דקלה יוספסברג

אימהוּת מהוססת: למה אני מתלבטת כל פעם מחדש?

כמה שקט ושמחה הכניסה איתה התובנה החדשה והבטוחה. אני האמא ואני מתווה את הדרך שטובה בעיניי. איך אנחנו מצליחות להתבלבל כל פעם מחדש בדבר הפשוט והטבעי הזה?

| ו' חשון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

בשבועות האחרונים אני מתכננת את מסיבת בת המצווה של בתי שירה, הקרבה ובאה.

וויכוחים כאלה ואחרים על אופי המסיבה ופרטיה מתרחשים אחת לכמה ימים. שירה רוצה "תסרוקת" אצל ספרית, כמו שכל החברות עושות לארוע משפחתי "כן, אפילו הבת של... הגיעה לבית ספר עם תסרוקת... ואפילו השכנה ההיא...", שמלת ערב יוקרתית ומנצנצת "שנוזלת עד הרצפה" וכמובן... מצגת! "לכל הבנות מכינים מצגת לבת מצווה"... "אם אין מצגת", הגיעה לכדי איום, "אני לא באה!"...

ומה קורה אצלי?

היסוס אחד גדול...

מצד אחד, יש לי הרבה סיבות טובות למה לא רצוי שתהיי "מלכה" ליום אחד... מה עם הסתפקות והנתינה?... הרי זאת הבת מצווה שלה, היום בו היא אמורה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות, כזכור... אבל מן הצד השני יושב לו גמד ה"ספק" על הכתף שלי ולוחש לי ש"באמת כולם עושים אז למה את כזאת צדיקה..." ו"זאת הבת-מצווה שלה, אז תני לה מרחב אישי... תני לה להתבטא" ו"מה זה כל-כך משמעותי אם היא תהיי מין מלכה כזו, זה בסך הכל ליום אחד..." או "זה מאוד ישמח אותה אז אל תהיי קשה"...

במקביל, התגלגלה לידי הזכות, להיות בקשר עם ביתו של אחד האדמו"רים של חצר חסידית אחת והוזמנתי לחתונה של הבן שלה.

כשהגעתי לאולם החתונות גילתי להפתעתי חברה סגורה, שכמעט כבר לא רואים גם בחברות החרדיות ביותר, שמורת טבע של ממש. לא "פגועה" מהלכי הזמן והמקום ולא מושפעת, לפחות לא למראית עין, מגלי המודרניזציה והקידמה. ההשפעות החברתיות-מערביות כמעט שלא היו שם וקודים פנימיים, שונים מהמוכר לנו, איפיינו את המתרחש.

לחתונה המדוברת נסעתי במקרה (או לא), עם שתי בנותיי הגדולות, מה שהתגלה בדיעבד כצעד נכון לכל הדעות... פגשנו בחתונה הזו עולם הולך ונעלם.

לא היתה שם, להפתעתינו, אף תסרוקות מבריקה, נוצצת, משומנת, מבוקבקת או מסולסלת. אפילו אחותו של החתן הסתפקה ב...צמה! אף ילדה לא התגנדרה בשמלת מלמלה קצפתית או מנצנצת... האולם היה פשוט וכל משתתפיי החתונה היו צנועים בתכלית הצניעות, אם כי מכובדים ולבושים בטוב טעם. למרות שהגעתי לחתונה במיטב המחלצות הצנועות והמכובדות ביותר שלי הרגשתי... הכי לא צנועה באולם!! כששאלתי את בעלת השמחה על החליפה היפה והמכובדת שלה, היממה אותי וסיפרה לי שזו חליפה שהיא לובשת כבר שבע-עשרה שנה! לא פחות ולא יותר!

בנותיי היו מאושרות ובדרך חזרה, כשהן "המומות" מגודל הצניעות והמתיקות, סיפרו לי בהתפעלות, מה שלא שמתי לב בעצמי – שהכלה בעצמה לא הייתה מאופרת...

יצאתי משם והבנתי שהקדוש ברוך-הוא באהבתו, "סידר" לי שיעור בסמכות הורית. פתאום כל נושא הבת מצווה על פרטיה היה ברור וחד. לפתע התחוור לי שאין לי ספק ולו הקטן איך אני רוצה לחנך את הילדים ומה הכי מתאים להשקפת עולמי... אחרי חודשי בלבול והיסוס נזכרתי מה ששכחתי... "השבתי אל הלב" כיצד הייתי רוצה לראות את בת המצווה של שירה. הכי פשוטה, צנועה ובייתית, בלי יומרות או צילצולים, ככה סתם חגיגה פשוטה ונעימה... חזרתי הביתה באוטובוס וגם חזרתי הביתה בליבי. רגועה, בטוחה ומחוייכת.

נחשו, במקביל, מה קרה עם הויכוחים והאיומים סביב ארועי הבת מצווה המתוכננים?

בבוקר שלמחרת, פנתה אליי שירה, בלי שאמרתי כלום(!!!), והציעה בנועם ובענווה אופציית תסרוקת חלופית. אמא, אז אולי השכנה מלמעלה תעשה לי איזו תסרוקת נחמדה... כן, הנהנתי בהסכמה. למה לא?

והמצגת המדוברת? שירה הציעה שבמקום שנפיק סרט בשילוב רקעים, תמונות ומוזיקה כשהיא כוכבת הקולנוע הראשית... נצלם אותה מדברת על המצוות שהיא בוחרת לקבל על עצמה בתור בת-מצווה... זה כבר היה הרבה יותר טוב ואמרתי לה שאני אחשוב על זה... אבל מבחינתי, איזה שחרור גואל, זו כבר לא הייתה אופציה... והנושא לא עלה שנית!

באותו שבוע, קצת אחרי אותה חתונה, פנתה אליי חברה וביקשה ממני להדפיס לה תוכנית לבת המצווה של ביתה (תעדכנו אותי אם זה סעיף ב"שולחן-ערוך" שחייבים להכין תוכנית לבת-מצווה?), שהתקיימה באותו שבוע. התוכנית כללה שתיים עשרה חלקים. בכל חלק מתוארת מצווה אחרת, ובו מקבלת הילדה מתנה מתאימה. למצוות צדקה - קופת צדקה וכו'

כשראיתי את התוכנית המושקעת, לרגע, נחמץ ליבי... היא כזאת אמא משקיענית וחמה (בניגוד אליי...)

אבל אז חזר לו הגמד הטוב לשבת על הכתף הימנית ולחש לי שייתכן שבשביל האמא הזאת זה טוב ונעים אבל לא בשבילי... וזה בסדר! הקדוש-ברוך-הוא בחר בי להיות אמא של שירה ולא את החברה שלי!

אחר-הצהריים קראתי לשירה ומסרתי לה שתיים עשרה כרטיסים שהוצאתי מהמחשב. "בכרטיסים האלו", הסברתי, "את אמורה למלא, בזמן שנשאר לך עד הבת-מצווה, שתיים עשרה מצוות בהן היית רוצה להתחזק..." היה ברור לי כשמש שבבת המצווה שירה צריכה להיות בצד הנותן ולא המקבל.... אם קודם חששתי שכששירה לא תהיה "מלכה ליום אחד" כמו כולם היא תהיי מסכנה או בחסר... היום אני בטוחה שמלך הוא מי שנותן ולא מי שמקבל כל העת.

כמה שקט ושמחה הכניסה איתה התובנה החדשה והבטוחה. אני האמא ואני מתווה את הדרך שטובה בעיניי. איך אנחנו מצליחות להתבלבל כל פעם מחדש בדבר הפשוט והטבעי הזה?

(באמירת סוגריים – אין בדברים הצעה לאופי חגיגת בת מצווה, וכל הורה יעשה כפי הבנתו. הסיפור מובא כדוגמא בלבד, כדי להסביר את הערעור בסמכות ההורית)

 

אימהוּת מהוססת

בעצם, אם היו שואלים אותי לכתחילה איזו בת מצווה הייתי רוצה לבת שלי, לא היה לי שום היסוס. היה ברור לי שאני רוצה בת מצווה צנועה בתכלית הצניעות. בלי שום צליל או גוון של חומרניות או ניצנוץ... היה ברור לי שאני קונה לה את המתנה הכי צנועה שיכולה להיות ובעיקר – חושבת על כל זה כזמן של קבלת עול ושל אחריות והסתפקות...

אז למה הייתי כל-כך לא בטוחה בעצמי? למה אנחנו מהוססות כאימהות? למה אנחנו סבורות שצריך "לחשוב" על איך לחנך את הילדים? להתייעץ ולשאול על כל דבר קטן? מדוע הדברים לא ברורים לנו?

התשובה הברורה היא הספק העמלקי שחדר אלינו הביתה...

אנחנו, בניגוד לסבתות שלנו שהיו בטוחות בעצמן, מעורערות מאוד בסמכות שלנו. כאמא, אני מרגישה מובלת ולא מובילה, מגיבה ולא פועלת, מסתכלת אחורה ולא הולכת קדימה...

 

מאיפה בא העירעור הזה?

הערעור בסמכות ההורית הגיע אלינו מהשפעתה של תפיסה אופנתית, לא-יהודית, של עשרות השנים האחרונות והיא "הילד במרכז".

מרגע שנולד לנו ילד, בחברה המערבית  של היום, אנחנו מפסיקים לחשוב עם העיניים "קדימה" ומתחילים בחשיבה מעגלית שבה הילד ממוקם במרכז.

אם פעם ההוראה של בבתי היולדות הייתה הנקה כל שלוש שעות וגידול הילד בלול העץ הידוע, עד גיל שנתיים, ההוראה המודרנית היא "הנקה לפי דרישה", מובייל מפתח, מוזיקה קלאסית וג'ימבורי תינוקות...

אם פעם ילד צייר "קלאס" על המדרכה, עם החברים בשכונה, קפץ בגומי שמצא אצלינו בקופסאת התפירה ושיחק "5 מקלות" או מחבואים, היום "אנחנו צריכים לשבת איתו" ו"לתווך לו" במבחר משחקים דידקטיים, צעצועים וחוברות שיודעי דבר יסבירו שהם הכרחיים לפיתוח חשיבה, מוטוריקה ויכולת רגשית וחברתית...

אם פעם ילד למד או לא למד ו"אכל מה שהוא בישל", כיום אמא נדרשת לחתום על דפי עבודה, לקרוא, ללמוד, לחזור ולשנן עם הילד... פתקי "היום הייתה חסרה מחברת חשבון" כמו פתקי "אמא יקרה, מבחן ביום שלישי!" הם עניין שבשיגרה...

אם פעם ילד בר-מצווה היה גבר לכל דבר, היום גיל שלוש עשרה נדמה לנו כמו טעות דפוס בספריי ההלכה... איך יכול להיות שהתינוק הזה מסוגל לקבל על עצמו עול תורה ומצוות... נדמה לי שאני חייבת לקום מוקדם כדי להכין לו סנדוויץ' לישיבה, שלא לדבר על גיהוץ החולצה...

בגישה זו הילד נתפס כקטן, חלש ושברירי ולכן אנחנו, כהורים "חייבים" לעמוד ב"רשימת מכולת" ארוכה של תנאים (באופן אבסורדי, סותרים), כדי לגדל אותו כיאות:

  • אומרים לי: "אל תעבדי, הילדים צריכים אמא". אבל מצד שני: "צאי לעבוד, הילדים עושים ממך סמרטוט"
  • מזהירים אותי ש:"אל תקפידי כל-כך מבחינה דתית, ככה ילדים נושרים" אבל שימי לב: "אם תהיי פשרנית, הילדים יתדרדרו"
  • כולם יודעים לומר לי ש:"תפסיקי להיות חולת נקיון. הילדים יגדלו בלחץ" אבל מן הצד השני:"תהיי קצת יותר נקייה. ילדים זקוקים לבית נקי כדי לגדול בריא"
  • אומרים לי: "תני לו מרחב, כדי שיפתח עצמאות" , אבל אל תגזימי: "תהיי שם יותר בשבילו..."
  • מתרים בי: "תציבי לו גבולות ברורים" אבל חוזרים ומסבירים: "תהיי חברה שלו"
  • יודעים ש:"תקני להם, שלא ירגישו חסך נפשי" אבל חוזרים ש:"אל תפנקי!"

עם ריבוי השיטות והתאוריות הביאו אותנו, ההורים, לעקירת המצפן הטבעי שלנו ולנסיון בלתי פוסק לעמוד ברף הדרישות הדמיוני. רובינו הגדול מבולבלות ומהוססות כאימהות, מה שהשיג תוצאה הפוכה מהמקווה. כשאנחנו מעורערות בביטחון בסמכות ההורית שלנו – הילדים מרגישים את זה היטב (אפילו שזה "רק" במחשבה שלנו) ושם מתחילות הבעיות בבית. כשאין בשטח "מנהיג", מיד מתרחשת הפיכה...

 

לכי קדימה!

אבל אם "נעמעם" את הווליום של ריבוי התאוריות והקולות ונצעד קדימה עם אורחות חיינו ועם הדרך שבה אנחנו מאמינות בחינוך הילדים, הדברים יזרמו בפשטות!

כשאני אלך קדימה, בטוחה ורגועה באורח חיי ובדרך החינוך שלי, לא יווצרו שום חיכוכים והילד יבוא אחריי בטבעיות וברוגע.

* * *

לפני כחצי שנה התקשרה אליי חברה (סיפור לגמריי אמיתי!), היא הייתה מבולבלת מאוד מתכנון בר המצווה לבנה הבכור.

הבחור רצה אולם ותקליטן "כמו כולם", ואילו היא ובעלה כלל לא אהבו את הרעיון והעדיפו בר מצווה בייתית, משפחתית וקטנה.

"איזה בר מצווה את רוצה?" שאלתי אותה.

"את לא יודעת מה שהוא עשה לנו בחודש האחרון, ממש מלחמה..."

"אבל שאלתי איזה בר מצווה את היית רוצה" לא וויתרתי.

"אבל, דקלה, כולם אומרים לי שאם אני לא אחגוג לו בר-מצווה כמו שהוא רוצה, אחר-כך יהיו לו זכרונות לא טובים... גם התייעצתי עם כמה חברות והן אמרו לי שלא טוב שהוא יהיה שונה מכולם..."

"אז למה את מתלבטת", שאלתי, "לכאורה קיבלת את כל התשובות..."

"כי אני בכל זאת לא שלמה עם כזו בר-מצווה..."

"או... עכשיו כשהתמונה ברורה לך, אפשר להתחיל לדבר... הבחור שלך, שבטבעו שואף לבוא אחרייך, כי ככה השם ברא אותו, חסר מנוחה כי התהפכו יוצרות בראשית והוא כרגע המוביל...

התגובה של הילד היא בסה"כ שיקוף של ההיסוס שלך. ברגע ש"תלכי קדימה" עם מה הכי נכון לאורח חייך, הילד יצטרף... כשתחליטי עם עצמך, בשלימות, איזו בר-מצווה את רוצה לחגוג, תוכלי גם לשתף אותו...

אחרי כשבוע מתקשרת אותה חברה בהתלהבות ומספרת שבארוחת הערב, החליטו היא ובעלה, אחרי שדיברו בינהם, לבשר לבחור שבר-המצווה תיערך... בבית!

איך הוא הגיב? (להזכירכם – אחרי חודש של קרבות!) "אתם יודעים מה, נראה לי שזה דווקא יהיה נחמד" ופנה לעיסוקיו בלי לאמר מילה...

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים