לחנך בשמחה

האם היהודייה מחנכת את ילדיה לעמוד איתן בכל הניסיונות שהחיים יעמידו בפניהם

מדוע שלחה אמו של הרב אליהו לאפיאן את בניה לישיבות, ולא הותירה אותם לידה כדי לסייע לה באלמנותה?

| כ"א תמוז התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

חכמינו תקנו לקרוא בראש השנה אודות 3 נשים צדקניות, ובהן חנה, אימו של שמואל הנביא.

אחת מתכונותיה המאפיינות של חנה, כפי שמובא בחז"ל, היא, שתפילותיה לזרע של קיימא, ושאיפותיה להיות אמא יהודייה, היו טבולות ב'נתינה'. היא ביקשה מהקב"ה שייתן לה ילד, לא כדי שתוכל להשתעשע עימו, כי אם 'ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו, וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים, אשר היה הוא שאול לה' ', וכו'. (שמואל א', פרק א' פסוק כ"ח).

'שאול', בלשון עבר, ולא 'יושאל' בלשון עתיד? הכיצד? הרי שמואל עדיין לא נולד?!

אלא שחנה הקדישה את בנה לה' לא מגיל שלוש, ואף לא מגיל שנה. היא הכינה את שאיפותיה לכך בטרם נולד, ושיננה לעצמה שהיא מתעתדת להיות אם בישראל, וככזו היא צריכה רק לתת ולתת. לא לקחת מאומה. לתת לילד כדי שהוא ייתן ויקריב את כל־כולו לאלוקי ישראל.

 

'אידישע מאמע' – שֵׁם שניתן רק לאמא יהודייה

את כלל־הברזל הזה שהאם היהודייה נותנת ולא מקבלת, למדנו גם מפרשה אחרת הנקראת אף היא בראש השנה, הלא היא הפרשה של הגר וישמעאל התועים במדבר, והנה מרוב צמאון מגיע ישמעאל עד שערי מוות, ומה עושה אימו בשעה שכזו? - משליכה אותו ממנה, 'כי אמרה אל אראה במות הילד'.

אין לה כוח־סבל לראות בצערו של הילד שלה, אין לה את החוסן הנפשי הדרוש לשאת אותו ואת עוּלוֹ, והיא עושה את מה שאמא יהודייה לא תעשה לעולם! היא פשוט זורקת אותו, כאומרת לו שיתמודד לבדו.

אמא יהודייה היתה מוותרת על הכל למען ילדיה, מתאזרת בעוז ובתעצומות־נפש ומקריבה את כל כוחותיה למענם. לכן היא זוכה בלקסיקון היהודי לתואר 'אידישע־ מאמע', תואר שהיה מקובל גם על הגויים, שידעו שאין דבר כזה 'אמא ערבית', או 'אמא רוסית', אלא רק 'אמא יהודייה'.

 

'אין אני זקוקה לעזרת ילדי'

האמא, עקרת הבית, היא עיקרו של בית, היא יסוד הבית היהודי, ואחד מקווי האופי שלה הוא כוח־הסבל, הכושר לשאת את הנטל המשפחתי על גבה, ולהוציא את ילדיה מן הקן כשהם מסובלים ומחוזקים לעמוד איתן בכל הנסיונות שהחיים יעמידו בפניהם, יהיו מעיקים ככל שיהיו. תכונות־אופי אלו העניקו לאם היהודייה את ה'מוניטין' שלה.

מכוח התכונה הזו של נשיאת־הסבל בגאון, אפשר להבין את כל תכונותיה האחרות של האם היהודייה. אימו הצדקנית של מרן הגה"צ רבי אליה' לאפיאן זצ"ל התאלמנה מבעלה בגיל צעיר, ונותרה גלמודה ובודדה עם יתומים רבים, וכל הנטל המשפחתי ועול הפרנסה רובץ עליה.

פעם שאלה אותה שכנתה, 'מדוע את שולחת את ילדייך לישיבות, ואינך משאירה אותם בבית כדי שיסייעו בידייך בהעמדת המשפחה על תילה הכלכלי'?

ענתה לה האם: 'כל עוד אני חיה, אין אני זקוקה לעזרתם של ילדיי. יכולה אני לעזור להם. לעזרתם אהיה זקוקה רק כאשר לא אחיה כאן בעולם הזה, ומַדרגתי בעולם הבא תהיה תלויה בלימוד התורה שלהם...

לכן אני שמחה ומאושרת שיש בידי אפשרות לשלוח אותם עכשיו ללמוד תורה, כדי שיוכלו לסייע בידיי בתקופה מאוחרת יותר, ונשמתי תעלה בזכותם למדור עליון וגבוה יותר'.

 

דוגמא קלאסית

דברים אלה נחרטו עמוק־עמוק בליבותיהם של הבנים ששמעו את הדברים יוצאים מפיה של אימם, ולמדו מכך על חובתם בעולמם. זו היא הדוגמא הקלאסית של אמא יהודייה, המוכנה ליטול את העול הכבד על שכמה, כדי שילדיה יצמחו לגדולי תורה ויראה.

זכורני, שהתארחתי פעם בשבת קודש בביתו של אחד מחבריי בישיבת סלבודקה, שהתייתם מאביו, ובביתם בן 2 החדרים הצטופפו לא פחות מ12־ מיטות של היתומים מגיל שנה ועד חמש עשרה. ובנוסף לכל אלה, היה להם עוד מקום כדי לארח אותי בשבת...

עד היום עולה באפי ריח הגן־עדן שנדף מן הבית הזה, שהיה בלי אבא, בלי אמצעי־קיום מינימליים, אבל עם כוח־סבל של אמא יהודייה, אלמנה וגלמודה, הנחושה לגדל את ילדיה בשמחה ובאהבה, כדי שיצטרפו לחייליו הנאמנים של ריבון־העולמים.

 

על תבן וקש

דוגמא חיה נוספת לכוחות נפשיים אלה, אפשר ללמוד מרחל, בתו של כלבא שבוע, גְדול עשיריה של ירושלים, שמן הסתם הציעו לה את השידוכים הטובים ביותר, אבל היא נותנת עיניה ברועה צאן, ששמו היה אז עקיבא. בחוכמתה כי רבה היא מבחינה שרועה זה נוצר לגדולות, ומוכנה להקריב מעצמה ולתת מכוחותיה על מנת לגדל אותו ולהביאו לייעודו עלי אדמות.

אף אחד לא מזיז אותה מן ההחלטה הזו. גם לא ההודעה של אביה שהוא מדיר אותה מנכסיו. כלום. היא הולכת עם ההחלטה האמיצה שלה - עד הסוף, ומוכיחה בכך את חוסנה הנפשי, המתבטא גם בכוך הצר שהיא נמצאת בו עם בעלה, לאחר נישואיה, כשבמקום חדר־מיטות עשוי משן־בדולח ושיש מוזהב, היא ישֵׁנה על תבן וקש.

באמצע הלילה מתדפק אדם זר על פתח ביתם, ומספר שנולד לו ילד, ואין לו מצע להשכיבו, ולכן הוא מבקש מהם מעט קש... נתנו לו עקיבא ואשתו את הקש שלהם, ונהנו להיווכח שאין הם העניים הגדולים ביותר. והראיה, שהנה יש אדם שגם קש אין לו... וחז"ל מגלים לנו שהיה זה אליהו הנביא שנישלח לעודדם בעוניים.

 

העיקר – שבעלה יילך ללמוד

כך מגדלת רחל את בעלה, מוכיחה לו פעם אחר פעם שהיא מוכנה לשאת על עצמה את כל המשא המשפחתי, והעיקר - שהוא יילך לבית המדרש ללמוד תורה.

ומה היה סופם של בני הזוג המרודים הללו? - רבי עקיבא יוצא את הבית למשך 24 שנים, וחוזר עם 24 אלף תלמידים! עד שהם הופכים להיות גם העשירים שבדור!

ולרבבות התלמידים המלווים אותו הוא אינו שוכח לומר (נדרים, דף נ' עמוד א'): 'שלי ושלכם - שלה הוא'.

ללמדנו, שהדרך לעלייה רוחנית היא שיתבונן כל אדם על מי שקטן ממנו ברכוש החומרי, ועל מי שהוא גדול ממנו בעושר הרוחני, וכמו שאומרים העולם: 'בשמים ממעל' - על הדברים השמיימיים יש לקחת דוגמא מגדולי העם, 'ועל הארץ מתחת' - בדברים הארציים יביט האדם על הנמוך ממנו. וכך יהיה תמיד שמח בחלקו.

תחילת ה'נפילה' של בית יהודי תהיה כאשר בני הבית יבקשו את המותרות, את חיי הפאר והנוחות, וירצו להקל מעל עצמם את עול החיים. באותו רגע, הם קונים לעצמם את ה'מירשם' הברור לחיים שאינם־מאושרים. הכל מתחיל ומסתיים בזה. האדם שמרגיל עצמו לחיי תפנוקים, יגלה מהר מאוד שאין הוא מסוגל לבצע גם את המשימה הקלה ביותר.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (82 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים