"הוכח תוכיח" בחינוך

כאמור, מגיל שלושה עשרה ואילך אין חובה על האב לחנך את בנו, ואם(רכה ס"ק ז): "ודע! דאף-על-פי ששוב אין עליו ענין חינוך [מגיל שלוש עשרה שנה], מכל מקום יש על האב מצותהוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה… דלא גרע [שאינו גרוע] משאר ישראל".

מה ההבדל בין חינוך לבין תוכחה? חינוך פירושו להרגילו בקיום המצוות, ואילו הוכחה היא, להאיר את עיניו בדבר שחוטא. ולכן, אם רואה שבנו הגדול מוֹעֵד וחוטא, עליו להוכיחו כדרך שמוכיחים כל אדם מישראל.מעשה בהורה שביקש מבנו הגדול לגדל זקן, למרות שהוא אינו נמנה על המקומות שנוהגים כן. לבן היה קשה למלא אחר בקשת אביו מאחר וחבריו לספסל הלימודים. הדבר היה נראה מוזר בעיני חבריו.

אולם לאב היה קשה לקבל שאין בנו נוהג כפי בקשתו, וכפה עליו למלא את בקשתו. עקב כך נוצר מתח גדול וחיכוכים ביניהם.

דרך זו שנהג בה האב אינה נכונה משני טעמים: א. לגדל זקן אין זו מצוה אלא הנהגה, ואם במקום מצוה אמרו חז"ל שאין לחנכו כשיש לו צער ובזיון, על אחת כמה וכמה בנוגע להנהגה. ב. כאשר הבן גדול אין מצות חינוך אלא מצות תוכחה, ועליו להוכיחו בדרך הראויה, כפי שמוכיחים כל אחד מישראל, ותו לא!

זאת ועוד, לאחר י"ג שנה אין בחינוך תועלת, אלא מאז יש להאיר את עיניו בדרכי-נועם בלבד. שיחה לבבית ועניינית ישפיעו על נפש הילד, יותר מאלף שיחות.

החינוך לאחר גיל בר-מצוה, לא זו בלבד שאינו מועיל אלא אף מזיק, כיון שהוא כבר בעל בחירה וברשות עצמו, ואיננו מוכן לקבל מרות. ועינינו הרואות, שכל הערה שמעירים למתבגר היא מקוממת אותו. הוא חש שאין סומכים עליו, ועדיין הוא ילד קטן בעיניהם.

במידה ויש צורך להוכיחו, יש להוכיחו בנחת ובלשון רכה, וכפי שמובא ברמב"ם (דעות ו ח): "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו [בצינעא], וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא". וממשיך הרמב"ם: "צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול".