש אותו במילוי צרכיו היום יומיים כמו אפייה, בישול המאכלים, כיבוס, וכו'. ואם נפטרה אשתו, והוא מוצא את עצמו בלי מי שתעשה לו את כל אלו, אמרו בירושלמי, שזו ג"כ סיבה כשלעצמה שמספיקה להתיר על ידה את האיש להתחתן תוך ל' - ואפילו אם כבר קיים מצוות פו"ר ואפילו אם בניו כבר אינם קטנים.   

ועתה הוסיף המאירי בתוך דבריו בקטע השני, אודות מה  שאשה אינה יכולה להנשא תוך ל', לכלול גם את הסיבה הנ"ל מן הירושלמי. וקאמר, "אין בה אחד מטעמים הללו...ואם ... אין לה מי שישמשנה,  אין דרכו של איש ... לשמש לפני אשתו", כלומר, לא מצאנו חיוב בהלכה שהאיש יכין את צרכי אשתו היום יומיים, וגם אין זה מטבע האיש, כי טבעה של האשה שהיא אופה, מבשלת , ומכבסת לעצמה. 

אח"כ קאמר, ואם יש איש כזה שכן משמש ומכין לאשתו את הדברים היום יומיים - ואז אולי זה יהיה סיבה להתיר לאשה להתחתן תוך ל' בנוגע לאשה כזו שהיא נתרגלה לכך אצל בעלה הראשון, ועכשיו מוצאת את עצמה חסרה את השימוש הזה - על זה עונה, שאין זה מצוי אלא אצל מיעוטא דאנשים שנקראים "בעלי מארה", ולכן אין לחשוש למציאות כזאת להתיר את האשה להנשא. 

וככל הנראה כוונתו ב"בעלי מארה", כי הוא נתינת סיבה למה הבעל באמת אינו משמש את אשתו להכין לה את הדברים הנזכרים - כי הוא עסוק ברוב זמנו להביא טרף לביתו, וכדברי אליהו הנביא ז"ל הנזכרים לעיל, אדם מביא חיטין, מביא פשתן - כלומר שרוב עסקו כל היום הוא מחוץ לבית, כי זהו טבעו.

ובדרך כלל האיש, בעסקו במשלוח ידו שמחוץ לבית הוא מצליח ומביא פרנסה לביתו, שעל ידי השתדלותו הקב"ה מזמין לו מה שהיה מוכן לו מעיקרא - וכידוע מספרי ההשקפה, שה"בזיעת אפך" היא בעצם התיקון לחטא אדם הראשון, וע"י היגיעה וההתאמצות זוכה האדם בחזרה למה שהיה מוכן לו מקודם בגן עדן בלי שום טרדה.

שכל זה שייך חוץ מל"בעלי מארה"; כלומר אותם שמתיגעים ומשתדלים ובכל זאת לא עולה להם פרנסתם, ועליהם באמת חלה הקללה הנאמר לאדם הראשון "וקוץ ודרדר תצמיח לך", כי הם לא זכו עדיין לתקן את הפגם על ידי מעשיהם, ולזכות לפרנסה על ידי השתדלותם. וא"כ אותם אנשים "בעלי מארה", הם אלו שיש להם הפנאי להשאר בבית ולהביא לידי מציאות כזו של איש המשמש את צרכי אשתו היום יומיים; אבל שאר הגברים, בהיותם עוסקים ב"בזיעת אפך", ושהם כן זוכים ומביאים הביתה את ה"חיטים", אין להם פנאי ליצור מציאות כזו לנשיהם.

ונמצא שאין שייך הסיבה הזו של "אין לה מי שישמשנה" אצל אישה אלא במיעוטא דמקרים שאינו מצוי, וקמ"ל המאירי שלכן אין לסמוך על סיבה זו להיתר. 

2. זאת ועוד, הרי ב"תבוא מארה על מי שאשתו ובניו מברכין" נאמרו מספר טעמים שאף אחד לא שייך כשמדובר בדברי הרשות!

תשובה: נכון, לכאורה דברי המאירי אין להם שייכות לגמרא זו, וכמבואר.

3. מה באמת המקור לכך - בגמ' לא מופיעה כזאת על כזה דבר!

תשובה: קללת אדם הראשון, וכמבואר.

4. מה למעשה הפירוש הנכון בדבריו, ומה ההשלכות למעשה?

תשובה: כמבואר לעיל בס"ד. אין איסור בכלל לבעל לשמש את אשתו בצרכיה, הוא רק ענין של מציאות ופנאי, ולא היה כוונת המאירי לקלל אדם כזה ח"ו.

בברכה, 

רב נחום