אמונה

עין תחת עין – כפשוטו?

למה התכוונה התורה כציוותה "עין תחת עין"? האם רבותינו פירשו את התורה באופן הפוך מהפשט? גלו מחדש את הקשר החזק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה

שתף במייל
| ט' אב התשע"ד |
whatsapp
אא

בתורה כתוב: (שמות כא, כב-כה): "ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נָפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רָגל, כויה תחת כויה, פצע תחת פָּצע, חבורה תחת חבורה".
עוד נאמר בתורה (ויקרא כד, יז-כב): ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נָפש. ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם"
וביארו חז"ל מן התורה שבעל פה (בבא קמא, פד, משנה א): "עין תחת עין - סימא את עין חבירו, נותן לו דמי עינו" (וחז"ל מפרטים בעמוד זה גם את התשלומים).
אנשים רבים שואלים כיצד יתכן שביאור התורה שבעל פה נראה שונה מפשוטו של מקרא? האם ביארו החכמים את התורה כרצונם (חלילה)? במאמר זה ננסה להשלים את הידיעות החסרות בנושא.
 

"עין תחת עין" כפשוטו המילולי?
הרוצה לפרש משפט זה כפי שהוא נשמע, יוצא מנקודת הנחה שהתורה מציעה נקמה (כי הניזק לא יקבל דבר מהפגיעה במזיק בו), נקמה המוצעת לאדם הפוגע בחברו מתוך טעות! כיצד ניתן להעלות על הדעת שהתורה אשר לימדה "ואהבת לרעך כמוך", עבד נפגע - משתחרר לחופשי, ושלא לשנוא זרים, לפתע תשנה את כל ההדרכה המוסרית שלה מקצה לקצה, ותציע נקמה פרטית לכל ניזק?
והרי לא זו דרכה של תורה, שכבר לימדה אותנו "לא תטור ולא תקום", "אם תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - עזוב תעזוב עמו" (-תעזור לו). היסוד של התורה אינו מנחה לאלימות או נקמנות, ואפילו בשונאים, קל וחומר על פגיעה בטעות.
יש אמנם עונשים בתורה - אך כולם ניתנים עבור המזיק, כמו הקרבת קורבן בבית-המקדש, או עבור הניזק - כדי לפצות אותו על ידי תשלום ורפואה. כל העונשים בתורה ניתנים למען המזיק או הניזק, ולא כדי לפגוע או לנקום באיש.
יצר נקמנות גרידא, ללא כל תועלת ממונית או מוסרית, הוא חסר תכלית כשלעצמו. הרוצה לומר שלכך התכוונה התורה, יאלץ לשם כך לעוות את כל ההדרכה המוסרית של התורה, ולהתעלם מאינספור דינים המדברים בעד תשלומים לכל ניזק, וכפרת עוונות לכל מזיק.

 

כל פסוק צריך גם ביאור שבעל פה:
מלבד זאת, ההיגיון מחייב שעם התורה הכתובה ניתן גם ביאור מפורט בעל פה. שכן, לא קיימת כמעט מצווה אחת בתורה אשר ניתן להבין בבירור לפי פשוטה. התורה משתמשת בלשון מקוצרת, ולעיתים גם בראשי פרקים בלבד, כאילו היו הדברים מפורטים במקום אחר. כך לדוגמה נאמר מספר פעמים הפסוק "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" - כשלא מפורט בכל התורה מהן טוטפות, איך הן נראות, ממה הן עשויות או איך מכינים אותן. התורה כותבת "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - אך בכל התורה לא מצוין מהי מזוזה, איך היא נראית, ממה היא עשויה, מה כותבים בה, וכן הלאה. גם מצוות השבת, עליה נהרגים, נאמרה כסיכום בלבד: "לא תעשה כל מלאכה", וזאת בלי שום פירוט מהי מלאכה, האם היא תלויה במאמץ, בתשלום הניתן עליה, או האם ניתן לעבור עליה בעת פיקוח נפש. התורה לא כותבת על כך מילה, ואפילו המחפש רמזים בתנ"ך, יגלה שאין פשט אחיד. עוד התורה כותבת על יום השבת "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" - אך היא לא מפרטת כלל מהו מקום, האם המדובר בעיר, או ברחוב, או אפילו בחדר? ומהם הגבולות המדויקים מתוכם אסור לצאת? ומה בדבר מקרה חירום? התורה יוצאת מנקודת הנחה שהקוראים אותה כבר יודעים את כל פרטי דיניה ממקור חיצוני כלשהו. יש גם מצוות שרק הוזכרו ללא שום פירוט כלל, כמו "וזבחת... כאשר ציויתיך" - יש כאן דין על צורת השחיטה, אך בכל התורה לא ראינו הסבר כיצד לזבוח, או כיצד שוחטים. היכן צווינו בכך?
לעיתים המצוות נוגעות גם לחיי-אישות. בתורה כתוב על גירושין "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" - אך לא מוזכר אפילו ברמז כיצד מתחתנים, כיצד הופכת אשה לאשת-איש, או אפילו מהו "ספר כריתות" ומה בעצם כתוב בו, דיני עדים וכו'.
הקורא במקרא לפי סדר, יגלה שכך נראות כל המצוות בתורה, כמו ברית מילה, סוכות, עשיית מצות ואפילו מצוות השבת - כל המצוות ניתנות בלשון מקוצרת מאוד, לעיתים ברמזים, כאילו הן היו סיכום או מפתח עניינים - ולכן המסקנה הבלתי נמנעת שעם התורה נתקבל גם פירוט מפורט וברור בעל פה.
התורה כותבת בקיצור "לא תעשה כל מלאכה", כי בביאור שבעל פה כבר קיבלו בני-ישראל מהן המלאכות האסורות בשבת, דיניהם ופרטיהם.
התורה כותבת בקיצור נמרץ "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כי בביאור שבעל פה כבר הוסבר מה כותבים במזוזה, באיזו שפה, היכן מניחים אותה על משקוף הדלת וכו'.
התורה כותבת בקיצור לעשות ברית מילה, כי בביאור שבעל פה כבר הוסבר כיצד עושים את ברית-המילה, ומתי היא נדחית.
התורה כותבת בלשון קצרה "וזבחת... כאשר ציויתיך", כי בתורה שבעל פה כבר התבאר כיצד שוחטים בהמה ומתי היא אסורה לאכילה.
כך הן כל המצוות בתורה: סוכה, ציצית, תפילין, מצות בפסח, נישואין, גירושין, שחיטה, עירובין, עדות, כלאים, נדרים, נזירות וכן הלאה וכן הלאה.
ללא ביאור מפורט וברור של כל המצוות התורניות - מאבדת התורה כל תוקף הלכתי ומעשי, פשוט, כי לא ניתן לקיימה (מובן שאי אפשר להרוג מחלל שבת על הספק, או לקפח חייו של אדם בשבת על שם הספק בלבד).
מכיוון שדיני התורה נראים כמו סיכום ומפתח עניינים להלכות רבות ומפורטות, ההיגיון מחייב שעם התורה שבכתב ניתן גם ביאור שבעל פה, אשר הועבר מדור לדור. ואכן עם ישראל מעביר מזה אלפי שנים ביאור שבעל פה לכל מצווה ודין בתורה, ביאור מפורט וברור אשר נכתב לראשונה בשישה סדרי משנה, לפני קרוב לאלפיים שנה. בביאור זה נמצאים דיני שחיטה, המלאכות האסורות בשבת, דיני המזוזה והתפילין, וכן הלאה. בקשר שבין התורה שבכתב והביאור שבעל פה דנים חכמי ישראל (חז"ל) בתלמוד הבבלי והירושלמי (גמרא), שם הם דנים בפרטי המצוות, המקור וההסבר לכל מצווה הכתובה בתורה וביאורה שבעל פה.
לפי מסקנות אלו, גם הביטוי "עין תחת עין" הינו חסר משמעות בלא ביאור המצווה שבעל פה. במילא הביאור שבעל פה מגלה לנו את פירושו האמיתי ביותר של הפסוק, ומכאן שהכוונה היתה מונחת בתשלומים ולא בהוצאת העין או היד חלילה.  אף על פי כן נסביר:
1) מהו הפשט ההגיוני ביותר של הפסוק "עין תחת עין..."
2) מדוע בחרה התורה להשתמש דווקא בביטוי הזה.

הפשט האמיתי מאחורי "עין תחת עין"?
בתלמוד הבבלי (בבא קמא, דף פג, וכן דף פד) עוסקת הגמרא בשאלה זו, ועל אף שהתשובה נמצאת בתורה שבעל פה (כי היא התורה המבארת את כל המצוות שבכתב), חוקרים חז"ל את הדין התורני גם על דרך הפשט וההגיון הישר. וכך אומרת הגמרא (הטקסט מתורגם ללשון פשוטה):
1) המכה את את חבירו חייב בתשלומים, אך התורה מדגישה שהרוצח חייב דווקא במוות:
"אמר הקב"ה עין תחת עין, האם יתכן - עין ממש?! לא עולה על הדעת, כמבואר: אדם מעוור את עין חבירו - מעוורים את עינו, קוטע את יד חבירו - קוטעים את ידו, שבר את רגל חבירו - שוברים את רגלו?! התורה אומרת (ויקרא, פרק כד): "מכה אדם ומכה בהמה" - וכמו שמכה בהמה - חייב בתשלום, כך גם המכה את חבירו יתחייב בתשלום. ואם תרצה לומר שגם רוצח רק ישלם על רציחתו, אי אפשר, כי כבר אמרה התורה (במדבר, פרק לה): "לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות" - מכאן שאין תשלום לרוצח נפש, אבל יש תשלום למי שפגע באיברים שאינם מתרפאים.
2) התורה לא דיברה כפשוטה המילולי, כי העין שונה מאדם לחבירו:
...למדנו, אמר רב דוסתאי בן יהודה: עין תחת עין - פירושו ממון. ואם תאמר שלא משלם ממון - אלא עין ממש? הרי זה בלתי אפשרי, שהרי היתה עינו של אחד גדולה ועינו של השני הקטנה (כלומר הראייה, חדותה והשימוש בה משתנה מאדם לאדם וממקצוע למקצוע).
3) התורה לא דיברה כפשוטה המילולי, כי קיימים מקרים בהם הנזק לאדם גדול מאצל השני:
גם למדנו, אמר רבי שמעון בר-יוחאי: עין תחת עין - פירושו ממון. ואם תאמר שלא משלם ממון, אלא עין ממש? הרי יש אדם עיוור שהלך ועיוור את חבירו, אדם קטוע-יד שהלך וקטע יד חבירו, אדם קטוע-רגל והלך וקטע רגל-חבירו, איך אפשר לקיים במקרים אלה את הדין "עין תחת עין"? והרי התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השווה לכולכם!
4) השימוש במילה "יתן" ו"ינתן" אינו מקרי, אלא נועד ללמד על נתינת ממון:
עוד נאמר בשם רבי ישמעאל, הרי יש מילה יתירה בפסוק, שהרי כתוב בתורה (ויקרא, פרק כד): "ואיש כי יתן מום בעמיתו כן עשה, כן יעשה לו..." ואחר כך שוב חוזר הפסוק ואומר: "כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו" - מדוע נאמר בתורה "כן ינתן בו"? אלא ש"נתינה" קיימת בתשלומי ממון, מכאן שהפירוש הוא נתינת ממון (כי "נתינה" בתורה, היא נתינת כסף, וכן מובן שלא ניתן "לתת" יד או רגל בתמורה).
רבי חייא תנא לימד, אומר הפסוק (דברים, פרק יט): "יד ביד" - כלומר דבר הניתן מיד ליד, ומהו דבר הניתן מיד ליד? הוא תשלום כספי (כלומר מהתורה למדים שהמילה "נתן", ומ"יד ליד" פירושו נתינת כסף שווה-ערך לעין או היד שנפגעו).
5) לא ניתן להעניש כפי שהתורה כתבה, כי קיימת סכנת מוות בפציעה והוצאת עין (זיהום):
מדבריו של חזקיה תנא למדנו: "עין תחת עין, נפש תחת נפש" ולא נפש ועין תחת עין. ואם תרצה לומר "עין ממש", הרי לעיתים רבות הוצאת עין מביאה גם להוצאת הנפש (מוות), ומתוך גרימת עיוורון לאדם אפשר גם שיוציא את נשמתו.
6) לא ניתן להעניש כפי שהתורה כתבה, כי לא ניתן לדייק בפציעה וכוויה:
רב זביד אמר בשם רבה, הפסוק אומר (שמות, פרק כא): "פצע תחת פצע" - פירושו לתת לחוטא עונש דרכו הוא יצטער על מה שהוא הזיק. ואם תאמר - פצע ממש (כוויה תחת כוויה, חבורה תחת חבורה), האם ניתן לדייק בצער או הכאב של פצע? אלא מובן שהכוונה היא לתשלום.
רב פפא בשם רבא אמר, הפסוק אומר (שמות, כא): "ורפא ירפא" - כלומר המזיק חייב לרפא את הנזק שגרם לחבירו, "רפואה תחת נזק" (ומכאן אנו רואים שהמזיק את חבירו חייב דווקא בתשלום על הנזק שגרם, ולא באיבוד יד או רגל ממש).
7) לפי התורה המזיק משלם פיצויים:
הרמב"ם הביא עוד ראיה מן התורה, שהרי כתוב במפורש במקום אחר: "ואיש כי יכה באבן או באגרוף, רק שבתו יתן ורפא ירפא" - מכאן אנו רואים שלפי התורה המזיק חייב לשלם על הנזק שגרם, ולא שגורמים לו "פצע תחת פצע" ממש.
עוד הרמב"ם כותב שכך קיבלנו את ביאור הפסוקים בתורה שבעל פה (הלכות חובל ומזיק פרק ו): "אף על פי שדברים אלו נראין מתורה שבכתב, כולם מפורשים מפי משה רבינו מהר סיני, כולן הלכה למעשה הן בידינו, וכזה ראו אבותינו בבית דינו של משה ושל יהושע ושמואל הרמתי ובכל בת דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו".

"עין תחת עין" - סיכום
ניתוח הסוגיה לעומק תגלה שמכל בחינה שנסתכל על כך, לא ניתן לבצע את הפסוק "פצע תחת פצע... עין תחת עין" כפשוטו המילולי. מבחינה מוסרית, לא יעלה הדבר על הדעת. מבחינה מדעית - עונש שכזה הוא בלתי אפשרי. מבחינה הגיונית - אין כל הגיון בעונש שכזה. והאמת היא שגם מבחינה תורנית - פסוקים אחרים מלמדים בדיוק את ההיפך.
הבה נבחן את כל ההיבטים הלוגיים, המדעיים, המילוליים והתורניים על הסוגיה בצורת סיכום:
מבחינה מוסרית:
1) לא יתכן לומר שמעוורים את עינו של אדם שעיוור את חבירו, או כורתים את ידו של מי שפגע ביד חבירו. לא זאת בלבד שאלימות שכזו לא תעלה על הדעת, נקמנות אינה מוכרת בדיני המקרא, ואין בה שום הגיון דתי לאור כל המצוות וההדרכה המוסרית של המקרא.
2) התורה מדברת גם על פגיעה של אדם בשוגג, והרי האדם לא התכוון לפגוע בחבירו, לפיכך לא יתכן לומר שהפוגע בחבירו - ייענש על כך בהוצאת איבריו.
מבחינה מדעית:
1) בכל כריתת יד, פצע או כוויה חמורה יש גם סיכון של מוות: מבחינה מדעית כל סוג של כוויה, פצע או כריתת איבר מסכנת את חייו של אדם (במיוחד בדורות בהם לא היתה אנטיביוטיקה וטיפול רפואי הולם), וברוב המקרים גם היתה מביאה למוות. גם מובן לכל פגיעה תוצאה שונה: מבחינה מדעית מובן שלכל פגיעה יש תוצאה שונה. והרי כבר לימדה אותנו התורה להזהר מאוד בעונשים של הלקאות (מכות בבית-דין), שלא לפגוע או להביא למותו של אדם בשוט. לכן מובן שהביטוי "פצע תחת פצע" ו"כוויה תחת כוויה" וכן הלאה - אינם כפשוטם, כי באמת אדם אחד יכול אולי לשרוד אותם, אך אין זה אומר שחבירו ישרוד פגיעות אלו (כך לדוגמה, כריתת אצבע יכולה להביא לזהום שיגרום לכריתת כל היד כולה!). מובן שכל אדם עובר באופן שונה פגיעה. אולי אדם אחד ישרוד שריפה, והשני ימות מפגיעה בשריפה, האחד ישרוד איבוד יד או רגל, וחבירו יחלה, או יאבד דם וימות מפגיעה שכזו, האחד יאבד עין ויחיה, והאחר יאבד עין שתגרום לזיהום עד שימות. מובן שהתוצאה של כל מכה ופגיעה משתנית מאדם לאדם, כך שמבחינה טבעית לא ניתן להעניש אדם לפי הנזק שהזיק את חבירו. לכן מבחינה מדעית לא ניתן לבצע את העונש הכתוב בתורה לפי הפשט המילולי של הטקסט, שכן, כוויה או כריתת איבר לא אינם מתכפרים בהריגת המזיק.
2) המוות של חולים וזקנים מפגיעה רצינית הוא ודאי: מובן מאליו שאדם חולה, בעל לב-חלש או זקן לא ישרדו איבוד איבר כפי שאולי היה שורד זאת בחור צעיר (אנו מדברים גם בתקופה בה לא היה קיים מכשור רפואי). והרי כבר לימדה אותנו "לא תרצח" והדינים בכך ברורים וחמורים מאוד, כך שלמעשה מבחינה פיזית לחלוטין לא ניתן לבצע את העונש של התורה לפי פשוטו. לא יתכן שתינתן הרשות לפגוע באדם חולה או מבוגר שהזיק בשוגג, ועוד באופן שאמור להוביל למותו - כי דמו לא ינוקה מן התורה. ומכיוון שלא ניתן להעניש אדם (ובמיוחד לא אדם מבוגר, זקן או חולה) בהוצאת עין או כריתת יד מבלי לסכן את חייו - מובן שהתורה לא דיברה על הוצאת עין או כריתת יד כפשוטה.
3) בתורה כתוב "פצע תחת פצע... כוויה תחת כוויה" - אך מבחינה מדעית לא ניתן לדייק בפגיעה של פצע, וקל וחומר שלא ניתן לדייק בגרימה של כוויה (מה עוד שהתורה מדברת גם על פצע וכוויה שנגרמו בטעות). מובן מאליו שלא ניתן לחקות נזק אקראי, כמו גרימת פצע או כוויה במהלך מריבה. לכן מוכרח שכוונת הפסוק נסובה על רעיון ממוני.
מבחינה הגיונית:
1) לא ניתן לקחת "עין תחת עין" כנאמר, כי כל עין שונה. יש אדם שרואה טוב מחבירו, ואחר שהוא צעיר יותר מן השני, יש שעינו חשובה לו למקצוע בו הוא עובד, יש אדם שהוא עיוור צבעים, רואה מטושטש או אפילו חצי-עיוור. ברוב המקרים לא ניתן להשוות עין של אחד לעין חבירו. כך לדוגמה, לא ניתן להשוות עינו של זקן לעינו של צעיר, ועינו של איש לעינו של ילד, לא ניתן להשוות עינו של אדם בריא לעינו של אדם חולה, ועינו של יהלומן לעינו של סנדלר. במילא לא ניתן לקיים את הדין "עין תחת עין" כפשוטו, והכתוב דיבר על תשלום אינדבדואלי לכל סוג של פגיעה.
2) יש מקרים בהם הפוגע בחבירו הוא בעצמו עיוור בעין אחת, נכה או קטוע איזה איבר, כך שלקיחת איברו לא תוכל להיות שווה לנפגע - כי הנזק שלו מפגיעה שכזו תהיה גדולה משל חבירו.
3) מבחינה הגיונית מובן שהניזק לא מרוויח דבר אם גם חבירו ינזק. אדם שאיבד עין, יד או רגל - יוכל לפחות להתנחם מעט בתשלום שיאפשר לו להתפרנס במצבו הקשה, אך לא ירוויח דבר מפגיעה בחבירו. לכן הגיוני יותר לפרש "עין תחת עין" כדין תשלומים.
4) בדין "עין תחת עין" התורה לא כותבת בכלל שהניזק מקבל תשלום כלשהו מן המזיק, אך קשה לדמיין אדם שהתעוור או מאבד יד - ולא יפוצה כספית על הפגיעה בו. אין ספק שהניזק צריך לקבל פיצוי כספי מן המזיק כדי שיוכל להתפרנס במצבו, אחרת יוכל גם לפול לרעב (אם נכותו פגעה באפשרותו להתפרנס). יהיה זה בלתי הגיוני לחלוטין לטעון שלפי התורה הניזק לא מקבל שום סוג של פיצוי, וישאר במצבו העגום ללא כל סיוע ועזרה.
5) בתורה כתוב שהמזיק לחבירו בכוונה מתחייב לשלם לו פיצוי-כספי על מה שפגע בו (שמות, כא, יח), לפיכך לא יתכן לומר שהמזיק את חבירו בטעות ישלם על כך בגופו (שמות, כא, כב). מובן שהמזיד חייב יותר מהשוגג, ואם המזיד רק משלם, קל וחומר שהשוגג אינו נענש יותר ממנו.
מבחינה תורנית:
1) נאמר בתורה (ויקרא, כד, יח) "ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש" - מכאן רואים שהמכה בהמה חייב רק בתשלום ו"נפש תחת נפש" הוא רק ביטוי, כך גם המכה אדם יתחייב בתשלום (ולא "פצע תחת פצע" כפי שחושבים לומר).
2) על רצח נאמר בתורה במפורש (במדבר, לה): "לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות" - כלומר התורה אוסרת לקיחת תשלומים במקום הנרצח, ומכאן שהיא מתירה תשלומים בכל סוג אחר של פגיעה.
3) בתורה נאמר (ויקרא, כד): "ואיש כי יתן מום בעמיתו כן עשה, כן יעשה לו... כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" - מדוע נאמר "ינתן" - הרי לא ניתן לתת עין, יד או רגל. לעומת זאת כבר למדנו מן התורה על נתינת ממון מיד ליד, כמו בפסוק (דברים, יט): "יד ביד",ומכאן שהמזיק נותן לניזק תשלום.
4) הפסוק אומר (שמות, כא): "פצע תחת פצע" ואפילו "כוויה תחת כוויה" - אך בעוד ניתן לגרום לאיבוד שן או עין, כיצד בדיוק ניתן לשחזר פצע או כוויה? והרי לא ניתן לדייק בדבר שכזה, ולא בצער הנגרם על ידי מכה שכזו. ומכאן הראיה שהתורה השתמשה במילים אלו רק כצורת ביטוי, וכוונתה היא תשלומים.
5) הפסוק אומר (שמות, כא): "ורפא ירפא", כלומר המזיק חייב לרפא את הנזק שגרם לחבירו, ומכאן הראיה שנזק משולם בתשלומים ולא בפציעה.
6) גם מבחינה מילולית בלבד ניתן להבין מדוע משתמשת התורה בביטוי "נפש תחת נפש". מבחינה מילולית בלבד, נראה שכל הפרק האמור בתורה עושה שימוש בלשון מכופלת, ככל הנראה כדי להעמיד כל נזק בחומרתו הראויה. כך לדוגמה כבר נאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת" (הלשון "מות" חוזרת שוב במילה "יומת" כדי להדגיש את חומרת המעשה). כך הוא גם הפסוק הבא: "ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש" (הביטוי "ישלמנה, נפש תחת נפש" מלמד על תשלומים של מידה כנגד מידה, ושוב מדגיש את חומרת המעשה). על דרך זו גם אומר הפסוק הידוע: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (הכפילות של הפסוקים מלמדת על חומרת הדין, עונש הזהה לרמת הנזק).
7) ולסיכום, גם קיימת ראיה חותכת מן התורה לכך שמדובר בתשלומים. מסתבר שפסוקים ספורים בלבד לפני הביטוי "עין תחת עין" כבר נאמר בתורה (שמות, פרק כא, פסוק יח): "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - וניקה המכה, רק שיבתו יתן ורפוא ירפא". מפסוק זה אנו רואים במפורש שלא ניתן "פצע תחת פצע" או "כוויה תחת כוויה" ומכה תחת מכה, אלא דווקא פיצוי-כספי ("רק שיבתו יתן") ורפואה ("ורפוא ירפא"), והוא לא נענש בשום דרך אחרת (שכן כתוב "רק שיבתו יתן ורפוא ירפא"). מכאן שגם הפסוקים הבאים המדברים על "עין תחת עין" אינם כפשוטם, שכבר לימדה אותנו התורה לפני פסוקים ספורים שהמכה את חבירו או פוצע אותו מתחייב לשלם פיצוי כספי ותשלומים.
 

מדוע השתמשה התורה בביטוי זה?
חמש תשובות לדבר.
1) התשובה הראשונה: כדי להרתיע. הלשון הזו מרתיעה אנשים, הרבה יותר מלשון המדברת על תשלומים. כדוגמה ניתן לראות בתורה את הדין של "בן סורר ומורה" (שדיניו כל כך מפורטים, שיש מרבותינו האומרים כי הוא לא התבצע מעולם). דינים אלו ניתנו גם כדי ללמד מוסר, ולהרתיע מן החטא. כל ילד לומד על "בן סורר ומורה", ומבין מהי הדמות השלילית ביותר - ממנה הוא צריך להתרחק. בדין "עין תחת עין... פצע תחת פצע" לומד האדם את חומרת הפגיעה, ולכן יזהר הרבה יותר שלא לפגוע בחבירו, ואפילו בטעות.
2) התשובה השנייה: יש בכך רעיון מוסרי: הלשון "עין תחת עין" מלמדת על חומרת הפגיעה. בכך, מבין הפוגע, שהנזק שגרם הוא כה חמור - עד שהיה ראוי להינזק באותה הדרך. התורה עושה השוואה חדה בין הנזק בנפגע ובין הנזק במזיק, ובכך גורמת לכל מזיק להבין את חומרת פגיעתו. לפי חז"ל, התורה עושה זאת פעם נוספת בעונש הניתן לבעליו של שור מועד שהרג אדם (כלומר שור מסוכן, עליו לא שמר בעליו, והוא נגח אדם והרגו). במקרה שכזה אומרת התורה שבעליו של השור יומת, והתורה שבעל פה מבארת שדינו של בעל השור לשלם על ההריגה ברשלנות, אלא שהתורה כתבה שבעל-השור יומת כדי שיבין כי היה ראוי להרוג אותו על רשלנותו. יש בכך לימוד מוסרי ללא ספק, אשר גורם למזיק להבין את חומרת הנזק שגרם, אותו שום כסף שבעולם לא יוכל באמת לפתור, ולהביא אותו להתחרט על חטאו המר.
כך נראה גם פירושו של הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, פרק א, ג): "זה שנאמר בתורה: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" - אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו". עוד כתב הרמב"ם בעניין זה (הלכות חובל ומזיק, פרק ה, ט): "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חובל בחבירו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים [חמשת ראשי הנזק שחייב בהם החובל בחברו: נזק, צער, ריפוי, שֶׁבת (=אבדן השׂתכרות) ובושת] אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו, ולא נמחל עונו, עד שיבקש מן הנחבל, וימחול לו". ונראה שמסיבה זו בחרה התורה להשתמש בביטוי החמור "עין תחת עין".
3) התשובה השלישית: בלתי אפשרי לכתוב אחרת: מובן לכל בר-דעת שאין פיצוי כספי הולם לעין או יד. לכן לא כתבה התורה "כסף תחת עין" - כי אז היה נראה שיש באמת פיצוי לעין או יד, ויש להם מחיר. אך תורה משתמשת בלשון אמיתית, ובאמת אין פיצוי לפגיעה שכזו, לכן כתבה התורה "עין תחת עין" - כי הוא האמת מצד השכל, שאין שווי לעין אלא בעין, אין שווי ליד אלא ביד. כך שהתשלום הוא רק בדיעבד, והפוגע בחבירו צריך לדעת שכספו אינו באמת יכול לשלם את הפגיעה בחבירו.
4) התשובה הרביעית: יש בכך עניין הלכתי: הלשון "עין תחת עין" משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. שוויה של עין משתנה כל הזמן. בימינו האמצעים הניתנים לעיוור עוזרים לו מאוד, והוא מוגבל הרבה פחות מבעבר. גם שיניים הם דבר שמשתנה, בעבר המאבד שן - היה נותר בלעדיה, במהלך השנים למדו להרכיב שן מתכת וזהב במקומה, וכיום ניתן ליצור שן זהה לגמרי. אין ספק שהמחיר על תשלום העין או השן משתנה עם השנים. אם היה נאמר בתורה "הפוגע בעין חבירו, ישלם שלושים שקל כסף" - אין ספק שהמחיר היה משתנה, לעיתים גם מקצה לקצה, וכל מקרה לגופו. לכן נאמר בתורה "עין תחת עין" - אשר תשלומיו משתנים, אך תמיד יינתנו בדייקנות בהתאם לשווי העין של הניזק.
5) התשובה החמישית: יש לכך סיבה לשונית. התורה דיברה בלשון של בני-אדם, וכך גם נכתבו חוקיה. מכיוון שהביטוי "עין תחת עין" היה מוכר באותם ימים, השתמשה התורה במילים אלו כדי להציג את תשלומי הממון על הנזקים הללו. באופן דומה, גם הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אמו" נאמר כשם כללי לכל איסורי בשר-בחלב, וזאת מכיוון ש"גדי בחלב אמו" היא ביטוי ידוע באותם ימים לעבודה זרה. באופן דמיוני לגמרי, ניתן לדמיין תורה הניתנת כיום, וכותבת בשפה עכשווית "לא תאכל צ'יזבורגר" - שהוא שם כללי לאכילת בשר-בחלב שנפוץ מאוד בימינו. התורה השתמשה במושגים וצורות ביטוי נפוצות (שלמען האמת היו ידועות ונהוגות במשך אלפי שנים), ולכן אין זה תמוה שימצאו בתורה כללים ומצוות המנוסחות בלשון של ימי קדם.
מכיוון שהתורה ניתנה יחד עם ביאור שבעל פה לכל המצוות, לא היה חשש להבנה שגויה של הטקסט. טעויות שכאלו ימצאו רק אצל מי שמנסה להבין את המקרא ללא מדריך, ואז יתקל באינספור בעיות נוספות בנסיון להבין את פשט המקרא (כמו "מהי מלאכה" האמורה במקרא, "מהי ציצית", "מהן תפילין", "מהי מזוזה", "מהי ברית" וכן הלאה).
אין ספק שהתורה ניתנה עם ביאור שבעל פה, הנקרא גם "תורה שבעל פה", והוא ביאור מפורט וברור לכל המצוות הכתובות בתורה.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה