פרופיל על החמאס: ארגון הטרור שהוקם בעידוד ישראל

עד כמה שזה נשמע מופרך, גוף הטרור האסלאמי סוני חמאס שהוקם ב-15 בדצמבר 1987 על ידי כמה אנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא‏, אחרי שצברו כוח במשך שנות ה-80, הוקם בעידוד השלטון הצבאי הישראלי‏, שראה באנשי האחים המוסלמים, שעסקו בצדקה, אלטרנטיבה לאש"ף, שנחשב אז לאויב המרכזי של ישראל מהצד הפלסטיני וערך פעולות אלימות נגדה.

התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקים בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה אסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידיאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ושילבה בפעם הראשונה אידיאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידיאולוגיה אסלאמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, שבעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין.

על פי אמנת חמאס: הקמת מדינה פלסטינית אסלאמית תיאוקרטית בשטחי ארץ ישראל, שכוללים הן את שטחי מדינת ישראל (למעט רמת הגולן) והן את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, תחת המוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".

על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית ("גדודי עז א-דין אל-קסאם" וה"מוראביטון"), שנאבקת בישראל באמצעות ביצוע פעולות טרור; (3) זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, והקמת בתי ספר, ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס. במדינות המערב רואים הפרדה זו כמלאכותית ומגדירים את חמאס כארגון טרור. מאז השתלטותה על רצועת עזה, חמאס היא גם גוף שלטוני, אך לא ברור כיצד מבנה התנועה השתנה לאור המציאות הזו.

לחמאס יש רזומה עשיר בפיגועי טרור ובחטיפות כנגד אזרחי ישראל. למרות חיסולים שביצעה ישראל כנגד הנהגת הארגון ( אחמד יאסין, סלאח שחאדה, איבראהים מקאדמה, עדנאן אל-ע'ול ועבד אל-עזיז א-רנתיסי), חמאס שמרה על כוחה, ואף התחזקה אל מול אוזלת ידם של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית.

אידיאולוגיה של אנטישמיות

בחמאס רואים את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, שאותה היא תופסת כ"ראש גשר" לאזור. הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מוחמד כבר מראשית דרכו של האסלאם ושמוחמד פעל נגדם בכוח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם הראשונה והשנייה.

האמנה עושה גם דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו. אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין.

כך למשל, עבד אל-עזיז רנתיסי, מראשי החמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה: "מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס... ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות". כמו כן, מונעת חמאס מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה.‏

שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומוצאים את הצידוק ההלכתי לצעד כזה. לפי גישה זו, היהודים כבר אינם ד'מים (בני חסות) של האסלאם, מכיוון שפעלו נגדו ועתה הם אויבים שיש להשמידם‏. לתפיסתם, אללה אפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה.

חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אלאסטאל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגיהינום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשריפה כבר בעולם הזה ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, כלומר השמדה אקטיבית ולא ציפייה לענישה בידי האל. כך על פי החמאס.

חמאס בקואליציית הטרור

תנועת החמאס תומכת בג'יהאד העולמי והיא משתפת פעולה עם ארגונים המזוהים עם אל-קאעידה במאבק וטרור נגד ישראל (כגון חטיפת גלעד שליט ביחד עם צבא האסלאם). בעקבות חיסולו של מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן-לאדן, בתחילת מאי 2011 גינה איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס, את החיסול וכינה את בן-לאדן "לוחם ערבי מוסלמי".

בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, והם מיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש, וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, מעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.

העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז רנטיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה.

המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.

ב-16 באפריל 1993, בוצע פיגוע ההתאבדות הראשון על ידי חמאס. מחבל מתאבד התפוצץ בסמוך לפונדק דרכים בצומת מחולה בבקעת הירדן. בתחילת 1996 חוסל הטרוריסט יחיא עיאש על ידי ישראל, ובתגובה בוצעו ארבעה פיגועי התאבדות - בירושלים, בתל אביב ובאשקלון. בעקבות פיגועים אלה, טענה הרשות הפלסטינית, כי החלה לפעול נגד חמאס, ולדכא לכאורה את פעילותה. זמן קצר לאחר מכן, נעצר ראש הלשכה המדינית של התנועה, מוסא אבו מרזוק, במהלך נסיעה לארצות הברית, והוחלף על ידי סגנו ח'אלד משעל. אבו מרזוק שוחרר לבסוף כעבור שנה, אך התמנה לסגנו של משעל במקום לחזור לתפקידו המקורי.

בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן והוגדר כ"ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח' אחמד יאסין. יש סבורים, כי פעולות אלה, וכן התגברות פעילות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הביאו להפוגה בפיגועי ההתאבדות, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

במהלך הפוגה זו, ולקראת הדיונים בקמפ-דיוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין, כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". לא ידוע כיום, אם הצעה זו הייתה ממשית, משום כישלון השיחות.

מבנה החמאס

חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה באופן פומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים שבהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאיים.

מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה כמה פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם (כך למשל, הדגישה שהיא מחויבת לפסיקה של יוסוף אל-קרדאווי). לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו.

החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.

בן החמאס – משתף השב"כ

אחד העצורים הבולטים במבצע 'שובו אחים' הוא מנהיג החמאס ביהודה ושומרון שייח חסאן יוסף. בנו הוא מסעב חסן יוסף, שהפך לסייען של השב"כ והביא באפריל 2002 למעצרו של מרואן ברגותי ברמאללה. ברגותי היה אחד האחראים הראשיים לפעולות הטרור ולרצח אזרחים ישראליים במהלך אינתיפאדת אל אקצה. ברגותי עדיין מרצה עונש של חמישה מאסרי עולם מצטברים ושימש כאחד מסלעי המחלוקת הגדולים ביותר במו"מ על שחרורו של גלעד שליט. כאמור, האיש שהביא ללכידתו של רב המרצחים הוא מסעב חסן יוּסף, בנו של שייח חסן יוסף, אחד ממקימיו וממנהיגיו הרוחניים של החמאס. מסעב פרסם ספר בשם "בן החמאס", אותו כתב בשיתוף עם רון ברקין.

שירות הביטחון הישראלי גייס לשורותיו מאות סייענים ב-62 שנות קיומה של המדינה, אולם ספק אם למישהו מהם היה הייחוס המשפחתי של יוּסף, שכונה בארגון "הנסיך הירוק". נוסחה שכוללת בן למנהיג חמאס שהפך לסייען בכיר, סיכל עשרות פיגועים ובתוך כך עבר תהליך שהרחיק אותו מבני עמו וגרם לו להמיר את דתו, חייבת לייצר תמהיל מעניין. ואכן, "בן החמאס" הוא ספר מסקרן ששופך אור חדש על פעילות השב"כ במהלך האינתיפאדה השנייה. העסק מקבל משמעות נוספת כשנקודת המבט אינה ישראלית, אלא משתקפת מבעד לנקודת מבט פלסטינית מפוכחת, לכאורה, של בחור צעיר שהבין שמנהיגיו מוליכים אותו לאבדון והעדיף לשתף פעולה עם האויב.

יוסף מספר כיצד נלכד על ידי השב"כ, עונה קשות והושלך למאסר ממושך, מתבקש לתהות האם הלך עם השכל הישר או לקה בתסמונת שטוקהולם שבה השבוי מזדהה עם חוטפיו. הוא מצטייר כבחור משכיל המודע למעשיו, אבל פנייתו הפתאומית לנצרות, בה הוא רואה דת המטיפה לאהוב את אויביך, מעידה על נטייה לקיצוניות (שלא לדבר על עיוות המציאות, ועל כך יעידו מיליוני החללים שנפלו על מזבח הנצרות באלפיים השנים האחרונות). בשבילנו הוא משת"פ שהציל חיים, בשביל הפלסטינים הוא בוגד שמכר את הוריו, חבריו ובני עמו.

בספרו בן החמאס חושף יוסף כיצד כשעמד בסכנת היחשפות, בנה מפעילו, המכונה לואיי, תוכנית הסוואה מתוחכמת: "לואיי הסביר שאנחנו צריכים ליצור אירוע בולט, משהו גדול מספיק שישכנע את כל פלסטין שישראל רוצה לתפוס אותי חי או מת. כדי שזה יהיה משכנע, אסור שזה יהיה מבוים. זה חייב להיות אמיתי. צה"ל צריך באמת להשתדל לתפוס אותי. וזה אומר שהשב"כ צריך לתחבל תחבולות ולהערים על צה"ל – על אנשיו שלו". בעולמו של יוּסף, וסביר להניח שכמעט אצל כל פלסטיני החי היום בגדה או בעזה, כולם עובדים על כולם, בכל שעה ובכל מקום. בעולמו של ישראלי, לעומת זאת, עולה השאלה האם משחקי החתול ועכבר בין צה"ל לשב"כ באמת מקדמים אותנו אל עבר המטרה שלשמה הוקמו שני הגופים האלה.

אך החשיפה הגדולה ביותר העולה מהספר היא הקשר של יוסף עם ח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של החמאס: "ח'אלד משעל התקשר אלי לפחות פעם בשבוע. בפעמים אחרות הוא יצא מפגישות חשובות מאוד על מנת לקבל שיחות טלפון ממני". וכאן שוב הוא מצחקק על משחקי הכוח בין השב"כ למוסד, שביקש את עזרת השב"כ במציאת זהותו של האיש שמדבר עם משעל: "הם התכוונו אלי, כמובן. זה שעשע אותנו מאוד, והשב"כ בחר לא לגלות למוסד ולתת לו לנחש לבד".

אביו של יוּסף הגיב לעיתון "הארץ" על מעללי בנו. האב טען שמדובר בשקר גס, וכי חברי החמאס הוזהרו מבנו בשל הלחצים שהפעילו עליו שירותי הביטחון הישראליים. השר גדעון עזרא, שהיה עד 1995 סגן ראש השב"כ, הוסיף כי "בניגוד לרושם שיוּסף מבקש ליצור, יש מאות סייענים כמוהו. הוא לא יוצא דופן, הוא רק החליט לכתוב על כך ספר". המפעיל לואיי אימת במכתב את הפרטים וציין: "הספר אמיתי ומטלטל ומשחזר בצורה מדויקת את האירועים שחווינו כולנו בעשורים האחרונים".