קשב וריכוז

כיצד מטפלים בבעיות קשב באופן יסודי?

הבנה של קשיי הקשב והריכוז ושל דרך הטיפול הנכונה בהם – על פי תורת החסידות

| י"ג אב התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

על מנת להשיב לשאלה זו בצורת ראייתה הזכה של תורת החסידות, יש להקדים בתחילה  את העובדות כפי שהן, וכפי שמציגים העוסקים בתחום:

מח האדם מחולק לשני מרכזים: מרכז קדמי – הנמצא בקדמת הראש שבו קבלת המידע, והוא כלול משני חלקים – המכונים בלשון התורה "חכמה" ו"בינה", והוא החלק המשולב עם העיניים והאזנים, שהן כנגד החכמה והבינה המעבירים את המידע החדש למוח אם על ידי ראיה ואם על ידי שמיעה, ומרכז אחורי – הנמצא בקצה האחורי של הראש לכיוון מטה, שהוא מוח אחד שלישי המאחד בין שני המוחות הראשונים, והנקרא בלשון התורה "דעת".

וכך מתנהל המח: כאשר מגיע מידע כלשהוא מן העולם אל המח, למשל כשאדם שומע שיעור תורה, או כשאדם נחשף למידע כל שהוא רוחני או גשמי, אזי המידע נקלט בראשונה במרכז הקדמי, ומשם נשלח - ע"י מוליכים העשויים מעצבים – אל המרכז האחורי, שם החומר עובר עיבוד וניתוח בנחיצותו של החומר, המוח בורר את החלקים שחשובים לו ונחוצים לו ושהוא מקושר אליהם, ושאותם הוא רוצה לשמור לעצמו, ושם הוא נשמר ומאוחסן לתמיד. אם לאחר זמן יש לאדם צורך במידע הזה, נניח כשהוא עומד למבחן על הנלמד, אזי המרכז האחורי שולח את המידע הנצרך – דרך המוליכים – אל המרכז הקדמי, ושם עושה האדם שימוש במידע, ולפעמים אף חוזר ומנתח אותו בהבנה מחודשת לפי ההתקדמות השכלית שאליה התקדם מאז אכסון המידע עד השימוש בפועל. (בבחינת "מעלה גרה"... החומר שאוכסן שב ועובר עיבוד מחודש).

אולם, כדי שהמוליכים יוכלו להעביר את המידע מהחלק הקדמי של המוח למוח הדעת, יש צורך בחומר כימי בשם "דופמין", המופרש לתוכם על ידי המח בכל פעם שצריך להעביר מידע. האופן בו חומר זה מופרש מהמוח אינו שווה אצל כולם. אצל רוב האנשים החומר מופרש פחות או יותר באופן שווה בין אם החומר מעניין אותם פחות ובין אם יותר, כל עוד הם מעוניינים במידע הזה.

לעומת זאת ישנם אנשים שאצלם החומר מופרש רק כאשר החומר נוגע אליהם אישית באופן מידי ואישי, והם רואים מיד את הסיפוק והתענוג שיקבל על ידו. במקרה שאינו כזה, המח אינו מפריש חומר זה באופן מספיק, ולכן היכולת של המוליכים להעביר מידע - מוגבלת. הצורך הקבוע בהנאות וריגושים, הוא חלק בלתי נפרד מתכנית החיים של בעלי הפרעת הקשב, ולכן הפתרון העיקרי ובר הקיימא לבעיה זו אצל אנשים אלו, הוא להביא להם לריגושים ותענוגים רוחניים וכך לפתור את בעייתם.

על כך קיים משל ממרן הבעל שם טוב הקדוש, לבן מלך שלא היה מעוניין בכלום, לא בחכמה, לא בהשכלה ולא הסכים להקדיש כל זמן או מאמץ, לערך רוחני כל שהוא. מוריו והוריו ניסו לחנך אותו  ולהחדיר בתוכו חכמה – אך כאילו דיברו אל העצים והאבנים, הילד היה חסר מוטיבציה, ואפס סבלנות לכל ענין רוחני. לימים גילה מורו של הילד כי הילד נמשך אחר הנאה גשמית מסוימת באופן בולט מאוד. כאשר המלך שמע זאת, הוא לא נעצב – אלא להיפך, הוא שמח! כי אם הילד נמשך אחר ריגושים, נמצא כי תהליך הנפשי שלו בריא אלא שיש צורך להפנות אותו לאפיקים הנכונים. המלך ציווה על מחנכו של הילד כי לא ישלול מהילד את הדבר אותו הוא רוצה, אלא יגרום לו לחשוב כי הוא קרוב להשגת מטרותיו, אך מאידך לא יניח לילד לקבל את אותו צורך גופני שכמובן עלול לגשם את גופו, אלא יתנה אותו בלימוד חכמות מסוימות.. ואכן כן היה, בעקבות התשוקה לקבלת צרכיו ותאוותיו הוא התחיל בלימוד החכמות, אך לאחר שכבר החכים הבין מעצמו כי אותם תאוות ותשוקות גופניות אינן ראויות כלל לבן מלך כראוי ומאס בהם.

המסקנה העולה ממשל זה הוא כי לכל אחד שיש ריגושים כל שהם, יש דרך לעורר את שכלו ומוחו ללימוד התורה וקיום המצות, וגם אם התחלת הדרך הוא מתעורר לריגושים אלו שמפרישים את החומר הרצוי במוח בצורה גשמית, הוא יכול – מיד לאחר שהחומר הופרש – לשוב ולהפנות את השכל לאפיקים הנוכחים. שילוב הצרכים הגשמיים באלו הרוחניים, הן כעין תרמית של הגוף על הנפש הגופנית והגשמית שהשתלטה על הגוף שלא ביודעין, ולמרות שמדובר בתרמית מסוימת יש לדעת כי אין זו תרמית אלא השבת הגזלה לבעליה, שהרי ייעודו האמתי של הגוף הוא לשמש לצרכיה של הנשמה, הרי זה כמי שמרמה שודד בנק ללכת אחרי לחדר הכספות כשלמעשה הוא מסגיר אותו למאסר עולם.

על כך אמר הבעל שם טוב הקדוש "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" אני אומר ליצר הרע כי המטרה שבשלה אני קם ועושה את המעשה הוא לצורך דרכי – האינטרסים של הגוף, אך למעשה לאחר מכן אני שב ומשיב את רגלי – את הרגלי – אל קיום התורה והמצוות.

המסקנה העולה מכך היא כי הפתרון האמתי לאנשים בעלי בעיית קשב היא לפתח את כח הרצון על ידי פיתוח ועידוד שאיפות, גם אם במטרתם הסופית כרוכה הנאה שאינה עולה בהכרח במקביל בכוונה הראשונית של חינוך הילד. כי אם בכוונתו של הילד כרוכה הנאה כספית או נפשית כגון כבוד, מן החובה לעודד זאת בתחילת דרכו וחזקה היא שכשיחכים ויעסוק בחכמה באופן קבוע הוא יגיע למטרה הנעלה מכל – עבודת ה', המטרה היחידה שהיא אכן מטרה אמתית וברת קיימא.

הצורה בה יש לעודד את כח הרצון של הנפש ולפתח אותה, תובן בהקדים את הידוע שכל דבר בגשמיות יש לו שורש ברוחניות, וכדלהלן:

סימני הכשרות של בהמות טהורות הם כידוע שנים; מעלה גרה ומפריס פרסה. שני סימנים אלו באים לרמז על "סימני הכשרות" של הנפש הטבעית של אדם שמשתמש בכלי החכמה שלו כראוי.

הסימן הראשון הוא "מעלה גרה" שעניינה היא שכח התענוג של בעל החיים מתחדש בכל עת שהמאכל נכנס לתוך פיו, או אפילו לבני מעיו, ולכן גם כח העיכול החיצוני (או הפנימי) שב וחוזר אע"פ שהמאכל נכנס לתוך גופו כבר לפני זמן רב. באופן דומה, האופן הראוי להשתמשות בכל מידע שהוא המתקבל בנפש ובמוח האדם, הוא סימן הטהרה שנתנה התורה – לשוב תמיד ו"להעלות גרה", דהיינו לא להסתפק במידע שמאוכסן במוח האחורי – כפי שנתקבל בתחילתו – באופן גולמי יחסית, ותמיד לשוב ולעיין בו בעומק יותר ובעיון יותר, בפנימיות יותר ויותר, ואז שוב לבדוק כל פרט ופרט ממנו אם הוא נכון, להעמיק בו שוב ושבו, ולבדוק לפי המידע הדש, האם ראוי וכיצד להשתמש בו.

לעומת זאת המעבר הראשוני בין מוח החכמה והבינה למוח הדעת, המעביר את המידע הראשוני שמתקבל במוח לאכסון ממושך ומעשי, הוא על ידי השורש המשותף לכל חלקי המוח - והוא הרצון הפנימי של האדם, שהוא בעצם זה שמפריש את חומר הדופמין", הממריץ את המוח ומחבר בין מוח החכמה והבינה למוח הדעת.

וכיצד עושים זאת?

בתורת הקבלה מבואר כי חלק הרצון שבאדם מורכב משני חלקים: חלק התענוג שבנפש וחלק הרצון שבנפש. חלק הרצון שבנפש שואב את הכח הפנימי שבו מחלק התענוג שבנפש, שהרי רצון אמתי נשאב רק כתוצאה מחיות אמתית של הנפש המתענגת באותו דבר. אך בין השנים יש כעין קרום שנועד לווסת את המעבר בין התענוג שבנפש לבין הרצון שבנפש, הוא כעין מסך ופרסה בין זה לזה.

כאשר אנו רואים וילון המסתיר ומפסיק בין שני חלקים שונים של הבית, עלינו להתבונן, מי בעצם מפריד בין שני החדרים? הווילון. מי הוא מחבר בין שני החדרים? גם כן הווילון (או הקיר), שהרי הוא החלק המשותף לשני החדרים, והוא כביכול "צופה" בשניהם. נמצא כי אם נרצה לעקוב ולהתחבר אחר הנעשה בשני החדרים, נאלץ להיות הווילון המחבר בעצמינו.

נמצא כי התהוותו של חומר הדופמין המחבר בין מוח החכמה למוח הדעת, תלוי באופן ישיר ביהודי ה"מפריס פרסה", דהיינו המתחבר למסך ההוא, המחבר בין התענוג לרצון, באופן שהוא עצמו מייצר ומחדש את המסך באופן הראוי. מכיוון שתורת הקבלה עוסקת רק בקדושה האלוקית ולא בנפש גוים שאינה בנויה לפי תורת הקדושה האלוקית, לכן העצה הבאה שייכת אך ורק ליהודים: דרך זו היא על ידי התחברות לרצון האלוקי, שהוא הפרסא המכונה "קרום" (בגימטריא "רצון") המחבר בין התענוג שבנפש לרצון שבנפש, והדרך להתחברות זאת היא כאשר יהודי שמח ושש בכך שהקדוש ברוך הוא מתפאר ומתענג בו, והוא מתחבר לתענוג והרצון האלוקיים שהם שורש התענוג והרצון של הנפש האלוקית שבלב כל אחד ואחד מישראל.

אלא שמובן שדרך זאת היא דרך נעלית ביותר המתאימה לצדיקים גמורים העומדים בשלב הגבוה ביותר בעבודת ה'. עם זאת הדרך ביסודה מתאימה וקשורה לכל יהודי באשר הוא, מכיוון שממידת התפארת הנעלית המוזכרת (שש בכך שהקב"ה מתפאר בו), ושעליה נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", נשתלשלו לעולם תשוקות ורצונות שונים שמלובשים כולם בלבוש של מידת התפארת בצורה זאת או אחרת, עד הדרגה הנמוכה ביותר – שאדם לומד בשביל כבוד.

עם זאת, החכמה האלוקית מקשרת את הדרגות הנמוכות ביותר של התפארת – שאדם לומד לצורך הנאתו וכבודו העצמית, עד מידת התפארת הקשורה לדרגה הנעלה ביותר – שאדם שש ושמח בכך שהקב"ה מתפאר בו. העומק בקשר זה, נעוץ בכך שהנפש הבהמית של היהודי אינה דומה כלל לנפשו הבהמית של הגוי. בעוד שנפשו הבהמית של הגוי היא בהמית כפשוטה על כל המשתמע מכך, ואין בה שום שורש אמתי וקדוש, הרי שנפשו הבהמית של היהודי שגופו ונפשו נתקדשו במתן תורה, קשורה בקשר בל ינתק לנפשו האלוקית, ותולדותיה גם מידותיה של נפש זאת, מושפעים ונולדים מהחלק הפנימי והאמתי שבו – הנפש האלוקית.

לנפש האלוקית של היהודי יש שורש מלכותי בהיותו בן מלך, שהרי נשמתו של היהודי היא חלק גרה

אלוק ממעל – מציאות אחת עם האור האלוקי אין סוף ב"ה. לכן כשאנו מוצאים תכונות של מלכות והתפארות בנפשו הטבעית שבגופו, עלינו לדעת כי גם אם  היהודי יוציא תכונות אלו מהכח אל הפועל במטרה למלוך ולהתפאר, הרי ששורש תכנות ההתפארות שבנפשו קדושה היא – בנפשו האלוקית הרוצה להמליך את בוראה, ולכן אם בסתר כוונתו תהיה גם כן כוונה לפאר את שם ה', גם אם לא הצליח לטהר את לבו כלל ועיקר מתאוות ההתפארות, הרי שהכוונה הפנימית של תפארת ה', תטהר ותזכך את הכוונה החיצונית ותקשר ביניהם, עד שאט אט תזדכך נפשו ותתקרב לתכלית הכוונה האלוקית.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (84 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים