מת טמא או טהור? וניתוחים שלאחר המוות

שלום

טעם טומאת המת, ביאר בספר החינוך (מצוה רסג): "גוף האדם המת יש לו טומאה חזקה עד מאד, והעניין הוא, כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה ויישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע.

ולכן אמרו חז"ל כי צדיקים גמורים אינם מטמאים, לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אלא אדרבה הוא סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גיוום ישכון אור זרוע לעולם".

ובאור החיים (במדבר יט פסוק ב) ביאר באופן אחר ובדבריו מבואר למה על פי ההלכה אין כל כך טומאה בגוף של גוי כמו בגוף של יהודי, וז"ל: "ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגויים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגויים בית ישראל, ולכן על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחניים השפלים תאבים להדבק בהם, להיות בני ישראל חטיבה של קדושה עליונה,

ולכן במותם, תתרבה על גופם הטומאה משל לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהייתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהייתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישווה לשל דבש,

כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה" "מה שאין כן זה אשר לא מזרע ישראל הוא, להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף".

והטעם שנוהגים לטהר ולהטביל את המת ביאר רבינו שמשון בשם המדרש בספרו תשב"ץ קטן (סימן תמז), וזה לשונו: "מה שמטהרים המת, לפי שכשהנשמה יוצאה מן הגוף רואה פני שכינה, ומחמת פחד פולטת זרע ומטמאה את הגוף".

השאלה על אלה שמתנגדים להשחית את גופת המת על ידי ניתוחים, מופנית לתורה הקדושה האוסרת ניוול המת בכל צורה שהוא, והוא בא מסיבת השארת הנפש שיש בגוף גם אחרי שהתפרדה ממנה עיקר הנפש, וזה מייסר אותה ואף את הנפש הנפרדת לראות איך שמשחיתים את הגוף שלה ללא שום סיבה.

בהצלחה – מנשה ישראל