חינוך ילדים

הוכחה במילים מייסרות – כמו ארס של נחש

האמון מיוחד בכך, שלא רק ההורים של הילד הנותנים בו אמון נותנים לו כוחות באמון זה, אלא כל בן אדם המופקד על חינוכו של הנער ונותן בו אמון, מעניק לו בעצם כוחות אלו

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

אחת מהיסודות הגדולים בחינוך הוא האמון בילד, וכמו שאנו מוצאים שהפסוק קורא לגידולה של אסתר, בביתו של מרדכי דודה – (אסתר ב', ז') וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם. כלל זה הוא אינו כלל בתורת החינוך בלבד, אלא גם בכל דבר שבעולם, וכמו שאמר המגיד ממעזריטש זי"ע, שכל מסחר שהוא בעולם, אינו יכול להצליח אלא אם כן האומן מאמין באמת ובתמים במסחרו ובהצלחתו.

וזה לשונו: "והנה כתיב (חבקוק ב, ד) צדיק באמונתו יחיה, ודקדק, כל אחד כשהולך באמונה יחיה, ומה זה תואר לצדיק. אמנם, פירוש אמונה הוא מלשון אומן, כי כל דבר אינו יכול להיות בעולם רק על ידי אמונה, ובעת שאדם דבוק במחשבתו בדבר זה משם מושך עד שבא הדבר להולדה, למשל הסוחר שהוא דבוק לסחורה, וכמו כן בכל עניינים, אם דבוק חלילה למחשבות זרות זו הגורם חס ושלום לידי עבירה, וזו הולדה וגמר, וזהו אומן עד שבא לידי גמר".

אם בכל דבר אמור הדבר כך, על אחת כמה וכמה בנפש הילד, שנפשו מושפעת בחזקה מנפש ההורים שלו, שכאמור בתורת הקבלה ובתורת החסידות, כל השפע השכלי שנשפע אל הילד הוא על ידי ההורים שלו. אם ההורים מאמינים בילד, בצדקתו ובהתנהגותו הטובה, אז יש להם כוח להשפיע עליו שהתנהגותו תהיה טובה בפועל, גם אם עד עכשיו לא היה כן. וכן להיפך, וכמו שכתב בעל האוהב ישראל (פרשת נח): "אמונה מלשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב', ז') והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שע"י האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא". מכך לומדים אנו כי האימון ממשיך לילד כוחות חדשים ומגדל את הכוחות הנסתרים בו.

מסיבה זאת חשוב מאוד, לא רק לחזק את הילד ביכולותיו במילים טובות, וכמו שנתבאר במאמר אחר הדרכותיהם של צדיקים קדושי עליון שהורו לכנות את הילד בכינויי כבוד כמו "יענקל המתמיד", "חיים הגאון", אלא גם להאמין בילד וביכולותיו ובאמת ובתמים, כי עצם המחשבה הברורה ביכולותיו של הילד מצמיחה ומגלה את יכולותיו.

לא זאת בלבד, אלא שהאמון מיוחד בכך, שלא רק ההורים של הילד הנותנים בו אמון נותנים לו כוחות באמון זה, אלא כל בן אדם המופקד על חינוכו של הנער ונותן בו אמון, מעניק לו בעצם כוחות אלו, גם במקרה שאינו יכול לחנך בצורה של ענישה כו' מפאת סיבות רגישות, למשל במקרה של אימוץ ילד במשפחה "אומנת", במקרה שהנער עדיין אינו נותן אמון מוחלט בהורים המאמצים. יתכן שכלל זה נרמז בפסוק וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, שחינוך של דוד או כל מחנך אחר הוא יותר באמון מאשר חינוך ביד תקיפה.

האמון הוא הדדי, כאשר מאמינים ביכולותיו של הילד, חובה להחדיר אמון זה בילד עצמו, שיבין וירגיש גם הוא בעצמו כי הוא עתיד להיות צדיק ותלמיד חכם כו'. ככל שהילד נותן אימון יותר בהורים, כך האימון שהם נותנים בו חודר בו בחזקה ומשפיע על יכולותיו.

וכן כותב הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע: "דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעל שיהיה כך, ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון, בוודאי יהיה לו, וכן בכל דבר. רק שהמחשבה תהיה בבטול כל ההרגשות".

אם כן, לא רק ביחסו של האב לבנו הדברים אמורים, אלא גם ביחסו של האב לעצמו. אם האדם לא יאמין לעצמו אין סיכוי שיצליח בעבודת ה', וכמו שאמרה המשנה "ואל תהי רשע בפני עצמך", שלא יהיה באדם שום מחשבה כאילו יש בו איזה נקודה של "רשע", על האדם להאמין בעצמו שיש בו נפש אלוקית ממעל, ושהוא רוצה באמת ובתמים לעשות רצון ה', ואז הוא מוציא לפועל את נקודת המלכות – הגילוי – של הנשמה האלוקית.

וכמו שאומר המשפיע המפורסם הגה"צ רבי יצחק משה ארלנגער שליט"א, על הפסוק אל תונו את עמיתך, דהיינו שאסור לרמות אדם אחר, ודרש הרה"ק רבי מנחם מענדל מקאצק זי"ע, שהכוונה היא גם כן על האדם עצמו, שהאדם לא ירמה את עצמו. והנה מצינו בדברי חז"ל (ב"מ נ"ח, ב') שדרשו פסוק זה גם כן על לשון הונאת דברים, שאדם גורם צער לחברו כשמדבר אליו דברי ביזיון ואומר לו "זכור מעשי אבותיך" כו'. ואם כן בוודאי שדרשה זו שייכת גם כן על האדם כלפי עצמו, שאסור לו לאדם לדבר לעצמו דברים חריפים, ולומר לעצמו רשע אתה וכו'. כי נפשו היא בת מלך, ואין ראוי לדבר על בן מלך כי אם בדרך כבוד ודברים נעימים, ואז יכנסו הדברים בנפשו.

כאשר יהודי אומר לעצמו (במחשבה כמובן) מילים חריפות, ותמיד מייסר את לבו ביחס שלילי, ואומר לעצמו – כמה מרדנות ורוע יש בי, אז מלבד שהוא מייאש את עצמו, הוא גם מחליש את הנפש האלוקית, בכך שאינו מאמין בקיומה ובשליטתה. כשם שכאשר מתעלמים מקיומו של בן אדם ולא מכירים בו, גורמים לו שלא יוכל להוציא את כוחותיו לפועל, וכמעשה הידוע שהיה בחוני המעגל, שבא לבית המדרש ואיש לא הכירו, ואז אמר "חברותא או מיתותא" – אם אין לו חבר שמכיר בו ויודע את כוחותיו ומכיר בהם, אזי ממילא הוא נחשב כמת, שאין לו כוח להוציא את כוחותיו לפועל.

וכאמור כשם שהדברים אמורים ביחסו של האדם לעצמו, כן הדברים אמורים ביחסו של האדם כלפי בניו, בצורה שבה הוא יתייחס לילדיו, כך הם יתייחסו לעצמם. כאשר מחנכיו ומוריו של אדם מחנכים אותו תמיד במילים מייסרות, אז גם הוא ילך בדרך זו שהתחנך בה, וכשיתבגר ויהפוך לאב ומחנך של עצמו – יתרגל להוכיח את עצמו במילים חריפות ומייסרות, והשפעה זו היא כהשפעתו של נחש, שהארס אינו מחלחל מיד לכל האיברים אבל לאחר זמן מסוים הוא ממית את כל הגוף.

נכתב ע"י הרב יהודה וינגרטן, מחבר ספר "חסידות מפורשת" ויו"ר מכון יסוד החסידות, כתובת המייל: 9260874@gmail.com

תגיות:ביקורתהוכחהחינוך

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה