בעלי תשובה

בידי מי תלויות ההצלחות בחיינו? על השתדלות והשגחה

אנו יודעים שאין דבר הנעשה בעולם אלא בגזירת הבורא. מאידך, אנו רואים במציאות שמי שמשקיע ומתאמץ – מצליח, ומי שלא – לא. כיצד מתיישבים הדברים? בידי מי תלויות ההצלחות בחיינו? מהי גישת היהדות בנושא?

שתף במייל
| ל' חשון התשע"ד |
whatsapp
אא

בכל תחום בחיים ישנו קשר הדוק בין השתדלות להצלחה. ישנן סטטיסטיקות מוּכחוֹת ומספרים מאוּמתים המוכיחים את הקשר הישיר שבין המאמצים שנעשים לבין הצלחת העניין. ככל שאדם רוכש יותר השכלה ויותר חרוץ בעבודתו, משכורתו החודשית תהיה יותר גבוהה. כך הדבר גם בענייני בריאות, זהירות מסַכַּנוֹת ועוד.

לקשר שבין ההשתדלות וההצלחה, ישנן שלוש גישות עיקריות.

הגישה הראשונה סוברת שחריצות האדם היא היחידה שמועילה, ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח י"ז), וכפי ששורר המשורר: "למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה".

הגישה השניה הפוכה לגמרי, ועל פיה מעשי האדם אינם מועילים במאומה. הכל נגזר משמים, ולכן אין טעם להשתדל ולעמול, כי מה שנקבע משמים – יקרה בכל מקרה.

לעומת שתי גישות אלה ניצבת הגישה השלישית – גישת היהדות, הסוברת שאכן הכל משמים (כמו הגישה השניה) אך יחד עם זאת, יש לעשות השתדלות (כמו הגישה הראשונה). אין בכך סתירה, משום שבין השיקולים על פיהם נקבעת ההצלחה, ישנו חוסר הזלזול בהשתדלות מצידנו.

ההבדל בין הגישה האחרונה לבין שתי הראשונות הוא מאד מהותי, משום שעל פי גישה זו ההצלחות בחיינו אינן מסורות בידינו, אך אנו מחויבים בהשתדלות הראויה.

לפני שנסביר ונפרט גישות אלו, חשוב לציין שהדברים נוגעים לכל אחד, ואין מי שיכול לטעון שכבר מצא את שביל הזהב. כל סטייה מהגבול הדק של ההשתדלות הראויה והנכונה, עלולה לפגום מאד בהפנמת עקרון ההשגחה, ולאיש אין חסינות מלסטות במצב מסויים לכיוון זה או אחר...

הגישה הראשונה – כוחי ועוצם ידי

ריבוי ההשתדלות, כידוע, אינו מועיל מאומה במציאות, שהרי מה שהאדם צריך לקבל – יקבל בכל מקרה. ריבוי ההשתדלות לא יעזור לזרז את ההצלחה. משל לאדם שקובע ברז נוסף בדוּד מים על מנת להרוויח יותר. ברור שבניית הברז הנוסף לא תוסיף מים, אלא רק תסייע לרוקן את תכולת הדוד מהר יותר.

הקשר בין ההשתדלות להצלחה אינו ישיר, והוא נלמד מפרשת המַן. בפרשה זו מבואר שפרנסת האדם והשפע שמגיע לו ניתנים משמים על פי שיקולים רוחניים, ואין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. אף היום, שדרכי הפרנסה יותר מוצנעים במהלך העולם הטבעי, עדיין ההנהגה היא שאין ריבוי ההשתדלות מועיל. לכן, כתוב בפוסקים (משנ"ב סי א ס"ק י"ג בשם הירושלמי), שטוב לומר כל יום פרשת המַן, על מנת לזכור שאין ריבוי ההשתדלות מועיל כלל, וזו גם סגולה לפרנסה.

ננסה להמחיש יסוד זה בדרך משל. פעם היה עולה חדש שהגיע חסר-כל לארץ. בהגיעו, הודיעו לו אנשים טובים ורחמנים שיש בעיר בית תמחוי בו יוכל לקבל מזון לסעוד את נפשו. הלך אותו עני לכתובת שנמסרה לו, אך טעה והגיע לבנין הסמוך. כשדפק בדלת ושאל את בעל הבית האם כאן מחלקים מזון חם, הבין בעל הבית שקרתה כאן טעות, אך במקום להעמידו על טעותו החליט לנצלו ואמר לו: "אכן מחלקים כאן מזון, אבל לא לגמרי בחינם, צריך קצת לעבוד...", והחל לתת לו משימות ניקיון שונות. כשסיים העני את כל משימותיו, אמר לו בעל הבית שכעת הוא רשאי ללכת לבנין הסמוך לקבל את מזונו. העני, בתמימותו, חשב שכך היא הפרוצדורה, וגם למחרת חזר לעבוד אצל בעל הבית לפני שהלך לבית התמחוי...

כך גם בנמשל: ישנם דברים שנקצבו משמים, ונכון שצריך השתדלות, אך מי שמרבה מידי בהשתדלות דומה לאותו עני שהולך לעבוד קודם שמקבל מחייתו מבורא העולם הזן ומפרנס לכל.

מי שחושב שההצלחה נקבעת על פי מעשיו ומסורה בידו, נתון לסכנה עצומה בכך שירבה מדי בהשתדלות, ובכך יפסיד שני דברים מהותיים:

ראשית, הוא מחנך את עצמו שלא בורא העולם הוא הקובע והגוזר, אלא הוא השולט בהצלחותיו. במקרה של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי (כשלון, פספוס, החמצה וכד), אדם כזה, שבטוח שההצלחה תלויה בו ובמעשיו, יחוש תסכול ומרירות רבה, אשר יבואו לידי ביטוי בכעס, ייאוש וכו.

כמו כן, אדם שחושב שההצלחה תלויה במעשיו והוא השולט על הצלחותיו, עלול לנהוג בדרכים פסולות על מנת להשיג את מטרותיו, ובזמן ניסיון לא ימנע מגזל, לשון הרע, ושאר הנהגות רעות.

הגישה השניה – הכל נגזר מלמעלה

מספרים על אדם שסירתו טבעה בלב ים. הוא היה אדם רוחני ונוכח כבר מזמן שהכל קורה רק ברצון בורא העולם ורק אליו יש לפנות על מנת להינצל. אכן, בזמן שהסירה החלה לטבוע הוא החל להתחנן בדביקות לפני בורא עולם שיציל אותו. כעבור זמן מה הגיע סירת הצלה, אך הוא סירב לעלות עליה כדי שלא יטרידוהו בתפילתו. כעבור שעה הגיע גם מסוק, אך שוב ידידנו סירב לעלות עליו. כמובן שכעבור זמן קצר הוא טבע, והגיע לשמים מלא תרעומת על כך שלא הצילו אותו. ענו לו בשמים: "אויל שכמותך, שלחנו לך גם סירה וגם מסוק, מה עוד אתה רוצה?".

לאחר חטא אדם הראשון נוצר קשר בין ההשתדלות לפרנסה, כמבואר בפסוק (בראשית ג י"ט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". לכן, יש גדרי השתדלות המקובלים במקום ובזמן, ואין למעט בהם. מי שרוצה לשבוע אך מסרב לאכול, רוצה להתפרנס אך יושב בביתו בחוסר מעש, רוצה להבריא אך לא הולך לרופא ונוטל תרופות, רוצה להישמר מכל מיני סכנות אך לא נוקט באמצעי זהירות על מנת להרחיקן ממנו, הרי הוא מזלזל בהשתדלות הטבעית ואין זו ההנהגה הרצויה.

משום שנקודה זו הינה מאד מהותית ויסודית, הדגישה אותה התורה, וציוותה מפורשות להישמר מהסכנות. הגישה היא, שאף על פי שהבורא משגיח בפרטיות על מקרי האדם, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. בורא עולם הטביע את המציאות באופן כזה שיש מקומות סכנה, ואם האדם מביא עצמו למקומות שכאלו הרי הוא מזלזל ומתעלם מציווי הבורא. מקומות הסכנה יותר קרובים להפסד משאר המקומות, ולא כמו אותם המתחסדים לומר כי יכולת ה שווה בכל מקום להיטיב ולהרע (דרשות הר"ן דרוש ד). בשעה שנמצא אדם במצב כזה של סכנה, בודקים את מעשיו. אם הם ראויים, מצילים אותו, אך אם מעשיו אינם ראויים (ומי אינו נמצא בקטגוריה הזו) או שלא יצילוהו, או שיעשו לו נס וינכו לו מזכויותיו (כמבואר בגמרא באריכות). לכן, יש לעשות השתדלות שלא להגיע למקום סכנה.

הגישה השלישית – השתדלות טבעית

גישת היהדות סוברת שההצלחה נמצאת רק בידי בורא העולם, אך חלק משיקוליו נקבעים על פי מעשינו, והוא מצפה שלא נסמוך על הנס אלא נעשה את ההשתדלות הראויה באותו תחום. אין ראוי לזלזל בחוקי הטבע, משום שמה שאנו קוראים "טבע" הוא, למעשה, הרצון היותר מתמיד של בורא העולם.

