לחנך בשמחה

החובה להשגיח על הילדים נראית להורים כ"דמיונית"...

כל דבר שאדם לוקח על עצמו כ'פרויקט', ומבקש מהקב"ה שיעזור לו למלא את משימתו, בסוף עולה הדבר בידו! במיוחד אם מדובר בדבר שבקדושה, בחינוך־ילדים, וכי יש הווא־אמינא שלא יצליח?!

| כ"ב תמוז התשע"ח |
(צילום: Shutterstock)
אא

במצב הקשה שבו נתון כיום עולם החינוך, צריך לפעמים לדבר בשפה קשה, כדי שההורים יבינו שההזנחה שהם מזניחים את ילדיהם, עלולה להיות הרת־אסון, על כל המשמעויות הנובעות מכך. ואם אחת מתכונות המחנך היהודי צריכה להתבטא במעקב תמידי ורצוף אחר מעשיו של הילד, הרי שרשלנות בדבר זה היא ההיפך הגמור, העלול להמיט על התלמיד אסונות חינוכיים שאי אפשר לשערם.

נתאר כאן את שראו עינינו באחת הגינות בבני ברק. 7 בערב. חבורת ילדים מכיתות בוגרות למדי של החיידר המקומי, מתאספת לה לאחר שעות הלימודים על אחד הספסלים. חלקם אפילו עדיין לא עלה הביתה כדי להניח את הילקוט בבית. אפילו לזה אין להם זמן. יושבים ומפטפטים. חלקם עסוקים כבר בבחירת האבן שתיזרק עוד מעט לבתי השכנים, מרוב שעמום. זה לא ייקח הרבה זמן.

והנה מגיעה השעה 7.30 בערב, ואף אחד לא חושב אפילו שהגיע הזמן לעלות הביתה. המדובר בתקופת החורף, שבה החושך כבר ירד מזמן. מה מחפשים עתה הילדים הללו בחוץ, ברחוב?! אין להם בית, חלילה?! יש ויש. אבל גם ההורים בבית לא זוכרים בדיוק שהילדים שלהם כבר סיימו את החיידר מזמן, והם אמורים להגיע...

 

רעש חזק

מחוגי השעון מצביעים כבר על השעה 8. עוברת לה מחצית־שעה נוספת, והנה אנחנו כבר ב־8.30, ואפילו ב־9. כבר עתה כדאי לגלות שה'שוטטות' הזו ממשיכה גם עד לשעות הרבה־הרבה יותר מאוחרות, ויש לילות שחלק מהילדים נשארים בגינה עד 10.30, ויותר.

ומה קורה בינתיים? אחד התושבים המתגורר בבנין שמול הגינה, יושב לו במטבח וחוזר עם ילדיו על החומר שלמדו היום בחיידר. כך צריך לעשות אבא בישראל. לפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, נשמע רעש חזק מכיוון מרפסת המטבח. אבן מתנפצת בחוזקה על הזכוכית, וכמעט שמנפצת איתה את השמשה כולה.

בני הבית נרעדים. בתקופה כשלנו, כל רעש חריג מעורר בהלה. בעל הבית ניגש אל החלון, משקיף אל החצר, אל הגינה שלמטה, ומצליח ללכוד בעיניו ילד שבידיו אבן גדולה, והוא מתעתד להשליכה על אחת הדירות. ברגע זה עדיין לא ברור לו אם זה הילד האחראי להשלכתה של האבן הראשונה.

רק כאשר הוא יורד למטה, הוא מוודא שאכן הוא זה שגם זרק את האבן הראשונה. מיודענו היה המום; המדובר בילד שהגיע ממה שקרוי בפי הכל 'משפחה טובה', ובאמת משפחה טובה, עד שזה מגיע לענין ה... חינוך.

כשמתחילים לדבר עם ההורים על החובה להשגיח על ילדיהם, לפקוח עליהם עין כל העת, לראות עם מי הם מתחברים, הכל הופך להיות 'מציאות דמיונית'.

 

אין לי כוח

הדייר שעל ביתו נזרקה האבן סיפר שהלך לאביו של אותו ילד וסיפר לו על מעשיו של בנו, תוך שהוא מפרט באוזניו את הבעיות המאוד־מאוד קשות העלולות להיווצר בעתיד עם הילד הזה, ועם כל חבריו המתקבצים בגינה במשך שעות כה ארוכות. "האם ברצונך להגיע עם הילד למצב שבו כבר לא תהיה לך דרך חזרה"? - שאל האברך את אבי־הילד.

ולא תאמינו מה התשובה שהיתה בפיו. "אני מסכים לכל מה שאתה אומר, אבל אין לי כוח להחזיק כל הזמן את הילד בבית"...

כך, לא פחות ולא יותר. ומשום שהוא סבור שאין לו כוח, הוא מעדיף להשליך את הילד שלו למטה, לרחוב, ולחשוף אותו בפני דברים שליליים ביותר.

רק משפט אחד צריך לומר לו, לאותו אדם: כדאי לך, מאוד־מאוד כדאי, להתעשת ולחזור בך, ולקחת את עצמך - ואת ילדך - בידיים, כדי שלא יגיע יום שבו כבר באמת לא יהיה לך כוח לעמוד בפני מצב נורא, כאשר בנך יתדרדר לתהום שכזו, שכדי להעלותו משם, תצטרך לשכור מנוף בעל זרועות, וכולי האי ואולי.

 

לא זו הדרך

האם זו היא תחזית שחורה מדי? לא!

אלה שעקבו אחרי אותו ילד, ובדקו את מצבו בלימודים, נוכחו לדעת שכבר היום הוא נמצא במצב הרבה יותר חלש ממה שהיה עד לאותו יום שבו החל לרדת למטה ולבלות שעות ארוכות בגינה.

חבריו ורבותיו מעידים שאין לו כבר ריכוז גבוה, החשק שלו ללמוד פוחת והולך, ומכאן ועד ההתדרדרות הסופית שלו, חלילה, באמת שהדרך אינה רחוקה. וכך קורה לא רק עם הילד ההוא, שהשליך את האבן. גם כל חבריו המבלים - מלשון 'בלאי' - את זמנם לריק, ובמקום להתכנס יחדיו בבית המדרש, או אפילו בביתו של אחד מהם, מתכנסים להם בגן, כל אלה ירדו אף הם בלימודים.

האמינו לנו, שאין בדברים אלה משום הטפה שאסור לילדים לשחק. מותר ומותר, וזה אפילו רצוי. אבל מי שיעקוב אחר חבורת הילדים הללו המתאספים בגן, בשעות החשיכה, יראה מיד שלא בזו הדרך בחר ה'. ומאוד חבל שההורים אינם רואים את הדברים באור הנכון, ואינם מביטים צעד או שני צעדים קדימה.

 

בסוף הדבר יעלה בידך

אם היו עושים זאת, הם היו חוזים מראש את התהליך העלול להתפתח כתוצאה מבילוי כה ממושך בחברה מפוקפקת שכזו. יבואו אנשים ויגידו: מה אתם רוצים מהילדים הללו? תראו איזה ילדים חמודים, תראו מאיזה משפחות טובות הם באים, אז מה כבר קורה אם הם משחקים למטה?!

והתשובה, שגם אם עכשיו הילדים הללו 'נִרְאים בסדר', פשוט וברור שלא ירחק היום שהמשפחות הטובות באמת יֵאלצו להתרחק מהם... ולהזהיר את ילדיהם לבל יתקרבו לארבע אמותיהם. זה כל כך פשוט, זה כל כך צפוי, שאי אפשר להבין מדוע ההורים אינם רואים זאת, וכיצד הם מתעלמים מהסכנה הנוראה המוצאת לה מקום בחוצותינו.

ובאשר לטענה ש'אין לי כוח לשמור את הילד בבית', אשר באמת מרוב שטותה לא כדאי אפילו להתייחס אליה, אבל בכל אופן נַעַן ונאמר שהכל תלוי בדבר אחד ויחיד:

באיזו דרגת־חשיבות מציב אותו אבא את התפקיד שהוטל עליו לחנך את ילדיו! כי אם היה מבין שזה התפקיד החשוב ביותר שעליו לעשות כאן בעולם הזה, היה משקיע בכך את ראשו ורובו, והיה מצליח בס"ד, אין כל ספק בכך.

ואיך אנחנו יודעים שהוא היה מצליח! - פשוט מאוד; משום שכל דבר שאדם לוקח על עצמו כ'פרויקט', ומבקש מהקב"ה שיעזור לו למלא את משימתו, בסוף עולה הדבר בידו! במיוחד אם מדובר בדבר שבקדושה, בחינוך־ילדים, וכי יש הווא־אמינא שלא יצליח?!

 

זה דורש וויתור

ואם כך הם פני הדברים, איך אפשר לומר 'אין לי כוח'?! לא כוח אין לך, אלא מוטיווציה! לא מְפָעֵם בקרבך רצון אמיתי לחנך את הילדים כפי שהקב"ה רוצה. אתה אמנם מבין ויודע שחינוך זה הדבר החשוב ביותר, אבל דבר זה חדור בינתיים רק ב'ידיעה' שלך, ולא ב'השבה אל הלב'!

כן, זה דורש וויתור בהרבה תחומים. לא תמיד תוכל לעשות כל שליבך חפץ.

לא תמיד תוכל ללמוד את הסוגיות ש'אתה' רוצה ללמוד. לפעמים תצטרך להקדיש את הזמן ללימוד הגמרא של הבן, לפרק 'אלו מציאות', לפרק 'המפקיד', לפרק 'שור שנגח את הפרה', אבל זה כדאי, כי בכך תרכוש את ליבו של הילד, תקרב אותו אליך, ותוכל להשפיע עליו לאורך כל הדרך!

לפעמים אנו עומדים ותמהים: הכיצד זה שאבא אינו ממלא את חובתו המינימלית לבנו? ולמשל: בתפילות השבת, יש ילדים רבים היורדים למסדרון בית הכנסת ומשחקים עם חבריהם. התקהלות זו, לא די שהיא מפריעה למתפללים, אלא גם מחנכת את הילדים לדברים שהם ההיפך הגמור מתפילה.

הילדים פותחים שם במריבות, בסכסוכים, עוברים על אינספור עבירות שבין אדם לחבירו, והאבא העומד בתפילה אינו זוכר שבעצם הוא הביא את בנו כדי להתפלל, ולא כדי לשחק עם חבריו למטה.

ואם האבא מרגיש שבנו אינו יכול לישב כל העת ולהתפלל, לא צריך לשחרר אותו למטה, אלא יש להורות לו שיילך הביתה! יש כאן הזנחה נוראה של ההורים, כאילו הילדים הללו אינם ילדיהם כלל. כאילו אינם גופם ובשרם, עצם מעצמותיהם.

היתכן?

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים