מפתחות לחיים

מפתחות לחיים: משפחה ברוכת ילדים

הורים רבים מתלבטים בזמננו, מסיבות שונות, בשאלת כדאיות הרחבת משפחתם. חלקם מבקשים להקל מעליהם את עול הטיפול בילדים נוספים וחלקם חוששים מהעול הכלכלי אשר יוטל עליהם כהורים או מפגיעה בקריירה המקצועית שלהם

| כ"ו חשון התשע"ד |
אא

הורים רבים מתלבטים בזמננו, מסיבות שונות, בשאלת כדאיות הרחבת משפחתם. חלקם מבקשים להקל מעליהם את עול הטיפול בילדים נוספים וחלקם חוששים מהעול הכלכלי אשר יוטל עליהם כהורים או מפגיעה בקריירה המקצועית שלהם. ישנם החוששים מפגיעה בילדים שיוולדו, עקב אי יכולתם להעניק לכל ילד תנאים חומריים טובים כפי שאיפתם. ויש שאפילו חשים אי נעימות לצעוד ברחוב עם יותר משנים או שלשה ילדים, עקב מוסכמות חברתיות מוזרות הרווחות סביבם. וכל אלה אינם יודעים כי מרכז העונג והאושר שבחיים בכלל ובחיי המשפחה בפרט, הן של ההורים כזוג והן של הילדים עצמם, טמון במשפחה שבה גדלים יחדיו אחים ואחיות רַבִּים, במשפחה ברוכת ילדים.

יצויין כי מצד ההורים, אושר מענג זה בא לידי ביטוי במהלך כל החיים ומתגבר שבעתיים בגיל המבוגר. ובנוסף, רמת מוכנותם לחיים של הילדים ואיכות חינוכם, מושגות בדרך כלל ביתר קלות ובאיכות גבוהה אצל ילדים הגדלים במשפחה שבה ילדים רַבִּים, הרבה יותר מכפי שניתן למצוא בילדים הגדלים במשפחה שבה שני ילדים בלבד. וזאת מלבד מעלות נוספות, נכבדות מאד ואפילו נשגבות וכפי שיפורט.

נפתח בדבריו של עו"ד אורן רוזנשטיין (עיתונאי ומגשר, מחבר ספר העוסק בתקופת ההריון והלידה מנקודת מבטו של הבעל המתמודד עם מציאות חדשה). במאמר שהתפרסם בתקשורת, הוא כותב במעין וידוי אישי נדיר את דעתו השלילית בעבר על הורים המביאים לעולם חמישה ילדים, אחד בכל שנה, ואת המציאות ההפוכה לחלוטין שנחשפה בפניו עם השנים ושינתה את דעתו מהקצה אל הקצה: "פעם חשבתי שמדובר בשפנים מטורפים. אין להם שאיפות, אין להם קריירה, אין להם תחביבים? מה עם לתת לכל ילד את הזמן שלו, למה אנשים שאין להם כסף צריכים כל כך הרבה ילדים, מה יהיה כשהילדים האלה ירצו נייקי, אוניברסיטה, וילה, וולבו?

והיום? קבלו תיקון. הפתרון היחיד לכל בעיות ההתנהגות של הילד הגדול והמפונק הוא לצרף לו כמה אחים. ואיזה כיף זה בית מלא ילדים. ואיך הם משעשעים אחד את השני ודורשים ביחד פחות תשומת לב מאשר לבד. ילדים ברצף זה אומר חוסר שינה של רק שמונה שנים, אבל ילדים במרווחים גדולים זה חוסר שינה לנצח. וגם כסף לא ממש משנה כי כל ילד יכול ללבוש את בגדיו של הילד הגדול יותר. זה רק מפתח אצלם את תחושת הביחד. ממילא הקטנים רוצים כל מה שהיה של הגדול [וגם אם לא, יש בזה סוג של בגרות וחינוך לחסוך, לנצל בתבונה את הקיים ולהסתפק במה שיש. הוספת המחבר].

וברור שמעולה להיות הורה לילדים בגיל צעיר: אין עדיין כאבי גב, הקריירה פחות תובענית אז יש זמן להקדיש להם, הסבא והסבתא עדיין צעירים גם הם ויכולים לעזור בסחיבות, אתה תמיד תהיה אבא צעיר שיכול לשחק עם הילדים שלו, ובעיקר - יש יותר סבלנות ונכונות לקבל שינויים באורח החיים שלך".

מילים נאות ונכונות אלה, קצרות מלהביע את האמת הכוללת הנוגעת לאושרם של ההורים עצמם, ומלשקף נכונה את פני הדברים המתעצמים שבעתיים מנקודת מבט יהודית.

ונפרט את הדברים.

החוששים מאי מתן מקסימום התנאים שברצונם להעניק לכל ילד, צריכים לזכור כי בנוסף לעצם המתנה היקרה שמקבלים הילדים הקטנים והגדולים בדמות האח או האחות המצטרפים לחיים הפעילים במשפחה, עוד רוכשים ילדי המשפחה נכס לחיים. נכס שייטיב להם במשך כל חייהם ושווה כל הון שבעולם: מתוך חייהם המשותפים בבית אחד עם כמה וכמה אחים ואחיות, הם רוכשים כלים להתמודדות חברתית. הם לומדים מניסיונם היום יומי לחלוק את מרחב המחיה ואת מה שיש עם אחרים, לוותר לזולת, להעניק ולדאוג לאחיהם, ובפרט לצעירים מהם. מאידך, הם לומדים היטב כיצד לעמוד בתבונה על זכותם ולהשיג את מבוקשם. ועם חינוך נכון הם לומדים כיצד לעשות זאת מבלי לפגוע באחרים. הם גם מתחנכים לקבלת אחריות ולנשיאה בעול, והגדולים והגדולות שבהם אף לומדים כיצד לטפל כראוי בתינוקות ובקטנים, כהכנה מבגרת, מחשלת ויקרת ערך לחיי משפחה בעתיד.

הניסיון מוכיח כי ילדים אלה הגדלים בקבוצה, מתפתחים מתוך שמחת חיים ונפש בריאה. והם יוצאים לחיים בעולם הגדול כאשר הם מוכנים, מלאי סיפוק, חכמת חיים, ובטחון עצמי בריא.

כלומר, טעות היא לחשוב שאם ברצוני לתת לכל אחד מילדי את המירב והמיטב, עלי לדאוג לו לחדר פרטי עם ריהוט וציוד אישי בו יוכל להשתמש לבדו. חשיבה זו האופיינית לעידן המודרני, לא רק שאינה מועילה לילד, היא אף מזיקה לו. ילד הגדל בתנאים אלה, חסר יידע כיצד להתמודד בחברה באופן נכון ובריא והוא בדרך כלל כושל בניסיונות החיים במה שנוגע לשיתוף ונתינה. בעוד שהגדל בחדר אחד בו חיים כמה ילדים הישנים אפילו במיטות קומותיים או נפתחות וכדומה, גדל מחושל, מנוסה בהתמודדויות חברתיות שונות, ובעתיד הוא אף מצליח יותר בעסקיו הכלליים, וביחסיו המשפחתיים עם רעייתו וילדיו.

בנוסף, גם ההורים יוצאים מורווחים. ניתן להיווכח מהמציאות, שהורים אשר גם לאחר שילדיהם הגדולים כבר בגרו נותרו עדיין הורים לילדים קטנים, נשארים צעירים באישיותם, רעננים ומלאי מרץ. שכן תחושת האחריות על ילדיהם הרכים והצורך לטפל בצרכיהם הנפשיים והחומריים, שומר על רעננות ההורים ומשאיר אותם בעלי נפש צעירה, הרבה יותר מבני גילם האחרים שכל ילדיהם גדולים ואינם זקוקים לטיפול ולמשחק עם הוריהם.

מעניים שהורה כזה, גם בהיותו מחוץ לבית כגון בעבודה וכדומה, מקרין בדרך כלל שלוה, אושר פנימי וביטחון עצמי, מתוך סיפוק ממלא מהמשפחה הענפה שמאחוריו ומהבית הפעיל.

במשפחות אלה ניתן להיווכח עוד בבירור, שבזכות הילדים הצעירים החדשים שבבית, נשמרת איכות הקשר הבין זוגי לאורך זמן כזוג צעיר ממש, על אף העליות והמורדות הטבעיים המתרחשים בחייהם. הורים אלה גם מוצלחים ויעילים בטיפול בילדים מתוך איזון ושלוות נפש, וטועים הרבה פחות מאחרים בדרכי החינוך. שהרי הם כעת בעלי ניסיון בכל תחומי החינוך והטיפול בילדים. דבר אשר ניתן לראותו בחוש בבתים בהם האם כבר סבתא לנכדים, אולם עדיין זוכה להביא לעולם ילדים נוספים.

בתקופה בה הקטנים כבר גדלו והפכו לנערים, וחלקם אפילו לזוגות נשואים, אֵם השבה ומממשת את יכולתה הנשית להעניק חיים לילדים נוספים, חיה מתוך סיפוק פנימי עצום ובתחושה נפלאה של הגשמה עצמית חוצה גבולות. נשים אלה מעידות שאין קריירה בעולם אשר יכולה להעניק לאשה מילוי וסיפוק ברמה דומה.

ובהגיע ההורים לגיל מבוגר, אם יש להם רק שני ילדים, עלולים הם למצוא את עצמם גלמודים ובודדים מאד לעת זקנה, כאשר עול הביקורים והטיפול בצרכי ההורים נופל על שני ילדים בלבד, העסוקים מכורח החיים והמציאות בענייני עצמם ובמשפחתם. ובפרט אם אחד משניהם גר במרחקים, או אם חתנם או כלתם אינם מאפשרים לבתם או לבנם לבקרם ולטפל בצרכיהם כראוי, או אם חלילה קרה אסון לאחד מהם והוא ח"ו אינו בין החיים וכפי שלמרבה הצער מתרחשים דברים כאלה. וההורה המסכן נמצא לבדו, חלש מזיקנה, ללא משענת מבני משפחתו הקרובים, בהם כה השקיע ואותם כה טרח לגדל.

כמה גברים ונשים כאלה ישנם, אשר מסיימים את חייהם מתוך עצב וכאב, ולא פעם אף כתוצאה מחוסר טיפול נאות ואהבת בן משפחה קרוב, ואיש אינו יודע עליהם ועל הגורם לזירוז מותם?

לעומת זאת, הורים לשבעה או לעשרה ילדים, אשר השכילו לחנך את ילדיהם על ערכי היהדות, חשים היטב בגיל המבוגר ובפרט לעת זקנה את הפסוק:[1] "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". זכורני בבחרותי, כאשר דודי הבכור מצד אימי ורעייתו הגיעו לגיל זקנה ועקב ניתוח כושל בעיניו הוא איבד את יכולת הראייה, מלבד תמיכתם הנפלאה של בניהם ובנותיהם בביקורים ובסיוע, היו עשרות נכדיהם ונכדותיהם מתווכחים ביניהם מי יזכה לשהות עם סבא וסבתא בביתם. עד שערכו תורנות קבועה ומידי יום היו מגיעים שנים מהם לאחר שעות הלימודים, לשהות עמהם עד למחרת בבקר. הם היו מנקים, מסדרים וחלקם אפילו אופים ומבשלים. אי אפשר לשכוח את אושרם של הנכדים בעת עבודתם מתוך דברי הומור ותחושת שמחה מהזכות שנפלה בחלקם, ואת מאור הפנים והחיוך רווי העונג שהיה על פני זוג הזקנים בעת עבודת נכדיהם ושיחתם עמהם. הנכדים לא חשו טרחה או עול מטריד במעשיהם הנכבדים. מספרם של המתנדבים היה גדול דיו, מכדי שהעול יפול על כתפיהם של בודדים בסבב התורנות.

גם בעת אשפוז חלילה בבית חולים לזמן מה, וכפי שמתרחש בחיי כמעט כל אדם בגיל מבוגר, יש הבדל גדול בין הורה לשני ילדים בוגרים שהתחנכו כראוי, לבין הורה לשמונה או עשרה ילדים בוגרים שהתחנכו כראוי. זה האחרון כמעט לא ימצא את עצמו כשהוא לבדו, נתון לחסדי הרופאים והאחיות העמוסים וטרודים בעבודתם. תמיד ישהה ליד מיטתו אחד מצאצאיו כאשר כל כולו נתון לרווחת ההורה המאושפז, היקר לו מכל.

למרבה הצער, בשנים הראשונות שלאחר הנישואין מתמקדים רוב הזוגות הצעירים יתר על המידה בנוחות שבעתיד הקרוב, ולא הרבה זוכים להיות בבחינת "איזהו חכם - הרואה את הנולד".[2] הם נבהלים מהשאלה "כיצד נוכל לטפל בחמישה או בשבעה ילדים?" ואינם שמים לב לעובדה הפשוטה, שאחים ואחיות בגילאים קרובים הגדלים יחדיו כקבוצה, מעסיקים מטבע הדברים זה את זה במשחקיהם ובענייניהם. וכשיש גדולים ברי הבנה, הרי הם משחקים עם הקטנים, ובשלב מסויים אפילו מטפלים בהם באהבה על פי הדרכת האם בהאכלה, בהחלפה וברוב הנדרש. והאם פנויה לעיסוקיה בביתה יותר מכפי שהייתה פנויה כאשר טיפלה בשניים קטנים.

גם בבישוליה היא תגלה לפתע, שאין הבדל משמעותי בין הזמן המוקדש לבישול ארוחה עבור משפחה קטנה או גדולה. שהרי מדובר בעיקר בתוספת מנות לסיר או לתבנית הבישול. ובפרט שעם השנים נעשית האם מיומנת, יעילה וזריזה, בזכות טיפולה בבני משפחה רבים. ומה גם שבאמצעות חינוך לשותפות מתוך שמחה, מצטרפים כאמור גדולי הילדים שבבית, הבנות והבנים, לסייע לאם בכל ענייני הבית מתוך תחושת שותפות טבעית ובריאה, וכפי המציאות העובדתית בכל המשפחות ברוכות הילדים. הניסיון מראה שהעזרה נעשית בדרך כלל מתוך שמחת חיים ושיחה זורמת השופעת חיוכים והומור תוך כדי עבודה, בינם לבין עצמם ובינם לבין אמם. דבר שגם מכשיר אותם לחיי משפחה נאותים בעתיד, בהיותם עתירי ניסיון.

גם בתחום זה של ניהול הבית, אם כזו, המנהיגה בתבונה וביד רמה את משפחתה ברוכת הילדים ועומדת בגאון במטלות הארגון והטיפול בילדיה, נעשית מלאת סיפוק נפלא בלתי ניתן לתיאור, מתוך תחושת המיצוי העצמי כמלכת בית, שהיא גם אם למשפחה ברוכה וגם רעיה.

לסיום יש להוסיף, שמלבד האינטרס האישי של ההורים והלימוד יקר הערך שמרוויחים ילדים הגדלים במשפחה ברוכת ילדים, יש לחשוב גם על טובת העם כולו. הן מצד השיקול הדמוגרפי של עם ישראל בארץ ובעולם והן מצד התועלת הגדולה לאנושות בכלל ולעם ישראל בפרט, במימד הרוחני הכללי.

לפי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשר לאוכלוסיה היהודית בעולם במאה השנים האחרונות, בשנת 1939 חיו בעולם כ-16.5 מיליון יהודים. אך לאחר שבשנות השואה הנוראה נרצחו כששה מיליון יהודים, ירד מספר היהודים בעולם בכשליש, ועם הריבוי הטבעי התייצב מספרם בשנת 1948 על 11.5 מיליון בלבד.

כיום, על פי הנתונים הרשמיים ישנם כ-13.5 מיליון יהודים בעולם. אולם לדברי הסוקרים מספר זה כולל את כל מי שמחשיב את עצמו ליהודי, גם אם אינו יהודי על פי ההלכה. ובמילים אחרות: מספר היהודים קטן ממה שפורסם.

יצויין כי לפי דיווח המכון לתכנון העם היהודי שעל ידי הסוכנות היהודית, שיעור הגידול של יהודי העולם - 0.08% לשנה - קטן פי 20 (!) משיעור הגידול של האוכלוסיה העולמית. משמעות הדברים היא ששיעור אחוזי היהודים ביחס לאוכלוסיית העולם הולך ופוחת. ואכן, לפי סקרים שנערכו בארה"ב, מספר יהודי ארה"ב פחת בשנות ה-90 בכ-300 עד 500 אלף. וזאת בעיקר לא כתוצאה מהגירה, אלא משום שיעור ילודה נמוך מול מות הזקנים והתבוללות מהירה.

בישראל, שיעור הפריון עומד כיום בממוצע ארצי על: 2.6 ילדים לאשה יהודיה, 4.5 ילדים לאשה ערביה אזרחית ישראל, וכ-6 ילדים לאשה ערביה תושבת עזה והשטחים.

בקצב הריבוי הנוכחי, כמה יהודים וכמה מוסלמים יהיו בארץ ישראל בעוד כמה עשרות שנים, אם לא נתעשת ונזרז את הילודה היהודית בארץ ישראל? וכמה יהודים בכלל יהיו בעולם, לאור ההתבוללות הנוראה ושיעור הילודה הנמוך?

חשוב לציין כי בירושלים בירת ישראל המצב חמור מרוב הערים בארץ. לפי מחקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל, קצב הגידול של האוכלוסיה הערבית בעיר כפול (!) מזה של היהודית. את משמעות שיעור הריבוי הנוכחי, זה לעומת זה, ניתן לראות בתרשימי המפות שלמטה.

לאור זאת, אם לא נתעשת בזמן, כיצד תיראה ירושלים בעוד חמישים שנה?

וכבר אמר מנהיג אש"ף יאסר ערפאת כי "הנשק החזק ביותר של הפלסטינאים, הוא רחמה של האשה המוסלמית".

אשר על כן, מחויבות לאומית עליונה מוטלת על כל בני זוג העומדים בראש משפחה יהודית, להרבות את עם ישראל, ללא כל קשר לרמתם הדתית. ושמעתי מהמקובל הרב דוד בצרי שליט"א חישוב מעניין שערך ראש ישיבת "פורת יוסף" הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. בדבריו הוא עמד על תוצאת ההבדל המספרי בין הנוהג התמוה שפשט בקרב משפחות יהודיות רבות ללדת שני ילדים בלבד, לבין הנוהג הנכון להשתדל להרבות את בני המשפחה ואת עם ישראל כפי מתנת יד ה´.

וכך הוא אמר: "בדור ההמשך של הנוהגים להסתפק בשני ילדים בלבד, אם כל אחד מילדיהם יביא לעולם שני ילדים בלבד, הרי הם יהיו ארבעה. ובדור השלישי, כאשר כל אחד מהארבעה ילד שני ילדים, הם יהיו שמונה. בדור הרביעי, ששה עשר. ובדור החמישי יגיעו לשלושים ושתיים נפשות, אשר יהוו חלק מעם ישראל. אולם במשפחה בה הנוהג הוא ללדת עשרה ילדים, הרי בדור הראשון יהיו עשרה. וכשכל אחד מהעשרה יילד עשרה, הם יהיו מאה. בדור השלישי, אלף. בדור הרביעי, עשרת אלפים. ובדור החמישי, מאה אלף!"

חישוב פשוט ומעורר מחשבה זה, ממחיש היטב את משמעות האחריות המוטלת עלינו לדאוג לריבויו המספרי של עם ישראל, בפרט לאחר השואה האיומה שכילתה כשליש מעמינו.

יש לזכור כי שיעור הפריון הנ"ל של נשים יהודיות בישראל (2.6 ילדים) הוא הממוצע שבין משפחות דתיות לשאינן דתיות. ודי בהגברה סבירה של הילודה בקרב כל המשפחות שאינן דתיות, כדי לשנות את המאזן הכללי של עם ישראל לטובה.    

וכשתורם כל זוג יהודי את תרומתו הגדולה לעם ישראל, יזכור כי בכך עושה הוא נחת רוח לבורא העולם, אשר חפץ ביישובו של עולמו. ככתוב:[3] "כִּי כֹה אָמַר ה´ וכו´ יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ!". וכפי שלמדו חז"ל בכמה מקומות בתלמוד מפסוק זה את חשיבות מצוות הבאת ילדים נוספים לעולם, גם באדם שכבר קיים את מצוות פריה ורביה. 

בנוסף, לימדונו חז"ל כי כל ילודה נוספת, מזרזת את הגאולה. כמובא בתלמוד:[4] "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". ´גוף´ הוא שמו של אוצר הנשמות שבעולם הרוחני. ואין הגאולה שעל ידי המלך המשיח יכולה להתרחש, אלא לאחר שכל הנשמות שבאוצר הנשמות יבואו לעולם.

נמצא שכל ילד נוסף הבא לעולמינו, מזרז את בא הגאולה, באמצעות הוריו שהעניקו לו חיים בעולם הזה. וכמה גדול שכרו הנצחי של מזרז גאולת ישראל וגאולת כל האנושות?

ובמשפחות רבות, דווקא הילד העשירי או השנים עשר, התפתח ונהיה לילד המיוחד שבכולם והמוצלח מכולם. האדם אשר הביא בעתיד תועלת רבה - רוחנית, כלכלית או בטחונית לעם ישראל, וברכה וכבוד ושפע רב להוריו, בעולם הזה ובעולם הבא


[1] תהלים קכו, ה.

[2] תמיד לב, א.

[3] ישעיהו מה, יח. ועיין מגילה כז, א; פסחים פח, ב; יבמות סב, א.

[4] יבמות סג, ב.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (74 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים