איך מתגברים על מידת הגאווה

לכבוד השואלת, 

הגאוה היא נטיה טבעית בבן אדם, ואין לפחד ממנה. 

גם אין לפחד לרדת ממנה, כי כאשר יורדים קצת ובהדרגה, זה לא מרגיש שכל החיים משתנים בבת אחת. 

יש רק לעשות את תרגילי המחשבה יותר ויותר בכל יום וכפי שמובא להלן (בסוף המכתב): בהתחלה שתים, שלש פעמים בכל יום, כעבור שבוע שבועיים, להוסיף עוד פעם אחת ליום, וכן הלאה. 

אמנם אין זה באמת מידה שלילית אלא אם כן  היא הרגשה של "אני הכי גדול" מכל מי שסביבותי.

ואם זה לא מה שאת מרגישה, יתכן שמה שאת קוראת גאוה איננה גאוה בכלל, רק הרגשת חשיבות כזו , כלומר: "יש לי ערך". 

ולכן כאשר נכנסת אצלך מחשבה אחרת (כלומר, ש"אין לי ערך"), את מרגישה לא טובה. 

סוג הרגשה כזו של "יש לי ערך", היא נקראת בספרים הקדושים: "גאוה טובה" ואין להסיר אותה; כי הרגשה כזו יכול דוקא לעזור ולסייע לעבודת השם. 

ולכן אין לך לחוש כלל לסלק את הגאוה אם מה שאת באמת מרגישה (וכפי שנראה ממכתבך זו) היא גאוה החיובית של "יש לי חשיבות וערך"; ויש לך רק להמשיך בדרכך הטוב , ולחשוב ש"החשיבות וערך שיש לי, אני אנצל לעשות בה מצוות וכבוד להשם". 

בברכה, 

רב נחום

תרגיל מחשבתי (אם יש באמת צורך להוריד את הגאוה) היינו: להכיר שכל ההרגשת הגאוה נובעת מפני שמסתכלים  רק על כל הנעשה "תחת השמים" - כלומר, בתחום העולם הזה;

וכאשר האדם מרגיל את עצמו להכיר שיש עוד חלק למציאות, החלק ש"למעלה מן השמים" - כלומר, שכל מה שאנו רואים כאן הוא רק "חצי תמונה", ושה"תמונה השלמה" כוללת גם מה שנעשה בעולם הזה התחתון, וגם מה שנעשה בעולם העליון, ומרגיל את עצמו לחשוב: "עד כמה שאני אהיה גדול יותר מכל אנשי העולם בתחום מסויים ( או אפילו בכל התחומים), זה רק בתוך חצי העיגול הזה של עולם  התחתון; אני עדיין איני נחשב לכלום כלפי העולם העליון - אז הוא יתחיל להרגיש יותר ויותר "ענוה" - כלומר, הרגשה של "אני לא הכי גדול".

והואיל והמציאות האמיתית היא רק בצירוף של עולם תחתון וגם עולם עליון, על ידי שאדם מרבה במחשבות הנזכרות המביאות אותו  להרגיש יותר ויותר פעמים ש"אני לא הכי גדול", הוא מתקרב יותר להיות בקשר עם המציאות האמיתית.