צניעות האשה

מגע הקסם: איפה הרומנטיקה ביהדות?

וגם: האם חייבים להיפגע ממערכות יחסים כדי להתחשל; למה חייבים להתחתן, ועוד שאלות על אהבה ביהדות, שאתם חייבים לקבל עליהן תשובה. חלק שישי בסדרת "מגע הקסם"

שתף במייל
| כ' אלול התשע"ד |
whatsapp
אא

בשבוע שעבר הצגנו בפניכם התחלה של שאלות נפוצות בקשר למגע ומערכות יחסים ביהדות, והשבוע נמשיך בכך ונעסוק בהרחבה בכל מה שתמיד רציתם לדעת ולא היה לכם את מי לשאול.

שאלה: האם אין כאב היחסים שכשלו הכרחי להתפתחות האישית? האם אין בדבריך המלצה לאנשים להתגונן מפני "העולם האמיתי"?

שאלה זו יכולה להישאל רק בהנחה שיש משהו שהוא "העולם האמיתי" - איזו מציאות חברתית גלובלית שבה נדרשת, בין היתר, מידה מסוימת של כאב כדי להגיע להתפתחות האישית המרבית.

הטעות שבהנחה זו ברורה לכל מי שמשקיע בה יותר משניה של מחשבה. "העולם האמיתי" הוא מושג סובייקטיבי בלבד, המוגדר על-ידי הסיכונים הפיזיים והרגשיים שישנם באורח חייו של כל אדם. בדיוק כשם שכולנו נוטים להגדיר אדם כדתי קיצוני אם הוא דתי מאתנו וכופר אם הוא פחות דתי מאתנו(!), כדי בהכרח, נובעת תפיסתנו את "העולם האמיתי" ממציאות חיינו האישית. אם אתה בא מהמעמד הבינוני-גבוה, בוודאי תתייחס לחיים בשכונת התקווה כאל סיוט מסרט אימים, ולאנשים החיים במאה שערים, בירושלים, כאל "מיושנים" החיים בבועה מלאכותית משלהם.

אורח חייך, לעומת זאת יהיה, כמובן, הטבעי והנורמלי ביותר, אולם, צעיר החי בשכונת התקווה ילעג לחיים שלך, על שהם לא יותר "אמיתיים" מחייו של תינוק בעריסה, בעוד תושב מאה שערים יתייחס לחברה שלך באותו חשש שבו אתה מסתכל על שכונת התקווה. על פי רוב, כל תרבות יוצרת את המציאות החברתית שלה על בסיס ערכיה המסוימים, לדוגמא, חברה המעריכה תחכום, לימוד עצמי על ידי ניסוי וטעייה והתנסות בכאב רגשי כתנאי לבגרות, תיצור קיום מסוג אחד לחבריה. חברה המחשיבה תמימות, שאיננה רואה כל ערך ב"סבל" חינוכי, ומתייחסת ברצינות רבה מאוד לכאב רגשי, תיצור קיום מסוג אחר לגמרי.

השאלה איננה מה מרכיב את ה"עולם האמיתי", אלא מה כל קבוצה חברתית רוצה שירכיב את העולם האמיתי שלה. אי לכך, השאלה הקריטית איננה - איזו חברה אנושית היא "אמיתית" יותר, אלא - איזו מביאה ליותר בריאות נפשית ואושר.

כאשר אתה מבין ומקבל את זה, עליך להטיל ספק רב ב"אמירות" על הכאב ההכרחי שיש לעבור בחיים ועל היקפו. ברור שכל טיעון מסוג זה גם הוא סובייקטיבי באותה מידה. בעוד שסבלו של הצעיר משכונת התקווה נראה לך ללא ספק כמיותר, הרי שצעיר זה ודאי תוהה כיצד אתה תתבגר אי פעם בחממה שאתה שרוי בה. בו בזמן, ייתכן מאוד שאיש מאה שערים יחוס עליך על כל מה שהחברה שלך מאלצת אותך לחוות, בעוד שאתה לא תוכל לדמיין לעצמך איך אורח חייהם המסוגר אינו עוצר את צמיחתם והתפתחותם.

מכאן שעלינו לשאול את עצמנו: האם יש צורך אובייקטיבי לחוות את הכאב המלווה את אורח החיים החילוני, המוכר לנו? כמובן, שכאשר אני שואלת את השאלה הזו, ממהרים המשתתפים להגן על המערכת הקיימת.

"לא הייתי מי שאני היום לולי הכאבים שבהם התנסיתי". זה הפזמון השכיח. "מכל כאב שהיה לי, למדתי משהו".

אינני מכחישה את העובדה שאפשר (אני מקווה) ללמוד ולהתפתח באמצעות סבל. אך האם פירוש הדבר שעלינו לחשוף את עצמנו במכוון להתנסויות מכאיבות? אין לי ספק שלו נפגעתי על-ידי רכבת, וכתוצאה מכך מחצית מעצמותי שבורות וגופי מגובס במשך שנה, הייתי לומדת שיעור שאין דומה לו בפגיעות ובמוגבלות הגוף האנושי. אולם, אינני מתכוונת משום כך לעמוד על פסי הרכבת ולחכות לה. יש מחיר לכל מה שנלמד על-ידי כאב: נזק בלתי נמנע, לעתים בלתי הפיך לגוף, או גרוע מזה, לנשמה. ברוב המקרים, איננו מסוגלים לצפות מראש את המחיר, או אם שווה לשלם אותו. כאשר התשלום כולל התקהות-רגשית והשקפת-עולם מתקדרת והולכת, במקרים רבים מדי המחיר גבוה בהרבה מהרווח.

כאשר אנו משקיעים את רגשותינו במערכת יחסים הנראית בלתי-מזיקה אך רבים סיכוייה להיכשל, האם נכון לסמוך על תבונתנו ולהניח שבסיומם של היחסים נהיה חזקים יותר ולא להיפך?

לפי התפיסה היהודית, המוקירה תמימות, רגישות ושלמות רגשית, "התנסויות לימודיות" חילוניות, פשוט אינן שוות את המחיר, ולכן, ההלכה היהודית יוצרת מסגרת וכללים לחברה השומרת על חבריה מפני רבים מהמכאובים של העולם החילוני, חוץ מזה, אלוקים ידאג לכך שכל אחד מאתנו יקבל את מנת הכאב שבאמת חיונית לצמיחתו ולהתפתחותו, לא יותר ולא פחות, ואין צורך לחפש מכאובים נוספים לעצמנו.

מהיבט זה, גישתה של היהדות למערכות יחסים איננה מגוננת מדי. היא פשוט נבונה יותר. ייתכן שזו הסיבה שיותר ויותר אנשים בוחרים בעולם היהודי כעולמם ה"אמיתי".

שאלה: אם הרעיון הוא לחכות עד שמוצאים את האדם הנכון, מדוע לא לאפשר לזוגות מאורסים לקיים מגע פיזי?

לו מחר היו הרבנים נותנים פתאום לזוגות מאורסים את האור הירוק לקרבה פיזית, אני מוכנה להמר שהזמן שהיה עובר בין ההיכרות והאירוסים היה מתקצר מאוד, והיינו שומעים על מספר חסר תקדים של אירוסים (ואירוסים מבוטלים, ואירוסים חדשים ועוד אירוסים מבוטלים...). חשוב לי לציין, שאינני מתייחסת לאלה שלגמרי מודעים למה שהם עושים ומדוע.

אני מדברת על אותם אנשים שמתוך תשוקתם הטבעית והחזקה לקרבה פיזית עם בן המין השני, משלים את עצמם וחושבים שהם מצאו את בן-זוגם, ועכשיו הם יכולים להתארס ולהתחיל לחוות כבר את אותן תחושות מענגות.

כל פסיכולוג יעיד על כך, שיש כל מיני מניעים נסתרים בתת-מודע שלנו וביכולתו "לשחק משחקים" מורכבים מאוד. המשחק הזה, יחסית, שקוף מאוד.

שאלה: מה עם אותם שטוענים: "אנחנו לא זקוקים לחתונה שתוכיח שאנחנו אוהבים", או: "אני לא בנוי עדיין לחתונה?"

באמצע שנות ה-70 עדיין בערה בחברה האמריקנית קדחת האשליה-העצמית (לפני שנתקררה בציניות של סוף שנות ה80-). באותו זמן, התגוררה מאחורי ביתנו אישה בת שלושים ומשהו, אם לשלושה ושמה אנה. היא נפרדה קודם לכן מבעלה שעזב את הבית. לאחרונה, שמתי לב שבחור בן עשרים ומשהו מרבה להסתובב שם. יום אחד ראיתי אותו בחצר של אנה, מתאמן בכדורסל. ניגשתי לגדר המפרידה בין הבתים שלנו, סקרנית לברר מה קורה, "בזמן האחרון ראיתי אותך מסתובב פה די הרבה", שאלתי בתמימות. "עברת לגור בשכונה"? "כן". הוא ענה והוסיף בדרך אגב, "אני חי עם אנה", בהיותי צעירה ודי תמימה קצת הופתעתי. אבל בהיותי גם "דוגרית", שאלתי אותו ישירות, "למה שלא תתחתנו?''

בתגובה כמו-מתגוננת לשאלתי הישירה, הוא החליט כנראה לחנך אותי. "אנחנו לא צריכים להתחתן", ענה, תוך שהוא ממשיך לקלוע לסל.  "לחיות ביחד זה אותו דבר. אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים אחד את השני ומחויבים זה לזה. אנחנו לא צריכים חתיכת נייר שתוכיח את זה".

הוא כידרר עוד כמה פעמים ושוב קלע לסל. "חוץ מזה", הוסיף, "אני עוד לא מוכן להתחתן". רק מאוחר יותר קלטתי את הסתירה בדבריו:

לחיות ביחד זה כמו להיות נשואים, אבל... הוא עוד לא מוכן להתחתן. ואז הבנתי שיש פה מישהו שמשלה את עצמו. בדיוק כשם שהחבר של אנה ידע היטב, עמוק בפנים, שיש הבדל גדול בין נישואים לבין חיים ביחד, כולנו יודעים שיש הבדל גדול בין להיות נשוי ולהיות מאורס.

בנישואים, שני אנשים מחברים את חייהם, באופן חוקי, זה לזה, באירוסין - לא.

מחד, נוצר פחד אדיר מהאפשרות להיכנס לנישואים ה"לא-נכונים" ומהצורך לסיים אותם. הגירושים עלולים לגרום לכאב רגשי בל-יתואר ולהכתים לא רק את הרקורד המשפחתי של אדם אלא גם את נשמתו. ומאידך, הרבה פחות חמור להפר הסכם אירוסין, שהוא מילולי בלבד. למרות שבאופן זמני הדבר עשוי להיות מאוד לא נעים ומכאיב.

אי שם בעומק הכרתנו אנחנו יודעים שהוא ניתן להיעשות בקלות ובמהירות, וזה לא סוף העולם. לעולם אל תפחיתו בערכו של התת-מודע, הוא יודע היטב את ההבדלים.

יש סיכוי גדול יותר לבלבול בין תשוקה פיזית גרידא לבין "הקשר האמיתי". אם כל מה שנדרש כדי לתת פורקן ליצריות הוא להתארס. ואם אכן נפלת למלכודת הזו, הרי שמצבך לא טוב בהרבה ממי שהתקשרויותיו נעשות בדרך הבלתי-דתית.

הסיכונים יהיו אותם סיכונים - אובדן האובייקטיביות, אובדן הסיכוי שמשהו עמוק יותר יתפתח, כאב כאשר היחסים יסתיימו, וסביר להניח שכך יהיה - בהבדל אחד, שנקראת "מאורסת" ולעומת "נפגשת עם מישהו" ואז העניינים מתחילים להידרדר. ואם אמנם התקדמת מאירוסין לנישואין, קיימת אותו הסבירות שהתחתנת עם האדם הלא נכון על סמך אשליה.

בשורה התחתונה, האירוסים אינם מהווים מחויבות מוחלטת, אלא רק "התחייבות להתחייב מאוחר יותר". רק הנישואים עצמם, כמחויבות אמיתית ומוחלטת המחלחלת להכרתו של האדם, מסוגלים לספק את המסגרת הטובה ביותר לחווית הקרבה הפיזית, בפחות סיכונים וביותר אושר.

שאלה: האם היחסים לא הופכים לקרים ועקרים בהעדר מגע פיזי? איפה הרומנטיקה?

ניקח לדוגמא את "האביר" ואת "הגבירה" הענוגה. לאביר, כמו לרוב הגברים, יש העדפה ברורה לנשים יפות. ברם, הצד היותר דתי ואצילי באישיותו מכתיב לו להתאהב רק במה שהוא טוב וטהור, לעומת מה שהוא רק נעים לעיון. כדי לעמוד בדרישות נטיותיו, הרוחנית והפיזית כאחת, צץ רעיון גאוני במוחו של האביר, הוא ישתמש בדמיונו וימזג יחדיו יופי פיזי ותכונות אציליות, עור חלבי יתורגם לטוהר הנשמה, נוכחות מלכותית תתורגם להתנהגות נאותה, הליכה מעודנת לחן פנימי וכו' עד שהוא יוכל להאליל לא רק את מראיה של הגבירה אלא גם את רוחה.

אבל לאביר נותרו שתי בעיות סבוכות.

הראשונה, שאם הוא יתן ביטוי פיזי לתשוקתו לגבירה, הוא יטול ממנה את אותו הטוהר שבבסיס תשוקה זו. השניה, שהדימוי האידיאלי שלו על שלמותה הפיזית והרוחנית של הנסיכה יתנפץ, אם הוא יתקרב מדי ויגלה את הפגמים שמתחת למייק-אפ שלה.

מה הפתרון לשתי הבעיות? "אהבה מרחוק". זו לידתה של הרומנטיקה הקלסית. אפשר לקרוא לזה התאהבות בלתי-ממומשת.

באופן מסורתי לא כללה הרומנטיקה את הקרבה פיזית. אולם, מכיוון שצניעות עצמי כבר אינם בין המעלות ה"נחשבות", איבדה ה"אהבה מרחוק" הרבה מקסמה. כיום, כאשר שניים רוקחים ביניהם סיפור אהבה, הם בדרך כלל מתבלים אותו במידה הגונה של קירבה פיזית. מה שהופך את הרומנטיקה המודרנית לעסק מסובך. וזאת, משום שקירבה רבה מדי וממושכת מדי, תהרוס, בסופו של דבר, את כל המסתורין המספק קרקע פורייה לאשליות.

האתגר שברומנטיקה המודרנית הוא, אפוא, לאפשר מספיק קירבה פיזית כדי ללבות את אש התשוקה מבלי לכבותה. לרוע המזל, קשה לעמוד באתגר הזה ולהמשיך לחיות ביחד. עד מהרה תגלו שליחסים ביניכם סיכוי טוב יותר להחזיק מעמד, אם תגבילו את הפגישות לסופי שבוע או אפילו לפגישות חודשיות. זאת ועוד, תרצו לעשות דברים שייצרו את התחושה שאתם בעולם אחר. בין הפעילויות המועדפות: ארוחות לאור הנר (שבהן נמוגים בחושך הפגמים הפיזיים), טיולים על החוף ובחצות תחת שמי כוכבים וכו', בין הפעילויות שיש להימנע מהן: הוצאת הפח, החלפת חיתולים, ניקיון החצר, בקיצור, כל מה שדומה למציאות.

 לפני שתסיקו שאין לי שום דבר חיובי לומר על סוג זה של רומנטיקה, חכו. למרות שהיהדות היא תומכת נלהבת של חיים מציאותיים, היא מכירה בכך שמנה קטנה של אשליה עשויה להיטיב מאוד עם מערכת יחסים. הנושא כולו תלוי בשני גורמים: השלב שבו נכנסת האשליה לתמונה, והאם נכללים במערכת יחסים פיזיים.

כבר דנו בעניין חשיבות האובייקטיביות במהלך ההיכרות. ברור הדבר, שאין תקופה בחייך שבה הקשר עם המציאות חשוב לך יותר, מאשר בזמן שאת לומדת להכיר את מי שבהמשך הדרך עשוי להיות בעלך. רגליך צריכות להיות נטועות עמוק בקרקע ולא כמה מטרים מעליה, וראשך צריך להיות מאה אחוז בעולם הזה.

לטפח או אפילו לאפשר לאשליות קיום כלשהו בשלב הזה הרי זה משחק מאוד טיפשי ומסוכן. ואם משמעות הדבר שללא יחסים פיזיים אין "רומנטיקה", הרי שבכל זאת עדיף הדבר על נישואין לאדם הלא נכון על סמך אשליה רומנטית.

אז מתי אפשר להיות "רומנטיים"? אחרי שאתם מחויבים להתחתן זה עם זה. כמובן, שעד לאחר נישואיכם, לא יהיה מקום להיבט הפיזי, אך כפי שראינו, הרומנטיקה יכולה להתקיים היטב גם בלעדיו. בכל מקרה, כאשר שניכם כבר החלטתם לבלות את כל חייכם ביחד, כבר אין צורך להחמיר כל כך באובייקטיביות זה כלפי זה. אני לא אומרת שאתם כבר בכלל לא צריכים להיות מודעים זה לחולשותיו של זה - אחרי הכל, חלק מתפקידך לאחר הנישואים יהיה לעזור לבן-זוגך להתפתח לאדם הנהדר ביותר שהוא יכול להיות, ולכך נדרשת מודעות לחולשותיו. אך אין כל טעם להתמקד בהן. זה האיש שלך, ואותו את רוצה. עכשיו הזמן לחגוג את החיובי. התענגי על היופי באדם שבחרת להינשא לו. הרשי לעצמך להיות מעט סהרורית.

אל תוותרי על ארוחות לאור הנר, טיולים על החוף וטיולי חצות מתחת לשמי כוכבים. ואין שום סיבה שתפסיקי עם זה לאחר הנישואים (כשניתן להוסיף גם את ההיבט הפיזי). איש לא אמר שיש משהו לא בריא בהרגשה שבן-זוגך (או בעלך לעתיד) הוא האדם הנפלא והנהדר ביותר בעולם ואני יודעת שבעלי הוא כזה).

אך מהנה ככל שתהיה רומנטיקה זו עם שותפך לחיים או שותפך לעתיד, יש משהו טוב ממנה. הרבה הרבה יותר טוב. ושלא כמו ברומנטיקה הקלסית והמודרנית, המשהו הזה אינו כולל כל התרחקות מהמציאות. להיפך, הפן המציאותי שבו הוא מה שעושה את כל העניין כל כך נפלא ונהדר. זאת ההכרה המאוד חזקה ששניכם בחרתם להתאחד זה עם זו לכל החיים, לא על סמך אשליות וורודות אלא על סמך הבנה והערכה עמוקה למהותו ולאופיו של השני. זו רומנטיקה אמיתית. אין הרגשה שהיא יותר חובקת-כל, משמחת או אמיתית-ממשית.

ולמרות שאין ספק שקירבה פיזית היא אחת הדרכים הנהדרות ביותר לבטא את כל זה, היא אפילו לא הכרחית. לרגשות יש קיום משל עצמם, ואין בכך כדי להפתיע, כי אם מה שיש ביניכם הוא אמיתי, אז לא הקרבה הפיזית היא הגורם שקבע את הקשר מלכתחילה.

רומנטיקה ללא מגע היא דרך נהדרת להתרכז בחלקים המוצלחים ביותר של האדם שעמו את מאורסת. רומנטיקה פיזית היא דרך טובה יותר להתרכז בחלקים המוצלחים של האדם לו את נשואה. אבל בשני המקרים, תשוקתכם זה לזה מופעלת על-ידי אהבה ממשית, כזו שמתפתחת בהעדר קירבה פיזית, כזו שהיא רוחנית וממשית. לרומנטיקה האמיתית הזו התכוון אנדי כאשר קרא להקפדה על הלכות נגיעה "שיקוי האהבה החזק ביותר". בסופו של דבר, אין כמו החיים המציאותיים.

בשבוע הבא נמשיך לעסוק בעניינים הנוגעים למגע ומערכות יחסים ביהדות. בינתיים, מעוניינים לקבל את "מגע הקסם" במלואו ישירות לביתכם? מעוניינים להגיב או לשאול? שלחו מייל ישירות לסופרת, גילה מנולסון – gila.manolson@gmail.com

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה