טבעת נישואין - איפה לענוד בהמשך הזמן

שלום וברכה

דעת כמה מהמקובלים, ומנהג קצת קהילות לענוד את הטבעת על האצבע האמצעית [הארוכה] הנקראת אמה. וכפי שהביא הגאון הבן איש חי זצ"ל בספרו רב פעלים (חלק ב בקונטרס הנקרא סוד ישרים סימן א) בענין זה מה שכתבו המקובלים כי על פי הקבלה יוצדק מאד מנהג הספרדים לענוד את הטבעת דוקא באצבע האמצעית הארוכה מכל האצבעות והנקראת `אמה`, וכמו שהובא בהערות על תיקוני הזוהר מאת הגה"ק המכונה ימי"ן זצ"ל [הנקרא מהר"י וילנא כידוע]: "מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה".

אותו אצבע שעליו כורך הגבר את שלשת הכריכות של התפילין, וכן מורה פשטות לשון הזוהר המדבר על העניין, וכן העלה הגאון רבי רחמים נסים יצחק פאלאג`י זצ"ל בספרו יפה ללב (סימן כז ס"ק ד) לקיים פשטות דברי הזוהר ולקדש באצבע האמצעית הנקראת אמה. אולם מנהג רוב קהילות ישראל אינו כך ונוהגים לענוד את טבעת הקידושין על האצבע הסמוכה לאגודל, וכפי שהיעד הבן איש חי זצ"ל (שם) על מנהג הספרדים בזמנו, שעונדים באצבע הסמוך לאגודל, וגם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו מעיד במכתבו על מנהג עיר הקודש ירושלים תובב"א בזמן הזה להשים הטבעת באצבע הסמוך לאגודל.

ולכן מסכם רבינו הבן איש חי זצ"ל: "ועל כן נראה אף על פי שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מכל מקום מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לאגודל הנקרא אצבע בסתם, כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעיר הקודש ירושלים כן הוא, וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים". וכך כתוב ברוב ספרי המנהגים הראשונים, במהרי"ל (הלכות נשואין) כתוב לאמר: "והיה תוחב לה הטבעת באצבע שאצל האגודל". וכן הוא ברוקח (סימן שנא): "נותן לה טבעת באצבע שני שסמוך לאגודל". וכן הביא הבאר היטב (סימן כז ס"ק א) בשם מהר"ם מינץ (סימן קט) שכתב בזה הלשון: "ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקרא אצבע ישים הטבעת".

מקורו של דבר ביאר הגאון רבי חיים בנבנשת זצ"ל בספרו כנסת הגדולה (בהגהות לטור סימן כז): "אמר המאסף אף על פי שהמנהג היום להשים הטבעת באצבע קטנה [היינו, סתם נשים המקשטות עצמן בטבעות, מניחין על הזרת] מכל מקום אנו נותנין טבעת קדושין באצבע, מפני שנשאר כן מזמן שהיו נוהגין לשים טבעת באצבע". ומדבריו עולה כי המנהג לקדש באצבע הסמוכה לאגודל נשתרבב מסיבה פשוטה כי מנהג הנשים היה בימי קדם לקשט בטבעת את האצבע הסמוכה לאגודל, ולכן בחרו את האצבע הזאת לעטרה גם בטבעת הקדושין.

ומכל מקום אף שנשתנו מנהגי הנשים [במקומו של הכנסת הגדולה] והחלו לענוד הטבעת על הזרת, מכל מקום משנה לא זזה ממקומה, ונשאר המנהג הישן על מכונו. ומכל מקום כדרכם בקודש הטעימו רבותינו מנהגם של ישראל בטעמים נפלאים. וכפי שהטעים הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל בספרו נחלת שבעה (סימן יב מחודשים אות ב) שהאצבע שבה משתמשים להראות ולהצביע על דבר מסויים, היא תמיד האצבע הזאת הסמוכה לאגודל, ומביא ראיה ממדפיסי הספרים בדור הקודם שכשרוצים לציין מראה מקום מציירים צורת יד קמוצה, ואך האצבע הסמוכה לאגודל פשוטה לחוץ להראות את הדרך ילכו בה, וכן בצורת יד שמחזיק החזן בעת קריאת התורה להראות בספר הוא כמו כן יד קמוצה ורק האצבע הסמוכה לאגודל שלוחה להראות היכן קוראים, ולכן מקדשין באצבע הזאת כי היא המגולה מכל האצבעות, ואם תישא האשה את הטבעת בזו יראו כולם את טבעת הקדושין וידעו שהיא מקודשת ולא יקפצו עליה אנשים לקדשה, כי בימיהם היו צריכין לכך שהיו נותנים זמן לבתולה בין אירוסין לנשואין, ולכן מניחין לה את הטבעת באצבע הכי עסקנית אצלה למען ידעו כל עמי הארץ ולא יהרסו ולא יכשלו, עד כאן תוכן דבריו.

ומטעם זה עולה כי טעם הקידושין באצבע זה דוקא הוא בעיקר משום שהיא תמשיך ללכת ככה ולענוד את טבעת הקידושין באצבע הזאת, ולפי זה כך יש לנהוג, ויצויין לדברי ספר החינוך (מצוה תקנב) שמטעים מנהג הקידושין בטבעת בזה הלשון: "מצות קדושין באשה... משרשי המצוה... כדי שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם ויתקיים הישוב ברצון הא-ל שחפץ בו, ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת ואף על פי שבשוה פרוטה בלבד אפשר לקדש מן הדין".

אולם מצאתי מחבר אחד שמציין בפירוש שאין צורך לענוד תמיד את טבעת הקידושין על אותה אצבע שעליו ענד החתן את הטבעת, ואפשר לשנות כפי המסתדר, וכפי שכתב הגאון רבי חיים פאלאג`י זצ"ל בספרו חיים ושלום (ח"ב אבהע"ז סימן יט) שנשאל על חתן שטעה ונתן הטבעת על האצבע הקטנה היא הזרת, ואחר כך נתן נפשו לשאול אם יש חשש ופקפוק על הקדושין, והשיב כי אין בזה שום פקפוק כלל שמשום שינוי האצבעות אין להקפיד כלל, ובפרט לפי מנהג הנשים לשים תמיד את טבעת הקדושין בזרת ורק בשעת קדושין נהגו להניחו באצבע, הרי ודאי שאם נתן על הזרת מתחילה אין מקום לפקפק כלל, וסיים שכל הענין באצבע הוא אך למצוה מן המובחר ולא לעיכוב כלל.

אבל כפי שציינתי מטעמו של בעל נחלת שבעה כן יש מקום להקפיד לענוד תמיד את טבעת הקידושין על האצבע שעליו ענדו את הטבעת בשעת הקידושין. ויצויין כי ישנם טעמים רבים על פי הקבלה למה לענוד טבעת הקידושין דוקא באצבע השניה כמנהג רוב קהילות ישראל, ואם תרצי שאשלח לך את יתר הטעמים צייני זאת בשאלה נוספת.

אולם קיימים מנהגים נוספים בדבר, וכפי שמספר הרב שם טוב גאגין זצ"ל בספרו כתר שם טוב (חלק ה פרק י הערה 9) על מנהג קהילת יהודי קוטשין מארץ הודו, שהחתן עונד את הטבעת דוקא באצבע קטנה הנקרא זרת ביד ימינה של הכלה, והמחבר מליץ שם בעד מנהג קוטשין כי מכיון שדרכן של נשים לקשט עצמן בטבעות על האצבעות אבל אין מנהגן לקשט עצמן בטבעת על הזרת, לכן תקנו לענוד את טבעת קדושין דוקא על הזרת, להראות ולהכיר לכל שאין זה טבעת נוי אלא של קדושין, ובזה יתפרסם הדבר שקבלה קדושין ולא יקפצו עליה מעתה לישא אותה. בהצלחה - מנשה ישראל