כתבות מגזין
פנל מיוחד: ככה (כן) בונים חומה יהודית
איך מתגברים על עולם שלם של פיתויים? מהם האתגרים האמיתיים בחינוך, ואיך שומרים על ייחודיות העם הנבחר? רבנים ונשות חיל ועשייה מגנים על הגבולות החרדיים בחירוף נפש וקוראים להילחם על הייחודיות שלנו מול תרבות שמאיימת לחלחל
- רינה כספי / בקהילה
- ה' שבט התשע"ה
עשרה בטבת, שנת ג'של"ח. הרומאים צרים על החומה. מן הצד השני נצורים יהודים שנלחמים על נפשם ועל נפש האומה. אילי הברזל נוגחים. סדקים מתגלעים בחומה. הלבבות רועדים: האם יצליחו הרומאים לפרוץ את החומה המגינה? האם יטמאו את ירושלים עיר הקודש והמקדש? הרי דבר לא יעצור בהם לחלל את העיר ברגע שייכנסו פנימה.
עשרה בטבת ה'תשע"ה. משיח כבר בפתח. איך אנחנו בונים את החומות לקראתו? איך שומרים על הקיים? נותרנו מיעוט מדולדל, עייף מהגלות הארוכה. כאז כן עתה, עדיין צרים עלינו כדי לפרוץ את חומות הגנתנו. אילי הברזל כבר אינם, אבל יש להם תחליפים מודרניים שמנסים לנגח בדבר היקר לנו מכול: בתורה ובמצוות בצורתן המקורית כפי ששימרנו בעמל של שנים.
התכנסנו כאן לדיון גורלי ורב משמעות. באנו לדבר על האופנים שבהם אנחנו שומרים על ההגנות שלנו. פתחנו מיקרופונים בפני אישים העוסקים במלאכה הקדושה והם ניאותו לתרום לנו מזמנם היקר כי הנושא שעולה היום לדיון הוא בבסיס קיומנו כאומה יהודית: השמירה על ייחודנו ועל חוזקנו כעם אותו בחר הקדוש ברוך הוא מכל העמים במעמד הר סיני.
על זהות היחיד: החיים, המהות שלהם ואני
איך מתגברים על עולם של פיתויים ופתיחות שמתירה את המחיצות בין עולם תוכן ותרבות יהודית עשירה לעולם תוכן המגיע מתרבות יוון ומריקנות האומות?
הרב זמיר כהן, מייסד ויו"ר אימפריית 'הידברות', פותח: "עיקר החינוך היום צריך להתמקד בקישור התודעתי בין מתיקות ונעימות לבין חיי תורה ומצוות. רוב הסתת היצר מתמקד היום בפיתויי הרחוב באמצעות השקר הגדול שכאילו יש שם עולם הזה, מבלי לגלות למתפתה שאחריתו עדי אובד. המשבר הערכי, הסבל בחיי המשפחה וחוסר שמחת החיים של ההולכים אחר שרירות לבם, אינם גלויים בהתחלה, ולכן ככל שילדינו יחושו מתיקות ונעימות בחיי תורה ומצוות באמצעות דוגמה אישית של ההורים והמחנכים בדיבורים ושפת גוף המשדרים עונג ושמחה במצוות, כך יהיו מחוסנים בפני ניסיונות הדור".
הרב זמיר כהןהרב שלמה בניזרי,מגדולי מזכי הרבים המשיב חורפינו דבר, ממשיך ומתאר תהליך: "כתוב: 'פרצו חומות מגדלי' ורק אז 'וטמאו את כל השמנים'. כשיש דריסת רגל לאומות העולם, כשהם נכנסים פנימה - רק אז הם יכולים לטמא את השמנים. כשאני באתי לציבור החרדי לפני שלושים שנה, היה מאוד אחרת מבחינת הסחף אחר החילונים. היה פחות סחף. החילונים תמיד רצו שניפתח אליהם. הם טענו שאנחנו צריכים להיפתח למודרניזציה. אני תמיד אומר שהמדרון מאוד חלקלק: ממודרניזציה למדרוניזציה, ומשם למרדניזציה. כשלבן רדף אחר יעקב אבינו, הוא אמר: נחשפת לבית... למה גנבת את אלוהי? אנחנו תמיד אומרים לחילונים: תחזרו בתשובה, תראו את היופי בחיים שלנו, והם מצדם מתפלאים: למה גנבת את אלוהיי? אז למה אנחנו רואים אתכם במקומות שלנו? למה אתם צריכים את התרבות שלנו?
"אנשים אומרים לי: ראינו אותך בתקשורת. אני אומר להם: איך ראיתם אותי? אתם לא אמורים לראות אותי! כל אחד יודע במה הוא צריך לחזק את בדק הבית. אם לא נשמור על הייחודיות שלנו, אנחנו עלולים לאבד את כל מה שהצלחנו לשמר!".
צילי שניידר, מנהלת מרכז 'קשר יהודי', ארגון הקירוב שמאמין בקשר של אחד על אחד, מדברת גם היא ברוח הדברים ומוסיפה מעומק לבה: "אם היינו חכמים, היינו צריכים לבנות עולם תוכן עשיר משלנו. קחי את התכניות המוצגות היום לנשים. לא פעם לקחו עלילה חילונית של הרפתקה זולה, הלבישו לילד כיפה ולילדה חצאית, כשהתכנים נבובים וחסרי ערכים. תראו בספרים, בתכניות, בעיתונים. אנחנו בלי מודע מנסים כל הזמן לחקות את עולם התוכן החילוני. תנו לנו יהדות! הציבור שלנו צרכן יהדות. קוראים ספרים, הנשים יוצאות לתכניות כאלה ואחרות. תנו לנו תוכן יהודי! הציבור שלנו ברמה גבוהה והוא מצפה לזה. ביום שיש לנו ספריה משלנו, אין באף בית את הספר 'היידי בת ההרים'. ביום שיש תכניות ותרבות עם תוכן יהודי - אף אחד לא צריך לפזול החוצה. מי כמו התורה יכולה לתת תרבות? התורה היא ערך הערכים העולמיים. היהדות היא הבסיס לכול: מידות, מוסריות, חוכמה. אנחנו צריכים להבדיל בתוכן בין מה שכתוב בתורה לבין העולם החיצוני. ההבדל שיש בינינו לבין העמים הוא שמיים וארץ. בן מלך שמסתובב בג'ונגל זה רחמנות. מכאן גם צריכה לנבוע התפיסה של היחס שלנו לאחינו החילונים ולתרבות שלהם. מה יפה ירושתנו! הנדל"ן הכי רווחי בלב מנהטן לא ידמה לכל אוצר תוכן יהודי. שני בנים גדלים אצל המלך והמלך מוריש להם את הירושה שלו, האם ייתכן שאח אחד לא טורח לספר לשני שיש לו ירושה? אין מקח כמו המקח של התורה. כשאתה מחלק את המקח, אתה חייב לחשוב על אחיך. איך אנחנו לא מספרים לאחינו שהוא קיבל ירושה? אם היינו מפנימים את זה באמת, לא היינו נחים עד שהיינו מספרים לכל ילד יהודי שיש אלוקים!".
יהודית קארפ, פובליציסטית ועורכת 'בית נאמן' לשעבר, שמה אצבע על שורש הפתיחות אצל הבנות ומציעה הצעות אופרטיביות: "הכול מתחיל בחיפוש אחר פרנסה. הקצבאות הדלות בכוללים וקצבאות הילדים המקוצצות מאלצות נשים ובנות לתור אחר מקצוע שמפרנס אפילו די בצניעות. משרה במערכת החינוך החרדית היא חלום רחוק, מלבד קומץ פרוטקציונריות. מה לעשות שעבודה סבירה כרוכה בהשתלמות מקצועית שאינה נרכשת בסמינרים?
הבת נשלחת ולמעשה מושלכת לנפשה, ונאלצת לצאת לעולם הגדול תחת סימן שאלה ענק. מצפים לה פיתויים והשפעות מסוכנות כאשר אין לה הכנה מוקדמת מינימלית לחיים האלה. התחושה היא שאיש הישר בעיניו יעשה לגורלו ולדרכו. מי יתחב את האצבע בסדק שנוצר בסכר? איך מתקנים ומארגנים את הציבור החרדי גם בנושא זה? מי יסביר וייתן כוח לדעת מה לעשות ואיך לנהוג? מי יפעל להקמת מסגרות שבהן יוכלו בנות ונשים ללמוד ולעבוד במקצועות מתגמלים לפי הכללים והמנהגים שלנו?
"אם מותר לי להציע:
1. הקמת מעין מל"ג (מועצה להשכלה גבוהה, ר.כ) רבנית שתפקח על מסגרות ללימודי המקצוע, תדריך את מנהלי המוסדות ואת המרצים, תפקח על תכני הלימוד ותהווה סמכות שמעניקה הסכמה והסמכה.
2. הקמת מסגרות חרדיות להשכלה מקצועית גבוהה בפיקוח מלא של ועדת הרבנים.
3. ייזום ליצירת מקומות עבודה, אם על פי שיטתו של הרב גוטרמן במודיעין עילית, או על ידי עידוד בעלי הון חרדים להקים עסקים ומפעלים רווחיים בתחומים שמתאימים לנשים ובנות חרדיות. יש מקום נרחב לעשייה מרובה בשטח הזה ויש רעיונות למכביר. לא אפרט. חסרים רק יזמים שמוכנים לקפוץ למים האלה.
ללא יוזמה חרדית פנימית רצינית, השטח יוסיף להיות עזוב ומופקר, וכולנו נמשיך לקונן על 'המצב' בלי לעשות דבר".
על דעת הקהל: המדינה, הקולות שלה והציבור
כציבור עברנו שנה מורכבת ומלחמה כמעט על כל תחום של דת ומדינה. איזה מהם היה הקשה ביותר? במה נפלנו? במה הצלחנו? לאן פנינו מועדות הלאה?
הרב כהן: "הדימוי השקרי של הציבור החרדי שמצטייר בתקשורת הכללית כאילו מדובר כציבור שמקבל ואינו נותן, הוא השורש שממנו צומחות כל הבעיות האחרות. לכן, ככל שנשכיל ליידע את הציבור הכללי באמת, הן באמצעות הסברה נכונה והן באמצעות דוגמה אישית, כך ניתן יהיה לשפר את האווירה הכללית. יש לזכור שרובו המכריע של הציבור בישראל מאמין בה' ובתורה, ורק מיעוט שהשתלט על מוקדי קבלת ההחלטות הרס את כל מה שנהרס. אך גם בעניין זה אי אפשר להתעלם שמספר המצביעים בבחירות האחרונות היה אמור להכריע את הכף לטובת עולם התורה, ורק פיצולים ומחלוקות פנימיות בתוכנו הובילו קולות ששווים כמה מנדטים לאבדון והכריעו בכך את הכף לטובת מהרסי הדת. כולנו תקווה שהלקחים יופקו בבחירות הקרובות".
הרב בניזרימחדד דווקא את הכישלונות לצורך הפקת לקחים: "לא הצלחנו כלום. אין לנו שום הישג. כמעט כל מה שבנינו במשך 66 שנה נשבר. השתלטו לנו על משרד הדתות, שינו דברים שהיו מעוגנים שנים בסטטוס קוו. הנס שלנו שהממשלה הרעה הזאת נפלה! כמעט כל החוקים שהצליחו להעביר בקריאה טרומית עד קריאה ראשונה הכול נבלם. אם היינו ממשיכים עוד חצי שנה - אני לא יודע לאן היינו מגיעים! אם אנחנו חפצים חיים, אנחנו חייבים ללכת ולהתאחד, ולא להמשיך את ההכפשות המבישות! אנחנו נורמליים? אחרי כל מה שעברנו לא למדנו את הלקח? תראו את מה שקרה. לבני מתאחדת עם הרצוג - הלך הזרזיר אצל העורב. זה צריך להזעיק אותנו! אנחנו, שהדגל שלנו בחיים זה תורה ויראת שמיים - הכישלון הכי גדול שלנו זה שאנחנו לא מסוגלים להתאחד. אם חס ושלום נחטוף מכה בבחירות, זו תהיה הודעה משמים - מגיע לכם! אם לא למדתם את הלקח מהשנה שעברה להתאחד, זו כבר הבעיה שלכם!"
קארפ מתפלאת על עצם השאלה: "'קשה ביותר?', 'במה נפלנו? במה הצלחנו?' - באמת, שאלה כזו גורמת לי לחשוב שמדובר במשחק בין שתי קבוצות שנערך במגרש ששטחו תחום וזמנו מוגבל, כשמהלכו רצוף פריצות אקראיות מתחום של קבוצה אחת לתחומה של קבוצה שנייה, הצלחות וכישלונות, וכמו בכל משחק, לבסוף מישהו מכריז על תוצאה.
לא כן הדבר. זה לא משחק, ואין מגרש תחום. השטח הוא כל העולם. אין הקצבת זמן - זה נמשך ונמשך ולא נגמר, ועדיין אין תוצאה. לפני כמאתיים שנה החלה מלחמה מרה, מלחמת חורמה, בין חרדים לחילונים בעם ישראל. המלחמה מתמשכת, עיקשת, שבעת מרורים. החילונים בהתקפה מתמדת. החרדים במגננה ממושכת. כוונת החילונים היא - אם אין אפשרות לסלק את החרדים לגמרי מעל בימת ההיסטוריה של עם ישראל, הרי שיש להתישם עד מוות. רוחני כמובן.
"במהלכה של מלחמה זו הפכו החרדים מרוב בעם ישראל למיעוט, אבל אי אפשר להכריז על הפסד כשם שאי אפשר להכריז על ניצחון טוטאלי של החילונים. המצב הרבה יותר מסובך מכפי שהקהל הרחב קולט, כי החילונים התוקפים וה'מנצחים' לכאורה, נמצאים למעשה בנקודת חולשה מסוכנת, על סף איבוד זהותם כיהודים. מה תועלת תהיה בניצחונם כשיהפכו לעם ככל העמים? לעומתם, החרדים המוחלשים לכאורה, אינם מתכוונים להיכנע ולוותר על זהותם. הם מתחזקים באמונתם ומוכנים להיות אפילו מתי מעט, ובלבד שהתורה תתקיים והאמונה היהודית לא תוכחד. הם יודעים שמה שלא יקרה, הם יהיו לעולם ממשיכי העם היהודי המקורי. התוצאה היא, שהחילונים השואפים לנצח בעצם כבר הובסו, והחרדים המובסים יישארו המנצחים לעד, גם משום שלצידם ניצבת הבטחת ה' 'כי לא תישכח מפי זרעו'.
"החילונים מתייחסים למלחמה זו ברצינות תהומית, ואילו בקרבנו, אחוז האנשים שלוקחים אותה ברצינות ראויה איננו גדול כשלהם. הם רבים, נועזים בפריצותם, נחושים בכפירתם, חצופים להדהים והרבה יותר אכזריים מאיתנו. הם חשים כלפינו זרות מקפיאה - תחושה שאנחנו, בתור עם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, מתקשים לסגל לעצמנו ביחסנו כלפי 'אחינו' (שאינם מרגישים באמת אחינו).
"לאן מועדות פנינו? איננו נמצאים על פרשת דרכים. השנה שעברה הייתה עוד אבן דרך בנתיב ארוך של מאבק הניטש בין קרעי העם היהודי, ולכן ברור שפנינו מועדות להמשך המלחמה. כך שאין חשיבות גדולה כל כך למה שהיה קשה ואיפה ניצחנו או נכשלנו. הקרב יימשך בעתיד, כאשר כישלון או ניצחון הם זמניים בהחלט.
אנחנו כאמור, לא ניכנע לעולם, ולא משנה מה יהיה מספרנו. ברוך ה' שהקהל החרדי גדל ועולה, גם בסיועם של בעלי תשובה רבים, וה' יעזור שאותם אישים בקרבנו היודעים אל נכון כי זו מלחמה לחיים או למוות, ימצאו את הדרכים להמשך הקיום היהודי השורשי והמקורי, ובעזרתו יתברך יידעו גם להשיב מלחמה שערה כנגד הפושעים והרשעים.
מי יודע מה מחכה לנו, החרדים, מאת 'אחינו' החילונים בממשלות הבאות? ביום שנשתחרר מהדיכוי הנבזי שלהם עלינו כאזרחים סוג ב' - אולי אז נתפנה לעשות חשבונות היסטוריים ופוליטיים, להעריך איפה ניצחנו ואיפה נכשלנו וכו' וכו'. ואולי לא יהיה בכך כל צורך. על כל פנים, לא עכשיו".
שניידרמחדדת את עצם היחס שלנו למדינה: "המדינה סוחבת אותנו למקומות הזויים. כשגדולי ישראל הקימו את אגודת ישראל, הם התנגדו למדינה החילונית בדיוק כמו סאטמר. ההבדל היחיד בין אגודה לסאטמר היה האם להתנגד למדינה מבפנים או מבחוץ. גדולי ישראל ראו בנציגי אגודת ישראל בכנסת שלוחי דרבנן שיביאו לכנסת את דבר ה', כשמטרתם העיקרית לאפשר שמירת חיי תורה ומצוות מלאה במדינת ישראל החילונית, ובנוסף לדאוג עד כמה שאפשר לצביונה היהודי של המדינה ולמנוע ככל האפשר את אובדנם הרוחני של החילוניים. המלחמה התמקדה בחוקי היסוד היהודיים של המדינה כמו חוק הגיור, חוק השבת, ומעמד בני הישיבות מבחינת גיוס. המלחמה הייתה לאפשר ליהודים שומרי תורה ומצוות חיים תורניים מלאים, ולשמור את החילוניים בנים לה' ולעמנו ונבדלים מהגויים. עם השנים, הקשיים החברתיים והכלכליים עמעמו את בהירות המטרה והפכו אותנו ללוחמי שוויון זכויות, ללוחמניים בענייני תקציבים, מבנים, תמיכות למיניהן, ואת המלחמה האמיתית שלשמה קמה 'אגו"י', זנחנו.
"אי אפשר להפריד בין דת ישראל למדינה, כי קיבלנו את המדינה מידי העמים רק בשל הזיקה ההיסטורית שלנו לתנ"ך וליהדות. לכן היינו אמורים לעמוד רק על הנושאים הקשורים ביהדות במדינה, ולא להתעסק עם ניהולה הביורוקרטי, ובוודאי שלא עם המצע הדמוקרטי שלה, וגם היה אסור לנו לאמץ את ערכיה הדמוקרטיים כקדושים או כמשמעותיים עבורנו. היינו אמורים להשמיע את קול היהדות. עלינו להילחם על החינוך החרדי ועל חינוך יהודי לילדי ישראל החילוניים, על מניעת התבוללות, על חוקי השבת והחמץ בפסח, על שמירת עולם התורה הרחק משלטון צה"ל, ואולי על הסברה לחילוניים למה לומדי התורה חשובים להם לא פחות מאשר לנו.
אבל משהו קרה לנו באמצע הדרך. סטינו מהנושא הצידה, וחבל".
על משמר החינוך: החידושים, הפיתויים שלהם והדור
האתגרים שעומדים בפני מוסדות החינוך מתחדשים ומעמידים דילמה בפני מתווי הדרך: איזה נושא הכי חשוב לגדור היום במוסדות החינוך? על מה צריך להילחם וממה כדאי להתעלם?
הרב כהן: "עיקר המלחמה היום צריך להיות בכלים הטכנולוגיים המקלקלים. גדולתו של המחנך נמדדת ביכולתו להביא את הנער להכרה מרצון שהוא עצמו אינו מעוניין להתלכלך, גם כאשר ההורה או המחנך אינו רואה אותו. כי כוס שתיה שיש בה רעל, לא שותים גם כשמרגישים צמא, וגם כשההורים והמחנכים אינם בסביבה.
עם זאת, דווקא בגלל המגבלות ההכרחיות שיש להטיל על הצעירים לאור הסכנות האורבות לפתחיהם, יש להיזהר שלא לאסור את המותר. הנהגה כזו, בפרט כלפי בעלי אופי מסוים, מביאה לתחושת לחץ ומחנק וגורמת לאפקט הקפיץ, שככל שנדרך ונלחץ יותר, כך הוא עף יותר לגובה בסופו של דבר. בכל ספק יש לשאול תלמידי חכמים המבינים בחינוך, כי גם התשובות משתנות ממקרה למקרה".
הרב בניזרימתמקד בחינוך הבנות, מחנכות הדור הבא של האומה: "להחדיר אמונת חכמים ויראת שמיים! הזמינו אותי לדבר לפני תלמידות תיכון בו כולן רצו להשיג תארים. טענתן הייתה: אחרת נחיה בעוני. ואני שואל: איפה האמונה שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל? אין מספיק יראת אלוקים. נהיינו טכנוקרטים. תמיד אני צוחק על בתי הספר החילוניים שאני למדתי בהם. הכול התחיל ונגמר בציונים. בנוסף, מכיוון שהיום מכירים את שפת הרחוב, צריך מרצים שמכירים את השפה. שידברו עם הבנות בשפה שלהן. הן הרי יודעות יותר טוב מאיתנו! להביא מרצים של ערכים, סיפורים של בעלי תשובה, העולם משתנה - חייבים להילחם בשאיפה ללכת החוצה, על ידי הכנסת מקצועות נוספים בבתי הספר שלנו עם פיקוח ומרצות מתוכנו. לא ייתכן שמרצים חילוניים ילמדו את הבנות שלנו וילמדו דברים חמורים עם כפירה ממש! הבנות שלי הסתדרו במקומות עבודה בלי תארים ובלי להגיד שאני אבא שלהן, והן מצליחות! כבר אין את אותה אמונת חכמים. האמונה לא באותה דרגה".
קארפ: "הייתי שואלת: איזה נושא הכי חשוב להגדיר היום כעיקרון ראשי במוסדות החינוך? מימי אברהם אבינו הנושא החשוב ביותר הוא חיזוק האמונה והיראת שמים. כל מה שאנחנו - נובע מעוצמת אמונתנו ויראת השמים שלנו.
"חשוב 'להנכיח' את הקדוש ברוך הוא בשיח היומיומי. בחינוך שלנו לא חסרות בעיות, אבל התמקדות בצדדים טכניים בלבד תגרור התרחקת משורש היהדות. לדוגמה: מכריזים על 'מבצע כיבוד אב ואם' בכוונה טובה, אך מתרכזים מדי בתחרות ובפרסים עד שהמבצע הופך לפעילות חברתית סתמית והתלמידים חסרים מושג יסודי, ברור ובהיר למה ועל מה כל זה, קרי: לקיים את מצוות ה', ולאו דווקא להשביע את רצון ההורים והמורים. או שניתן דגש יתר על ציונים והשגיות על חשבון חינוך ואמונה.
עוד דוגמה: יש עיתונות חרדית שאין מוצאים בה שום אזכור של שם שמים. המסר הוא - אנחנו חרדים אבל אצלנו האלוקים הוזז לקרן זווית. לא חסרים גם ספרים כאלה. זו האדרה של חיי העולם הזה, שמוליכה למקומות מאוד לא טובים ואפילו מסוכנים מבחינה חינוכית".
שניידרמחדדת נקודות נוספות: "המסר של 'אתה בחרתנו מכל העמים'. צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה אמיתית. אהבה שאינה תלויה בדבר. הוא אוהב גם את יעל לפיד, וגם את הנערה מוולדיווסטוק שאת סיפורה האמיתי, הקשור בקשר אמיץ אל 'קשר יהודי', הראיתי בהפקה 'בבושקה'. הקדוש ברוך אהב כל כך, עד שהביא אותה מסוף העולם חזרה אליו. אנחנו צריכים להעביר לילדים ולנוער את המסר: גם אם נהיה רעים מאוד, וגם אם נעשה עברות, ה' אוהב אותנו.
"מסר נוסף וחשוב: נבדלות דרכינו מדרכיהם. התרבות החילונית אומרת דבר אחד: לא עם לבדד ישכון. התרבות שלנו בעיקרה, היא התבדלות! כל עוד נזכור שאנחנו עם אחר, לא נצטרך אסונות ושנאה. אם אנחנו מתקרבים לגויים או לחילוניים שהולכים בחוקותיהם, מיד מגיעה שנאה. השנאה היא לא עונש. בורא עולם לא צריך אמצעי ענישה. זו תוצאה ישירה. בדור שלמה המלך לא הייתה שנאה כי כל תינוק ותינוקת ידעו הלכות טומאה וטהרה. במצרים, אחרי שנפטרו השבטים, עם ישראל פחד שאם יתבדלו, יציקו להם. מיד התחדשו גזירות פרעה. כך בגירוש ספרד, כך היה בגרמניה, כך בארץ. עמד שמעון פרס בהסכם שלום בעקבה, ואמר: 'לא עם לבדד ישכון. מהיום נהיה ככל העמים. לכל עם יש מדינה - הקמנו לעצמנו מדינה. בא ה' ואמר: אתם תהיו נבדלים. מה שלא תעשו וכמה שתתערו- תמיד תסומנו כיהודים'. אנחנו שייכים למסלול אחר. ערכים אחרים. מוכרחים לעשות לנו חומות נגד תרבות המערב. המטרה שלנו היא לא החומות. המטרה שלנו היא בנבדלות. חשוב להדגיש שאין הכוונה חס ושלום להתנכרות לאחינו היהודים. אדרבה, ב'קשר יהודי' אנחנו מארגנים חברותות בהן נשים חרדיות לומדות עם החילוניות. יש ערבות הדדית וצריך לזכור את זה, אבל מתוך הכרה במהות שלנו ולא מתוך רצון להראות להם שאנחנו בעצם כמוהם. אנחנו כן שונים. אנחנו נבדלים. ואנחנו עמו הנבחר של ה'".
* * *
המיקרופונים כבים, האורות מתעמעמים. צריך ללכת הביתה. הכינוס מסתיים. נאמרו כאן דברים רבי משמעות וחשיבות, ויש, יש מה לקחת הביתה. כן, יש אמצעים שבהם ניתן להגן על החומה.