משה רבינו יודע על חטא העגל, מדוע בכל זאת יורד עם הלוחות?

שלום וברכה

שאלה טובה שאלת ודנו בכך המפרשים הנה דברי התולדות יצחק שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק יט

יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר
וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות. יש להקשות מדוע לא שבר אותם כשאמר לו הקדוש ברוך הוא [פסוק ח] סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו:

תשובה אמר משה בלבו, אולי אחר שאמר לי הקדוש ברוך הוא כן נתחרטו והתאבלו על החטא שעשו, וכשראה עגל ומחולות אמר לא די שלא התאבלו אלא יש להם שמחה כי רעתכי אז תעלוזי [ירמיה יא טו], אז חרה אפו ושברם. תשובה שניה, שהרואה בעיניו מתפעל יותר מן השומע, ולכן וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות, תשובה שלישית, כדי שיראו ישראל שחרד משה חרדה גדולה מאד, אחר ששובר לוחות קדושות וטהורות כתובות באצבע אלהים, וידעו הרעה הגדולה הזאת שעשו, ויפול רעדה בלבבם ויתחרטו, וכן אמר בפרשת עקב [דברים ט יז] ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם.

והנה דברי האלשיך שם

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר. (יט):
הורה כי אין האדם מתפעל אף אם ידע הרעה, עד אם יראנה בעיניו. וזהו כי הקדוש ברוך הוא הגיד למשה וגם הוא שמע על ידי יהושע ולא נגע עד לבו עד ראה את העגל. ואז ויחר אפו כו'. והוא מאמרנו על פסוקים (איוב ב יא - יג) וישמעו שלשת רעי איוב כו'. כי מתחלה עם היות ששמעו כל הרעה הזאת הבאה עליו, לא דברו דבר אשר לא הוגד למו, כאשר דקדקנו מרבוי ה"את", וה"כל", וייתור מלת "זאת". כי האת הוא על אבדן האתונות והבקר. ואומרו כל הוא על הגמלים. ואומרו הרעה הוא על הצאן. ואומרו הזאת הוא על הבנים, אשר הוא נגדו תמיד שנכוה בו יותר מהכל אמר "הזאת", כמראה אותה באצבע. ועל השחין אשר היא עליו ממש אמר הבאה עליו. ועם כל זה כי שמעו הכל לא עלה על רוחם לבא לבכות ולקרוע מעיליהם ולזרוק עפר על ראשיהם ולשבת אתו לארץ שבעה ימים ושבע לילות, רק לבא לנוד לו ולנחמו, כאומרו (שם שם יא) ויועדו יחדו לבא לנוד לו כו', ולמה בבואם חרדו אתו את כל החרדות ההם. אמנם הכתוב נתן טעם. כי אינו מה שמתפעל האדם מראות עיניו, דומה למה שיתפעל כאשר יסופר לו מפי מגידי אמת. וזה מאמר הכתובים. הנה מתחלה וישמעו כו', ועל כן לפי שלא היתה רק שמיעה בלבד לא הספיק התפעלותם רק לבא לנוד לו ולנחמו. אך אחרי כן וישאו עיניהם מרחוק ולא הכירוהו מרוב צוקה ואפילה מנודח, כי אז נחרדו האנשים עד גדר שנשאו קולם ויבכו כו'. ולמה היתה כל החרדה הזאת נוספת על מה שנדרו לעשות. אלא הוי אומר שהטעם הוא כי ראו כו', לומר כי מתחלה לא היתה רק שמיעה, אך עתה מה שעשו כל החרדות האלה היה יען כי ראו כו', שעל ידי כן גדל ההתפעלות עד הגדר הזה. והוא מאמר התורה האלהית, כי עם היות שכל אשר עשו את העגל בכל פרטי עבודתו מפי הגבורה שמעם משה, עם כל זה לא התפעל לחרות אפו על הרעה הגדולה עד ראה בעיניו. וזהו אומרו וירא את העגל כו', אז ויחר אף כו', ועל ידי כן וישבר כו':
עוד אפשר הורה, כי כאשר עיקר עבודת שמים היא העשותה בשמחה ובטוב לבב, שנאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת כו', כן בעוברי רצונו יתברך החוטא ומתעצב יש לו תקוה לשוב ליתקן, אך השמח בעונו אבדה תקותו ח"ו. על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עונם, ועל כן לא חרה אפו מאד. אך בראות העגל ומחולות שהיו שמחים לאידם, אז ויחר אף משה כו' וישבר כו':

בברכה,

בנימין שמואלי