הרב יצחק זילברשטיין
מה דינו של בית שכל כולו "מעשה שבת"?
שאלה מעניינת, מסוג השאלות המתעוררות בדורנו, דור של תשובה, הגיעה אלינו מאת קבלן שהיה עד כה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, ועתה בס"ד זכה לשוב לצור מחצבתו
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"ג טבת התשע"ה
שאלה מעניינת, מסוג השאלות המתעוררות בדורנו, דור של תשובה, הגיעה אלינו מאת קבלן שהיה עד כה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, ועתה בס"ד זכה לשוב לצור מחצבתו:
בהיותי חופשי, עמלתי לפרנסתי בכל ימות השבוע. ביום השבת, בעוונותיי הרבים, עמלתי בבניית ביתי. המלאכה נמשכה מספר שנים, ולאחר השלמת הבנייה, המשכתי בעיצוב ובניית ריהוט הבית, (האיש הינו גם נגר מומחה). השולחנות, הכסאות, המיטות, הארונות, הדלתות, וכו' וכו', את הכל בניתי במו ידיי, אך ורק בשבת קודש, ביום ה'פנוי' שלי, רח"ל.
ועתה זכיתי בס"ד לשוב בתשובה שלימה, ולמדתי לאחרונה כי קיים איסור ליהנות ממעשה שבת. אם הדין הוא, שעלי להחריב את ביתי על כל תכולתו, או לכל הפחות לנטוש אותו, אעשה זאת למען שמו באהבה ובשמחה. אולם שאלתי היא, האם אכן כך הוא הדין?...
תשובה
מעשה שבת
נאמר בשולחן ערוך (או"ח סימן שי"ח סעיף א'): "המבשל בשבת, או שעשה אחת משאר מלאכות שבת, במזיד - אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ובשוגג - אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד". מבואר אפוא, כי כאשר עשה יהודי אחת ממלאכות שבת במזיד, אסור לו להשתמש במלאכה שעשה לעולם.
הנאה ממעשה שבת
מבואר במשנה ברורה שאף שמעשה שבת אסור בשימוש, מכל מקום מותר הוא בהנאה, והיינו שאם לדוגמא בישל דבר מאכל בשבת עבור עצמו, אף שאסור לאוכלו עולמית, מכל מקום מותר למוכרו לאחרים (כך נראה מסתימת לשון המשנ"ב שם סק"ד. וכן הבין בדבריו הקהלות יעקב ח"ב סי' ז'). ונמצא שאף שהוא מרויח דמים מהמלאכה האסורה, מכל מקום לא אסרו זאת במעשה שבת.
אולם בספר מקור חיים (לבעל החוות יאיר, סי' שי"ח) כתב, שאם בישל בשבת, אסור לו למכור את התבשיל במחיר של בשר מבושל, אלא רק במחיר של בשר חי. וכן מצינו בספר כף החיים (שם סק"ח) שכתב: מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה, נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שווה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, שאם לא כן מה הועיל הקנס!
נטיעה בשבת
מבואר במסכת בגיטין (דף נ"ג:, מובאת בביאור הלכה שם סוד"ה אחת), שהנוטע או זורע בשבת, בין בשוגג ובין במזיד, חייב לעקור את הנטיעה במוצאי שבת, ולא נאמר בזה ההיתר ליהנות מהמלאכה במוצאי שבת.
מה בין מבשל לנוטע?
ויש לשאול: מדוע החמירו יותר בנוטע והצריכו לעקור הנטיעה, ואילו במבשל לא מצינו שיצטרך לאבד את התבשיל, אלא מותר ליהנות ממנו לאחר השבת (לאוכלו או למוכרו)? ומצאנו ארבע סברות בדברי רבותינו לחלק בין שתי המלאכות:
א) ה'ביאור הלכה' (שם) ביאר שמה שהתירו ליהנות מן המלאכה במוצאי שבת, הוא רק באופן שניכר הקנס שקנסוהו שלא ליהנות מהמלאכה בשבת עצמה, כגון במקרה שבישל בשבת, אבל בנוטע או זורע בשבת, שבלאו הכי אינו יכול ליהנות בשבת עצמה מהמלאכה, משום שהפירות יצאו רק לאחר זמן, אם נתיר לו לקיים את הנטיעה לא יהיה ניכר הקנס כלל, ולכן קנסוהו שצריך לעקור את הנטיעה.
ב) ה'תוספות יום טוב' (וכן ה'תפארת ישראל', במסכת תרומות פ"ב מ"ג) כתב, כי החילוק בין מבשל לנוטע הוא, שבמבשל אי אפשר לעקור את התבשיל, מה שאין בנטיעה שניתן לעוקרה, ולכן קנסו חכמים שחייב הנוטע לעוקרה. ואף על גב שגם את התבשיל יוכל להשליך לים, מכל מקום לא רצו חכמים להפסיד את גוף הדבר, המותר מן הדין, אלא רק לבטל את מעשה האיסור במקום שאפשרי הדבר, ולכן בנוטע, שניתן לעקור את האילן ולחזור ולנוטעו, יש לעשות כן[1].
ג) בספר 'משנה ראשונה' (במסכת תרומות שם) ביאר, שבכל מקום "במאי דעבד קנסוהו", כלומר, בנוטע כיון שדעתו היתה שתתקיים הנטיעה ימים רבים, קנסוהו לעקור נטיעתו, ואילו במבשל (וכן במעשר פירותיו), שכוונתו היתה לאכול את התבשיל בו ביום, קנסוהו שלא יאכלנו בו ביום[2].
ד) הסטייפלר בספרו 'קהלות יעקב' (שם), דן לומר, שמה שחייבו את הנוטע לעקור את נטיעתו הוא משום שהנטיעה ממשיכה להתפתח אחר השבת מכח הנטיעה שנעשתה בשבת, ונמצא שמעשה העבירה ממשיך לעשות פירות אחר השבת, ולכן קנסוהו לעקור, מה שאין כן בשאר מלאכות, בהם אין החילול שבת "מתמשך".
בניית בית בשבת
לאור החילוקים הנ"ל שהעלו רבותינו נבוא לדון בנידון דנן: הנה לאור דברי המשנה ראשונה (באות ג'), נראה שאף בנידוננו יש לעקור את הבית שנבנה בשבת (ואף את הרהיטים שנבנו בשבת), שכן דעתו בודאי היתה שיתקיים הבית ימים רבים.
לעומת זאת, לאור דברי התוספות יום טוב (באות ב'), נראה שאין צריך להרוס את הבית, שהרי בהריסתו נבטל לגמרי את גוף הבית (שמותר מן הדין) ולא יהיה ניתן לחזור ולבנותו מחדש מההריסות. וכן לפי דברי הקהלות יעקב (באות ד'), אין צריך להחריב את הבית, שהרי מעשה העבירה אינו מתמשך. (ואם נבוא לדון בנידוננו לאור דברי הביאור הלכה, יש לצדד לכאורה, שלא קנסו במקרה זה לעקור את הבית, משום שכבר ברגע שהסתיימה הבנייה בשבת חל הקנס, וממילא ניכר הקנס אף בעיצומה של השבת. אך יש לדחות, שבשלמא בנוגע לתבשיל שעומד להיאכל לאחר הכנתו, ניכר בעליל הקנס שלא לאוכלו בשבת, אך ביחס לבניין, שעומד לימים רבים, יתכן מאד שאין שום היכר לקנס מועט של כמה שעות).
הכרעת מו"ר שליט"א
ואמר לנו מו"ר שיש מקום להקל ולא להחריב את הבניין. אמנם כמובן שאין לבונהו להמשיך לדור בו, כדין מעשה שבת הנעשה במזיד שאסור לעושהו עולמית, אך מכל מקום יכול האיש למכור את הבית לאחרים, (ויש להקל ולמוכרו אף במחיר מלא, ולא במחיר מועט של חומרי הגלם ללא השבח שהשביח בו על ידי מלאכתו, כפשטות דברי המשנ"ב הנ"ל). אך סיים הרב, שעדיין צריך עיון למעשה[3].
[1] ולפי זה, במקרה שעישר את פירותיו בשבת, שאז לא ניתן לעקור את חלות התרומות ומעשרות, שהרי כבר ניתקנו הפירות מאיסור טבל מן התורה, אם כן דין הפירות כדין התבשיל שנתבשל בשבת, ויהיו מותרים בהנאה באופנים המבוארים לעיל.
[2] ויעויין בספר אורחות שבת פרק כ"ה הערה ל"ד, שהעיר על שיטת התוספות יום טוב והמשנה ראשונה, שמסתימת הפוסקים משמע שלא כדבריהם.
[3] והנה, היה מקום להעלות סברא, שהקנס שקנסו רבותינו שלא ליהנות ממעשה שבת, חל דוקא על אחד שיודע את הלכות השבת, אלא שעבר בשאט נפש על חילול שבת, ואותו קנסו רבותינו שלא יהנה ממלאכתו, אך אחד שגדל בבית חילוני, והתחנך בבתי ספר של עמי ארצות לחיי הפקרות וכו', וכעת שב בתשובה, אותו אולי לא שייך לקנוס (וכי מה אומר קנס לאדם שמרשיע ואינו יודע כלל מקדושת השבת?!). ברם, מו"ר שליט"א לא קיבל את הדברים, וסבר שבכל זאת יש לקונסו! (וכן מבואר בספר ארחות שבת פרק כ"ה אות ז').
עוד יש להעיר, מהמבואר בשולחן ערוך (סימן רמ"ד סעיף ג'), שאם בנה נכרי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. ואם כן לכאורה היאך נוכל להורות בשאלתנו שיוכל בעל הבית למכור ביתו לאחרים, והלא אין להיכנס כלל לבית שכזה! ונבוא לדון בשתי שאלות: א) האם הלכה זו שייכת אף בנוגע לישראל שבנה בית בשבת? ב) האם אחרים רשאים לדור בבית שנבנה בשבת?
א) לכאורה נראה שאם אנו מחמירים שלא להיכנס לבית כאשר בנאו נכרי בשבת, כל שכן שאין להיכנס אליו כשבנאו ישראל. ואכן מדברי התורת שבת (שם ס"ק י"ג) נראה שאין להיכנס לבית שבנאו ישראל בשבת. אך מאידך יש מקום לטעון, שאין ללמוד מהנאה מאיסור אמירה לנכרי, משום שמצינו שפעמים החמירו בו יותר מאשר בהנאה ממלאכת ישראל, משום שאין ישראל חשודים לומר ליהודי שיעשה עבורם מלאכה, אך בנכרי קיים חשש זה, ולכן למשל כאשר יהודי עשה מלאכה בשבת מותר ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד, ואין צריך להמתין בשיעור זמן של 'כדי שיעשו' (דהיינו בשיעור משך הזמן שאורכת המלאכה. שו"ע סי' שי"ח ס"א), ואילו כאשר נכרי עשה מלאכה עבור ישראל, אסור ליהנות ממנה במוצאי שבת בשיעור 'כדי שיעשו' (שם סי' שכ"ה ס"ו). ואכן מצינו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ס"ט אות ה'), שהעלה ספק זה, האם דין זה שייך אף כשבנה ישראל את הבית בשבת, ונשאר בצריך עיון לדינא, יעו"ש.
ב) מבואר במשנ"ב (שם ס"ק כ"א) שבית שנבנה בשבת על ידי נכרי, נכון שלא יכנסו בו לעולם, ואפילו אחרים, אבל מכל מקום מותר ליהנות ממנו ולמכרו לנכרים. (ובנידוננו שהבית בארץ ישראל, לא יוכל למכרו לנכרי, משום איסור "לא תחנם" - לא תתן להם חניה בקרקע). אולם בספר תורת שבת (שם סק"ח) כתב שכל האיסור לאחרים להיכנס לבית הוא דוקא בעוד שהבית ברשות העבריין שבנה את הבית באיסור, 'כי כל בעל בית יש לו הנאה אם גדולי ישראל באים לביתו', אבל אם מכר את הבית לאחרים, מה הנאה יש לו כעת, ומדוע שנחמיר בזה יותר מהמבשל בשבת, שמותר התבשיל לאחרים במוצאי שבת, ולכן רשאים הם להיכנס לבית. וכן מצינו בדברי השואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' י"ב), שכתב שהחומרא שלא להיכנס לבית היא משום שמהנה לבעל הבית במה שנכנס לתוכו, אך כאשר בעל הבית מוכרו, בודאי הוא עצב במה שמכרו, ולכן אף כשמכרו לישראל מותר לקונה לדור בבית, ע"ש.
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.