פרשת פנחס
הפטרת פרשת פינחס: נבואת הפורענות והסיבה שגרמה לגלות
קריאת ההפטרה של השבת, פרשת פינחס, היא הראשונה מבין שלוש הפטרות הפורענות, הנקראות בשבתות של בין המצרים
- הידברות
- י"ט תמוז התשפ"ד
הפטרת השבת הנוכחית היא נבואת הפורענות של ירמיהו הנביא. הפטרה זו נקראת בימי בין המצרים, ימי האבל הלאומיים על חורבן בית המקדש וגלות ישראל. כדי לציין את אופיים של הימים הללו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות (תלתא דפורענותא). ובשבע השבתות שאחר תשעה באב, קוראים שבע הפטרות של נחמה (שבעא דנחמתא) – זאת על פי האמור בשולחן ערוך (תכח, ח, עפ"י פסיקתא).
הפטרה זו היא הראשונה מבין 3 השבתות בהן נקראות נבואות הפורענות. בנבואה מתוארת הפורענות העתידה לבוא על ישראל.
הפטרת השבת – ירמיה א', א' – ב', ג':
דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר, אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם ה' וישלח ה' אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם ה'
וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל-תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם--פֶּן-אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם- ה' לְהַצִּילֶךָ.
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'.
זוהי נבואת מוסר לישראל. בנבואה מתאר הנביא את דברי הבורא על הפורענות הקרבה לבוא. "מצפון תיפתח הרעה על כל יושבי הארץ", אומר ירמיהו ומתכוון לבבל, שהיא בצפונה של ארץ ישראל. "כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה... ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה". אומות העולם יגיעו ויצורו על חומות ירושלים ועל פתחיה.
הנביא מוסיף ומתאר, בשם ה', את הסיבה לחורבן: "ודיברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלוהים אחרים וישתחוו למעשי ידיהם".
הפסוקים האחרונים של התוכחה ונבואת הפורענות, הם פסוקי אהבת ה' לעמו: "הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמר, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – הקדוש ברוך הוא מבטיח לישראל: אם תשובו אלי – תאוותי לרחם עליכם, כי אני זוכר לכם את החסד שעשיתם עמי בימי הנעורים. מהו החסד? מסבירים המפרשים כי "הלכת מארץ נושבת למדבר, שהוא ארץ אשר אין זרע זרוע בה ואין צידה לדרך, כי האמנתם בי והלכתם אחרי שלוחיי". הסכמתם של ישראל לצאת ממצרים וללכת אחרי ה' במדבר, שהיא ארץ לא זרועה, ללא שאלות וספקות באמונה.
עוד זוכר הבורא את 'אהבת כלולותייך' – את האהבה שהיו ישראל חביבים לפניו בזמן החופה שהוא מעמד הר סיני וקבלת התורה.
ההפטרה מסתיימת בפסוק המבטיח נקמה לאומות העולם: "קודש ישראל לה', ראשית תבואתו" – עם ישראל נחשב בעיני הבורא כתרומה וכראשית קציר, שאסור באכילה עד הקרבת קרבן העומר, והאוכלו מתחייב בעונש. "כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם" – כל הגוזלים ומכלים את ישראל יהיו אשמים והרעה תבוא אליהם כנקמה מאת ה'.