מדור לדור: אימהות חולקות את הרגע בו אימא שלהן הייתה לסמל בעיניהן

תמיד חלמת להיות אימא טובה, תמיד שאפת להיות אימא הכי טובה. לא אימא הכי טובה בעולם ולא אימא הכי טובה בעיר, אפילו לא האימא הכי טובה בבניין. בסך הכול רצית (וגם אני) להיות האימא הכי טובה בבית הזה. זהו.

בשביל לזכות לכך את שוברת חסכונות ופותחת חדשים לעתיד, בשביל לקבל את המדליה את ערה בלילות, ערה בימים, ורק נחטפת לתנומות מדי פעם. בשביל להתעטר בתואר הכבוד את משקיעה מניות, ידיים, רגליים, אוזניים, עיניים, וכמובן מיליון לב והמון נשמה. בשביל זה את שוכחת את עצמך לגמרי, משועבדת למשרה הכי מלאה שיש.

לא חבל על כל זה, לא נגיד לך ככה, אבל תדעי שלא דווקא מה שחשבת, בהכרח יביא אותך בסוף לפסגה המסומנת ההיא. כן, את תמשיכי להשקיע, אבל תהיי בטוחה שלא פעם הרגע ממנו יזכרו אותך ילדייך לטוב, הרגע בו יצמידו לך את התווית הנכספת, הרגע בו ירצו, בלי שתבקשי, להצמיד לך נשיקה רותחת ללחי, יהיה רגע שולי בעליל. כן, פעמים רבות הוא יהיה זה שדשת בעקב נעל הבית והמשכת הלאה, זה ששכחת ברגע אחרי ובשביל הילדים - נחרט לנצח בספר הזיכרונות האישי.

הנה כמה סיפורי 'אימא הכי טובה' מבנות שכולנו מכירות, סיפורים שאחריהם נוכל לומר לך: רואה? עובדה.

אספנו מספר נשים וביקשנו מהן זיכרון אחד, משהו שעולה להן בראש מיד כשהן נזכרות, מאימא שלהן. רגע שסימל בשבילן אימהות טובה.

הרגע שבו האם הפכה לסמל (אילוסטרציה: shutterstock)

קצת להתאמץ בשביל הזולת

חוה וישניאק, מנהלת לשעבר של בית ספר 'המרכז' - 'אוליפנט' בתל אביב במשך שישים שנה

וזהו הסיפור שזכור לי מאימא שלי כאימא טובה: הוריי גרו בירושלים ליד תלמוד תורה ספרדי. בתלמוד התורה עבד שמש נחמד, פשוט ומסכן, שבכל הזדמנות היה נכנס לביתנו לנוח, לשתות קפה ולטעום עוגה. אשתו הייתה נכה, והוא היה קצת 'נעבעך' אבל נחמד, נעים וישר.

אנחנו גרנו לא רחוק משוק מחנה יהודה, והוא גר בקריית יובל, לכן היה נוסע לפעמים לשוק לערוך קניות. בפעמים אלו הוא היה מבקש מאימא סל ומחזיר אותו למחרת.

פעם ביקש את הסל, נעלם ולא הופיע עוד. עבר יום ועוד יום, ואימא שלי מאוד התפלאה. "זה לא הוא", היא אמרה, "לא מתאים לו".

לאחר שעבר שבוע, אימא שלי פשוט קמה ונסעה אליהם. כשהיא נכנסה אל הבית אורו עיניהם. "יש עוד מישהו בעולם שדואג לנו", הם מלמלו בחוסר אמון ובכו משמחה.

התברר כי בעוד להם לא היו ילדים, הם מאוד תמכו בבת משפחה אחרת ועזרו לה כלכלית לקראת נישואיה. כשהביעו את רצונם להשתתף בחתונה שנערכה מחוץ לעיר, נתקלו בחוסר עניין. "זה לא בשבילכם, הנסיעה", אמרו הכלה והוריה, ועבורם הייתה זאת נקודת משבר. הם היו כל כך מסכנים. הם נותנים לה הכול ואז נדחים מלבוא לחתונה. זה דיכא אותם עד עפר. עכשיו, כשמישהו בדמות אימא שלי הטובה בא להתעניין בהם, הם לא ידעו איך לעכל את זה. בשביל אימא זה לא היה קל. לנסוע מהעיר עד לשם לא היה פשוט, אבל הנסיעה הזאת החייתה את נשמתם.

אני זוכרת את הסיפור הזה כמו היום. כשאימא באה הביתה וסיפרה מה גרמה לבני הזוג, ראיתי בה התגלמות של אימא טובה. הסיפור הזה היה בשבילי אחד משיעורי החינוך היותר טובים שקיבלתי מאימא והוא ליווה אותי לאורך השנים בעבודתי החינוכית. המסר שהעבירה לנו אז אימא, היה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי ממנה אי פעם ובשבילי היא הייתה אז האימא הכי טובה.

להכיר ולהבין אותי מבפנים

אביגיל מייזליק, שפית-קונדיטורית וסופרת:

אני נזכרת בשני רגעים כאלו:

האחד היה סמוך לפטירתה של אימא. היא עברה ניתוח וחמישה שבועות לאחר מכן נפרדה מאיתנו. לא חלמנו.

יום לפני שעזבה את העולם, היא שכבה בבית החולים ולא הייתה בהכרה. אף על פי שהיה זה רגע קשה, זה היה גם רגע נפלא. רגע שבו ישבתי והודיתי לה' על אימא שלי. זה היה הרגע שבו קלטתי איזו אימא מדהימה הייתה לי. הרמתי עיניים לשמים ואמרתי: "ה'! נתת לי את האימא הכי נפלאה שיש", וזה בהחלט היה רגע של הודיה. רגע בו הייתה אימא שלי בשבילי, אימא הכי טובה.

הרגע השני שזכור לי ככזה היה בשבעה על אימא.

אימא שלי הייתה עובדת סוציאלית במקצועה. כאשר התאבלנו על פטירתה של אימא, הגיעה לנחם עובדת נוספת שהייתה חברתה לעבודה. היא פנתה אליי ואמרה לי: "אביגיל, רציתי לספר לך משהו על אימא שלך". היא סיפרה שפעם מצאה במגירה של אימא שלי ספר חסידות המסביר את תורת ברסלב. היא התפלאה מאוד ושאלה את אימא: "מה זה? הפכת לחסידת ברסלב?"

"לגמרי לא", ענתה לה אימא שלי הפולנייה בפשטות. "אבל אלו החיים של הבת שלי ואני רוצה להרגיש אותה הכי טוב שיש, להבין את הדרך בה היא צועדת".

התרגשתי מהסיפור הזה עד דמעות. ברגע הזה הייתה אימא הכי הכי בשבילי. אימא, שהווי חייה רחוק כל כך מההווי הברסלבאי, רצתה להכיר אותו, בשבילי. הידיעה שהיא עשתה כזה מהלך בשבילי הייתה מרגשת ומחממת. ידעתי שוב שאין כמו אימא שלי.

לתמוך ברגע ובמקום האבוד

פנינה פקשר, סופרת:

ראשית, אימא שלי היא בשבילי האימא הכי טובה על כך שהיא הייתה זו שגילתה את כישרון הכתיבה שלי, שלא אבוש ואספר - לא היה גדול.

בתור ילדה לא הייתי מודעת לכישרון שלי. היו לי המון שגיאות כתיב ולא העזתי להתבטא בכתב בכלל.

את השיר הראשון שכן כתבתי, לא אשכח. הקראתי אותו בפאתוס ובהתרגשות לאימא, והיא הייתה נרגשת עד אובדן נשימה, כך לפחות שידרה לי. היא טענה שהיא רואה כוכבים ופשוט לא מאמינה איזו משוררת היא מגדלת בבית.

הרגע השני ממנו זכורה אימא שלי לטוב מאוד מאוד, התרחש כשהייתי תלמידה בכיתה ה'. אמי סברה שהמורות תמיד צודקות. היום אני מבינה שהגישה הזאת חשובה ליציבות של התלמידה-הבת, אבל אז, באופן טבעי, אהבתי והבנתי את זה פחות. באותה פעם חזרתי כאובה ומתוסכלת מבית הספר. המחנכת של הכיתה נתנה ציונים גם בתפילה, ועקבה מאוד אחר הרצינות והריכוז בסידור. היא הושיבה אותי ליד המפריענית הציירת, יצאה מהכיתה ואני המשכתי והתפללתי בכוונת לבב. באותו זמן ישבה החברה שלידי ושרבטה במהירות ובמיומנות קריקטורות על השולחן. ראיתי קריקטורה אחת מצחיקה כל כך שהיא ציירה באותה שנייה, ולא יכולתי להתאפק. פרצתי בצחוק מתגלגל ובאותו רגע המורה נכנסה, הביטה בי וגערה קשות: "פנינה, את רק עושה את עצמך מתפללת בכוונה! כשהמורה רק יוצאת מהכיתה, את מאבדת את כל הרצינות וכובד הראש! את מתפללת למורה, בכלל שוכחת שה' שומע. מתפללת למורה ולא לה'". היא כעסה מאוד וביקשה חתימת הורים.

חזרתי הביתה אבלה וחפוית ראש. הייתי חייבת לספר לאימא, מה לעשות? אני הרי צריכה לקבל ממנה חתימה. יכולתי לנחש לבד מה תהיה התגובה שלה. היא הייתה כתובה מראש. לא היה לי ספק שהיא תגיד: 'זה לא בסדר, פנינה, לא היית צריכה לצחוק, היית צריכה להתגבר'. והתגובה הדמיונית הזו הרגיזה אותי עוד לפני שנאמרה.

למעשה, לא היה קשר בין המציאות לדמיון. הפעם המורה אכן עשתה עוול אמיתי, גם אימא שלי הבינה כך, היא הקשיבה ואמרה לי: "אבל פנינה, את לא אשמה, אני אתקשר למורה".

זה היה רגע נפלא בשבילי, רגע בו הבנתי שלפעמים הילדה הקטנה והלא מבינה היא הצודקת, והמורה עשתה טעות. כן, גם זה יכול לקרות.

לפעמים ילד קטן מרגיש כל כך אבוד, כל כך בודד, וכשההורה נמצא שם, במקום הזה - זה הרגע הכי טוב שלו כהורה.

להיות חזקה בכל מקרה

טלי אברהמי, כותבת ומפיקה תכניות והקרנות אור קוליות:

אימא שלי נפטרה לפני כשנתיים.

כשעליתי על קברה, ראיתי בסמוך לו תחנת כוח גבוהה. 

כשהבטתי במצבה ובתחנה נאנחתי, חייכתי ולחשתי: "כמה שזה אופייני ומתאים".

אימא שלי הייתה תחנה של כוח, תחנה שהזרימה בלי סוף נתינה, עוצמה, נחישות, חוזק ואהבה.

למרות ייסורי הגוף שעברה שנים רבות מאז הולדת ילדיה, הרוח שבה הייתה חזקה. 

כשציוצי הציפורים נשמעו ברקע והשקט באוויר רעם, עלתה דמותה של אימי מול עיניי, ושפתיי החלו כותבות את מילות השיר 'אימא - תחנה של כוח'.

כך נולד לו שיר הנושא למופע 'אימא בחופשה' שהוקדש לעילוי נשמתה הטהורה של אמי היקרה, שהיוותה תחנת כוח עבורי.

ההשראה לכתיבת השיר היא מה שגילמה אמי בעיניי כאימא הכי טובה. מבחינתי היא הייתה אימא הכי טובה ברגעים שבהם היא הייתה בשבילי כדי להזרים כוחות. רגעים בהם הפגינה חוזק בכל מקרה, הם עבורי רגעיה הטובים ביותר. כשאימא חזקה - ילד מרגיש בטוח. אימא הייתה עבורי הכי הכי כשלא נשברה, כשהייתה מלאת חוסן ואני הרגשתי שיש לצידי אילן עבות להישען עליו.

והנה השיר:

בין מים לשמים ורגב אדמה

עומדת תחנה, גאה זקופת קומה

ממים ומאש יוצרת רוב עוצמה

לרגע לא פוסקת, כוח מזרימה.

באמונה בוערת ומים של תורה,

מזרימה כוחות וגבורה.

א-י-מ-א,

תחנה של כוח,

אי אפשר לברוח.

אַת החום ואָת המים,

אַת חינוך, יראת שמיים.

אַת עידוד ואַת שמחה,

למשפחה!

אימא.

אַת ביום ואַת בליל,

לך הכתר 'אשת חיל'.

מזרימה לנו כוחות,

קדושה שיש לך, את אישה,

לא-לא-לא-לא, לאימא אין חופשה.

בלי לדבר יותר מדי

מירי רוזנטל, תרפיסטית:

חזרתי הביתה בשעה רבע לשתים עשרה עם ילקוט על הגב שניסה להימתח כמה שיותר ובעיניים שהיו בהן כמה דמעות חצופות יותר ממני.

ידעתי שהמנהלת דיברה כבר עם אימא, ידעתי שהיא סיפרה לה ש'מרים קיבלה השהייה לשלושה ימים', בהם עליי 'לחשוב על מעשיה ועל תוצאותיהם'. ידעתי. רק חיכיתי לשמוע איך תגיב.

"שלום", קיבלה אותי אימא לגמרי כרגיל וניגבה ידיים בסינר. היא לא שאלה מה קרה ולא הציצה בשעון, לא ביררה מה בדיוק עשיתי ולא חקרה מה אני מתכוונת לעשות בימים הקרובים בבית ומהן תכניות ה'חזרה בתשובה' אחרי ההשתוללות חסרת הגבולות בשיעור של ממלאת המקום. היא רק ניגבה ידיים בסינר ואמרה שלום וטיגנה עוד שניצל, וזה כבר היה רגע שלה כאימא טובה מאוד. בימים הבאים אימא הייתה טובה. הכי.

למחרת נשארתי בבית והיא הציעה לי לעזור לה במטבח או לתלות כביסה, אחרי שנגררתי מאוחר-מאוחר מהמיטה. לאחיי ולאחיותיי היא אמרה שאני לא לגמרי מרגישה טוב. ביום השלישי, כשטיגנה קציצות ואני טיאטאתי את המטבח, היא לא הסתובבה אליי, רק אמרה: "מירי, דיברתי עם המנהלת. אני בטוחה שתצליחי להסתדר איתה מחר, בעזרת ה'". זהו.

היא לא עודדה את המעשה הגרוע, היא לא הפכה את ימי ההשהיה לקייטנה, היא גם לא הוסיפה שמן למדורה ובאמת סמכה שאסתדר לבד והייתה בטוחה שהעונש שקיבלתי מספיק בשבילי, לא צריך ללבות עוד את האש.

אהבתי את אימא הכי באותם ימים, אוהבת אותה תמיד ובפרט כשאני נזכרת בהם.

אני חושבת שהיא הייתה אז אימא הכי חכמה והכי מתאפקת והכי רגישה והכי הכי שיש.

בעדינות, בלטיפה ובדוגמה אישית

שרה רובינשטיין, בתה של הרבנית מרים בורז'יקובסקי ע"ה - נכדת הרה"ק רבי משה בצלאל אלתר ונינת הרה"ק ה'אמרי אמת' מגור, תלמידתה של שרה שנירר ומחנכת דגולה    

סמוך לפטירתה של אימא היו לי איתה כמה שיחות נפש בהן אמרה לי: "שרה, אחרי שאלך אני מבקשת לא לדבר עליי, ממש מבקשת".

חייכתי במבוכה, והיא ביקשה שוב. אבל הנה, אני מוצאת את עצמי מדברת כי אני בטוחה שאלו דברים שצריך להנחיל לדור הבא.

הנקודה הראשונה שזכורה לי היא החום של אימא. בכל גיל, כשדיברה איתנו הילדים, פנתה אלינו בשמות חיבה: 'שרהל'ה', 'יצחקהל'ה'. הסיומת הזו אמרה בשבילנו המון - כל הלב שלי בשבילכם.

רגע אחד של חום זכור לי במיוחד. אחרי שאבי נפטר, אימא כבר לא דיברה כל כך הרבה, שמעה ופחות דיברה. ביקרתי אצלה הרבה באותה תקופה. פעם הגעתי במצב רוח רע וחסרונו של אבא בבית השרה עליה אווירה נכאה עוד יותר. לילדה אבא יהיה תמיד חסר, אף אם יש לה כבר נכדים בעצמה. נחתי על הספה ולא אמרתי דבר. אימא נכנסה לחדר, הסתכלה עליי ובלי לומר מילה התיישבה לצידי כמו שאימא יושבת ליד ילד קטן שלא נרדם, התקרבה אליי, נטלה את ידי וליטפה אותה. היא ליטפה וליטפה עם כל הרוך, עם כל ההבנה, עם כל החמימות. את כל הטוב שבעולם היא הכניסה בלטיפה הזו. אני מרגישה את הלטיפה עד היום. זו הייתה אימהות אמיתית, הכלה אמיתית, דווקא ללא דיבור.

אימא הייתה אישה מוכשרת מאוד והרגעים הזכורים לי ממנה כאימא טובה היו אלו בהם ביטאה את כישרונותיה דווקא בבית. היא ציירה בבית ציורים, ניגנה לנו במפוחית, שרה, חוללה וסיפרה סיפורים מרתקים מכל הסוגים. היו אלו רגעים של הווי ביתי אמיתי שלא יישכחו.

אימא הקפידה מאוד על צניעות וחינכה אותנו לה בעיקר בדוגמה אישית, ללא מלל רב. כאן מגיע רגע נוסף ממנו היא זכורה לי מאוד לטובה. היה זה כאשר לבשתי בגד שלא היה נראה לה צנוע דיו.

"שרהל'ה", היא אמרה לי בעדינות, "עם הבגד הזה לא כדאי להתפלל". וזה הספיק. המסר עבר והיא נשארה אימא טובה.

כל ילד אוהב את אימא. אצלנו, הייתה כלפיה הערצה אמיתית בזכות היכולת שלה להכיל ולקבל כל אדם. היא ראתה את כולנו כטובים ולא פלא שהיא נחרטה בליבנו לנצח כאימא הכי טובה שיכולנו לזכות לה.

 הכתבה פורסמה בשבועון "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד לגולשי הידברות, הקליקו כאן.