נכדות ובנות מספרות על גדולי הדור

מי לא אוהב סיפורים? יש להם ניחוח מסקרן, טעם של עוד, עקצוץ של התרגשות על קצה הסיפור, ובעיקר - לקח ומוסר השכל. כשהסיפור הוא ממקור ראשון ומהימן, הוא עולה קומה ואנחנו חולקים לו כבוד אמיתי. אבא שלך סיפר לך את הסיפור הזה? שמעת אותו ממש מסבתא שלך? זה הסיפור של המשפחה שלכם?! ההתרגשות גדולה, והסיפור ממשיך לעבור מפה לאוזן, כשבדרך הוא משנה כיוון, לפעמים, שוכח פרט או שניים ואפילו מסיים את דרכו בלי הדבר האמיתי.

כדי שזה לא יקרה, והסיפור יישאר אמיתי, בדיוק כמו שהוא התרחש לפני שהפך להיות סיפור, הושבנו ארבע 'נכדות של' ו'בת של' מסביב לשולחן אחד חשוב, פרסנו מפה חגיגית, הפעלנו מכשיר הקלטה ושמענו סיפורים אמיתיים מכלי ראשון. לגזור ולשמור, ולספר לדורות הבאים.

מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל

מספרת: נכדתו, מרגלית סיני

"סבא שהוא הכול"

הסיפור שלי: "בנערותי עברתי ניתוח ברגל. הניתוח היה פשוט, אבל סבא דאג לי. מיד כשחזרתי מבית החולים, אמרו לי בני הבית: 'סבא קורא לך לחדר השינה שלו'. באתי, והוא הוציא ממגירתו קופסה ואמר: הנה בשבילך שרשרת! זו הייתה הפתעה עבורי. מתברר שסבא ביקש מאבא ואימא שילכו באופן אישי לקנות לי תכשיט איכותי כדי שיוכל להביא לי מתנה 'לכבוד הניתוח'. זה ריגש וחיזק אותי מאוד, במיוחד בגלל העובדה שהכרתי בגדולה של סבא הקדוש וראיתי במו עיניי איך התורה הייתה חשובה לו ובכל צעד ושעל הוא חשב רק עליה, ולכן המתנה הזו כל כך יקרה לי.

"במיוחד זכורים לי גם שולחנות השבת של סבא. במשך כל השבוע היו פניו טרודות בלימוד, ואפילו בדקות הקצרות שהוקדשו לקצת אוכל, הוא היה ממהר לחזור מיד ללימודו. אנחנו הילדים שגדלנו ממש בבית, ידענו שאסור להפריע לו, ובשעות אחר הצהריים, בתור בית עם ילדים קטנים, שמרנו על שקט ושיחקנו הרחק מהחדר של סבא. אלו היו השעות היחידות שסבא נח קצת, שכן בלילה הוא בקושי עצם עין ורק למד. לכן כל כך חיכינו ואהבנו את השבת, אז הצלחנו להרגיש יותר את סבא. אומנם גם בשבת סבא היה ממהר, אבל את הזמן שהיה איתנו בסעודה, הוא הקדיש לנו הילדים. מיד אחרי הקידוש הינו ניגשים אליו ומנשקים את ידו, הוא היה מברך אותנו ומתעניין איך עבר עלינו השבוע, מי עשה מבחן וכמה קיבל, ועוד. הוא לא שכח לדחוק בנו 'גשו לאבא ואימא ונשקו את ידיהם, הם טורחים הרבה עבורכם'. היה משגיח שנאכל כדי שיהיה לנו כוח, במיוחד השגיח על הבנים - שיהיה להם כוח ללמוד תורה. סבא היה מספר לנו סיפורים מהנביא ומפרשת השבוע ואומר דברי תורה באופן שיעניינו את כל בני המשפחה. הרבה פעמים זכינו לשמוע גם סיפורים מרתקים מעברו - איך מסר נפשו ללימוד התורה ועד לשנות כהונתו בתפקידים השונים. בכולם היה מסר אחיד של מסירות נפש לתורה ולהלכה ודאגה לחינוך ילדי ישראל.

"מדי פעם, כשהיה עם מצב רוח מרומם במיוחד, וזה קרה בדרך כלל אחרי שיצא עוד ספר במהלך השבוע, סבא היה שר איתנו כמה שירים תוך שהוא מוביל וקובע את קצב השירה. הוא לא שכח אף פעם לשבח את אימא שלי על הכול במשפט 'סאלם עידכי' שזה בערבית 'יבורכו הידיים'. בסיום הסעודה קרא לילד הקטן התורן, בשנים האחרונות היו אלו התאומים - אהרון ואפרת - ולקח אחד מצד ימין, ואת הבת מצד שמאל (סבא היה רגיש כל כך והיה קורא גם לבת אף שאינה צריכה זימון, כדי שלא תיפגע שהוא קורא לאחיה התאום ולה לא...) ואז היה מזמן, והם היו לומדים לענות על הזימון כבר מגיל קטן!

"לצערנו, בחודשים האחרונים לחייו, לא זכינו להרבה שבתות מרוממות שכאלה. סבא סבל מייסורים נוראיים. בשבת האחרונה ששהה איתנו בבית, הייתה זו שבתחול המועד סוכות, ולפתע סבא היה שמח וללא כאבים (מתברר שזה היה הסימן הרע בסוף...). הייתה לנו שבת מאוד יפה עם שירים בשולחן והרבה ברכות לילדים, הוא אמר לנו הרבה פעמים תודה, לכולם ביחד ולאחי באופן פרטי. רק אחר כך שחזרנו, הבנו שהוא הבין, שהוא הכין את עצמו לפרידה".

מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א

מספרת: נכדתו, גב' צ'רני וינפלד

"סבא תמיד מתעניין מה אני עושה"

הסיפור שלי: "כאשר מבקרים אצלו, הוא מתעניין על צאצאיו, ובמיוחד הוא שמח לשמוע על צאצאיו העוסקים בהפצת תורה. הוא מעודד את הנשים העומדות לימין בעליהן העוסקים במסירת שיעורים והוראת הלכה.

"בכל פעם מדגיש את גודל שמחתו על שזכה לצאצאים רבים מפיצי תורה והלכה. כאשר הוא משתתף בשמחות משפחתיות, רגיל הוא לומר - 'ב"ה שאני רואה דור שני, שלישי ורביעי, של לומדי תורה ומרביצי תורה. תפילתי לבורא עולם, כי בצירוף לזכייה זו, של צאצאים מרביצי תורה. אזכה גם אני בגילי, להמשיך בהפצת תורה'. לדבריו, בקשה זו נרמזת בנוסח ברכות התורה 'ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך'. הביאור הפשוט - שכל צאצאינו יעסקו בתורה, 'אך אני מפרש, ומבקש, כי בצירוף לצאצאינו העוסקים בתורה, ייתן לי הקב"ה כוח, שגם אנחנו נמשיך בהפצת תורה'.

"בקיץ האחרון הגיע אחד מנכדיו להחלטה כי מיצה את עצמו בכולל בו למד כחמש שנים. הוא התלבט האם באמת נכון לעזוב את הכולל ולעבור למקום לימודים אחר. האם יש כולל שיענה על הצורך המיוחד בצורת הלימוד בה הוא מוצא את סיפוקו. קבע תור (כן. גם 'נכדים של' צריכים לקבוע לפעמים תור...) והתייעץ עם סבו הגדול מרן הגר"ש וואזנר שליט"א. סבי עודד אותו לעשות את השינוי וסיכם ואמר: 'כמה שתרצה יותר - תשיג יותר'.

"לפני כ-25 שנה, כשהתחלתי ללמד דינים בתיכון בית יעקב, התקשרתי לבקש את ברכתו. הוא בירכני, והוסיף ואמר לי: 'אל תלמדי אף פעם דבר הלכה על פי הנראה לך מתוך הבנתך, אלא כל הלכה תהיה על פי הכתוב בספרים או על פי בירור אצל בקי בהלכה.

"נהוג בישראל כי תלמיד שנבחן והוסמך לרבנות מקבל כתב מינוי מהרב שבחן אותו. בכתב מופיע כי הוא נבחן וידע היטב וראוי לתפקיד, ונהגו לכתוב 'יורה יורה' למוסמך לרבנות, ו'ידין ידין' למוסמך לדיינות. לפעמים לאחר קבלת ה'כתב', התלמיד אינו חוזר ומשנן ועלול לשכוח תלמודו. לפיכך נוהג מרן הגר"ש וואזנר שליט"א לכתוב בכל כתב 'ראוי להורות הוראה אם יחזיק בעץ החיים'. כלומר - ימשיך ללמוד ולהתחזק בלימוד התורה, הנקראת עץ חיים. אנקדוטה זו אני נוהגת להביא לתלמידות ביום שאחרי התעודות, למרות שאיני מחנכת אך מורה ל'עץ החיים'...".

הגאון רבי משה חברוני זצ"ל, ראש ישיבת חברון

מספרת: בתו, הרבנית מנוחה טוקר

"עברו כבר שנים, ועדיין אפשר לשמוע איך מתרומם לו ושר שירו של אבא, שירם של אביי ורבא"

הסיפור שלי: "על ההתמדה שלו? זה כבר ידוע. אספר על הכנסת האורחים שלו. בין האורחים היה יהודי עני שהיה מגיע מתל אביב. מסכן ועני, וממש מצורע. המראה שלו היה נורא. כשהיה מגיע, היה אבי מקבל אותו בכבוד מלכים והוא תמיד הוזמן לאכול איתנו. לנו - הילדים, היה קשה, אבל לא עלה על הדעת לומר משהו. הוא היה בא בקביעות, וזהו.

"אורח אחר, עני, היה מגיע תמיד בימי ששי בשעות הלחץ בצהריים. מי שקיבל אותו היה אבי. הוא היה מכניס אותו, עורך לפניו שולחן ומגיש לו ארוחה. הוא בעצמו. אבי מעולם לא עזר בבית כי אמי לא הסכימה. אני זוכרת אותו נכנס למטבח בכל יום שישי ושואל במה לעזור. אמי מעולם לא נתנה לו לגעת במשהו, אבל הוא תמיד הציע.

"והיה עוד אורח. בחור צעיר הגיע מאמריקה וניגש לבית הוריי. ככה אמרו לו באמריקה לעשות. הוא התקבל כמובן במאור פנים, כולל מקום לינה וארוחות. בחור חילוני לגמרי שלא ידע דבר על התורה. אבי השקיע בו הרבה עבודה, ללמד אותו מהן ברכות וכו', ואמי הייתה ספקנית. חבל על העבודה, אמרה. כשישבנו שבעה על אבי, הוא הגיע לנחם עם כיפה על הראש. בעל תשובה. ראש הישיבה הרי לימד אותי, אמר...".

מרן האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם' זצ"ל

מספרת: נכדתו, רותי קפלר.

"מאה אחוז דוגמה אישית".

הסיפור שלי: "הסיפורים שלי על סבא שלי הם סיפורים פשוטים, קטנים. אפשר לספר איך הוא התהלך עם נכד בן 6 מקצה המסדרון לקצהו השני, ולא למד איתו משניות תוך כדי הליכה, ואפילו לא רצה להראות לילד איך אריחי התקרה מחליפים את צבעם לפי מקום העמידה של המתבונן. הוא פשוט התעניין בבובות, בשמותיהן ובמעשיהן. זה הכול!

"כשקיבל סבא את מכשיר הפקס הראשון שלו הביתה, זה היה פלא טכנולוגי חדיש. היינו שם, באותו יום שישי. סבא קרא לנו, הילדים, כדי שנבין גם כן מה זה ועל מה המבוגרים מדברים ומסתכלים שם. הוא הראה לנו את הפקס והסביר מה המכשיר הזה עושה ואפילו צילם בשבילנו דף מתוך 'המודיע הצעיר'. זה הדבר הכי חזק שאני זוכרת ממנו - היחס המכבד. לכולם. גם לילדים קטנים שמסתובבים בין הרגליים ומנדנדים. הזיכרונות שלי מורכבים מ-0% הטפות מוסר, ו-100% דוגמה אישית".

הרב ר' יעקב לשינסקי זצ"ל, איש ירושלים

מספרת: נכדה שהצטרפה למשפחה, רינה יגר.

"גם אני מצטרף להנ"ל".

הסיפור שלנו: "סב בעלי, רבי יענקל לשינסקי זצ"ל, היה ידוע כאדם שנון, מעורב בין הבריות ואהוב על כולם. לא כאן המקום לספר על אהבת התורה שבערה בו, על דבקותו בלימוד התורה גם בהיותו זקן בן שמונים ושמונה. לא כאן המקום למנות את עשרות החסדים שגמל בהצנע ואת העין הטובה שנחון בה. הייתי רוצה לספר סיפור דווקא על שנינותו, שגם היא חיבבה עליו את הבריות.

"כשהקים ביחד עם הרב לינצ'נר את קריית נוער בירושלים עבור נערים מערי הספר, הייתה מתכונת הלימוד מותאמת עבור אותם בחורים הרחוקים מעולמה של תורה. מטבע הדברים למדו שם גם מקצועות חול ואף לימודי מקצוע מעשיים. זאת, כדי למשוך אותם להגיע למוסד, ורק אז להאהיב עליהם את התורה. יש לציין שצורת מוסד זה קיבלה את אישורו ואת ברכתו של רבי שרגא פייבל מנדלוביץ' זצ"ל.

"קרא לו רבי אהרון קצלנבוגן מנטורי קרתא, והוכיח אותו על מתכונת הלימודים במוסד שתחת הנהגתו. 'אני אוציא עליך פשקווילים!', איים, אולם סבא נותר בשלוותו. 'בסדר גמור. אתה יכול להוציא עלי פשקווילים. בתנאי אחד. כתוב למטה: גם אני מצטרף להנ"ל, ואחתום את שמי: יענקל לשינסקי'".