הנהגה זו נלמדת עוד מזמנו של יעקב אבינו. כאשר שלח את בניו בפעם השנייה למצרים, לא סמך על הנס, אלא שלח עמם מתנות וכסף, ורק אז אמר: "מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפילה, הריני מתפלל עליכם". גם קודם המפגש עם עשיו לא סמך יעקב על הבטחת הקב"ה, אלא הכין עצמו גם לדורון ולמלחמה והשתדל בהצלה בכל יכולתו.

למרות שבמבט שטחי הקשר בין ההשתדלות להצלחה נראה ישיר, מבט מעמיק יותר מגלה שרצון ה הוא האחראי היחיד להצלחה, וביצוע ההשתדלות הינו רק תנאי ואמצעי (כמו שבאמת רואים שלפעמים אדם עושה מאמץ בכיוון אחד, והישועה מגיעה מכיוון אחר).

אלא שעדיין יש להבין את ה"פשרה" הזו, שהרי יש כאן, לכאורה, סתירה: מבחינה פנימית צריך האדם להאמין שהכל בידי שמים ולכן אין הוא קבלן של הצלחותיו, ומבחינה חיצונית צריך האדם לעשות את מירב המאמצים ביסודיות ובמקצועיות (כמו הגישה הראשונה), על מנת להצליח. אם בפועל אמור האדם לעשות את מירב המאמצים על מנת להצליח, מה מועיל שבתוך תוכו הוא מאמין שהכל משמים?

התשובה היא, שיש בכך שני הבדלים מאד מהותיים.

ראשית, אדם כזה למרות כל מאמציו, מבין שהמטרה לא מקדשת את האמצעים. לכן לא ינהג בדרכים פסולות ואסורות, על מנת להצליח, כגון: גניבה, הכפשות למי שמנסה למנוע ממנו הצלחה וכו.

שנית, כיוון שהאדם מבין בשכלו שההצלחה אינה נקבעת על פי מעשיו, הוא לא יחוש תסכול וכעס על שלא השיג את המטרה, וכך לא ישקע בדאגות ובדיכאונות. הוא מאמין בכל ליבו שמאמציו להצליח הינם רק בגדר השתדלות, ושבורא עולם הוא הקובע והשולט בהצלחותיו.

כמובן שיש לזכור שהגבול המפריד בין ריבוי ומיעוט ההשתדלות הינו דק מאד. לכן, יש לשקול בפלס כל פעולה, אם היא נצרכת או מיותרת.

גשר צר מאד

לרוב האנשים יש נטייה טבעית לחשוב שהם כבר מצאו את שביל הזהב הנכון עבורם. יש לדעת שהחיים הם דינאמיים וזורמים, ואין נוסחה קבועה הנכונה תמיד. העולם מציב בפנינו מצבים שונים בהם תמיד יש צורך בשיקול דעת עד כמה ראויה ההשתדלות. ישנו הבדל מהותי בין ההתיחסות התיאורטית בשכל, או כאשר מייעצים לאחרים, שאז קל יותר להבין מתי השתדלות מוגזמת ואינה ראויה, לבין בעיות אמיתיות המתרחשות בחיים הפרטיים, שאז קל יותר לסטות ולהרבות בהשתדלות.

לדוגמא: מספר אמהות יושבות על הספסל בגינה ולפתע שומעות ילד נופל ובוכה. אימו של אותו ילד שנפל רצה אליו בבהלה וחברתה מנחמת אותה: "אל תלחצי, זה נורמאלי וטבעי, הילד יירגע תוך חמש דקות, ובכלל, יש על הילדים שמירה מיוחדת ממרומים". לפתע אותה אמא-מייעצת מגלה שהילד הבוכה הוא ילדה שלה. תוך רגע השלווה והבטחון מתחלפים בבהלה טבעית...

דוגמאות בחובת ההשתדלות

בתחום הפרנסה, ניתן לקחת, לדוגמא, אדם שיש לו חנות מכולת. אדם זה עלול להיסחף לפתוח את חנותו שעות רבות על חשבון אשתו וילדיו, להשמיץ את מתחריו (הגישה הראשונה), או, לחילופין, להזניח את השאיפה למקצועיות, הפרסום והשירות האדיב, בהנחה שמה שנגזר – נגזר (הגישה השנייה). הגישה הנכונה היא שאכן מה שנגזר משמים זה מה שיהיה, אך ההשתדלות מחייבת להשקיע בגבולות המקובל בפרסום, בשירות אדיב וכו, ועם כל זאת – להיזהר מאד שלא להשמיץ או להכפיש את מתחריו (השתדלות פסולה), ולא להזניח את עניני ביתו.

זה המקום להוסיף הערה חשובה: ההשתדלות אינה צריכה להיות רק אמצעי פרנסה. יש מעלה עצומה לשאוף שדרכי ההשתדלות יהיו ביטוי לאישיות במהלך של עשייה. לכן, לא דומה מי שעבודתו כמסדר קופסאות שימורים, לבין מי שמצליח להתפרנס מתחום הקרוב לליבו ונותן לו סיפוק אמיתי.

חובת ההשתדלות מוטלת עלינו לא רק בתחומי הפרנסה, אלא גם בתחומים נוספים:

תחום הבריאות - נאמר בתורה (שמות כ"א י"ח): "וְרַפֹּא יְרַפֵּא". מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. פירש רש"י: שלא יאמרו הבריות – כיון שהקב"ה הביא את המחלה אזי הוא צריך לקחתה, ואין ראוי שבשר ודם יתערב בעניני הבורא, לכן נאמר שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואינו עושה בכך, חלילה, נגד רצון ה. מכאן שחובה על כל אחד לדאוג ולהשתדל בענייני בריאותו, הן באמצעות שמירת חוקי הבריאות, והן בהליכה לרופא.

הישמרות מסכנות - נאמר בתורה (דברים ד ט"ו): "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", ונאמר עוד (דברים כ"ב ח): "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". מבואר בספר החינוך: "אף על פי שה משגיח בפרטיות על מקרי האדם, צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם כי כך חייבה חכמתו, כי הטבע שהוא מסור בידו, יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו".

בילוי והנאה - יש באדם צרכים גופניים כמו, למשל, צורך במזון. צורך זה מניע אותו לאכול, והאכילה מסבה לו הנאה. בנוסף, ישנם גם צרכים רגשיים, כמו הצורך לקבל הערכה, לאהוב ולהיות נאהב. לכן האדם מחפש בת זוג. כן גם יש לאדם צרכים רוחניים, שהמרכזי שבהם הוא לחפש אחר קירבת הבורא. סוג צורך זה הוא שונה, ובהעדרו אין תחושת רעב חזקה, וגם ההנאה שלו שונה – יותר דקה, יותר מעודנת, ונשארת לאורך זמן.

בכל רבדים אלו עלינו לעשות את ההשתדלות הטבעית המוטלת עלינו, ולא לחכות לניסים. במקביל, אל לנו לשכוח שהתוצאות אינן תלויות בהשתדלות.

היהדות אינה שוללת את סיפוק צרכי הגוף. היא גורסת שבורא העולם יצר מנגנוני הנאה על מנת שנשתמש בהם כמנוע לעליה רוחנית. מי שלא מספק את צרכיו הגשמיים, בזמן שהם כשרים ונצרכים, הרי הוא משחית את כח החיוּת והשמחה שבו, ולאורך זמן הוא מונע מהכח המניע שלו להגיע לעוצמות גבוהות. כך יש לו פחות אנרגיות לנתב לעבודת הבורא, והוא מפסיד את הפוטנציאל העצום שנתן לו הבורא. כך ממילא גם קטֵנה היכולת להתקדם ולהתעלות מבחינה רוחנית. בזמן שהוא מדמה את עצמו כגיבור, ימצא את עצמו אחר שנים של מלחמה מתמדת עם התביעות הטבעיות אליהם נפשו מתאווה, כשהוא מרוחק מבורא העולם ולא זכה לקרב את ליבו אליו. זאת משום שבלי שהגוף חש שהוא מקבל את שלו, הלב אינו שותף לדרגות ההשגחה אותם השכל חווה. במצב שכזה ההתקדמות הרוחנית תהיה טכנית בלבד, לא תגרור איתה את הלב, ולא תוביל לאהבה ולדביקות.

אנשים רבים הנחשפים לעוצמות של ההשגחה, נוטים לזלזל בתחום זה, ובטוחים שדאגה לצרכי הגוף היא מעצת היצר, ולכן הם מזניחים תחום זה לחלוטין. לכן, חשוב להדגיש שגם בזה יש לעשות השתדלות, ולדאוג לצרכי הגוף והנפש, כגון: מוזיקה, טיולים, תחביבים וכו.

לסיכום, אנו רואים שגישת היהדות לנושא ההשתדלות היא מחד, להשקיע ולעשות את מירב המאמצים להצליח, ומאידך, להאמין באמונה שלמה שלמרות ההשתדלות, ההצלחה מסורה ביד בורא העולם, ובלי רצונו, שום השתדלות לא תועיל.

 

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה