הרבנית חגית אמאייב

אמהות מעצימה: יש לך ילד בעייתי?! הטור הזה מיועד לך...

אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי

| כ"ז טבת התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

אני רוצה לשתף אתכם בתסכול גדול שאני חווה. וכן, השורות הבאות נכתבו ברגעי סערת נפש, שהרי כמה טרגדיות אנושיות אפשר עוד להסכים לקבל בשתיקה?! אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש!

עצוב לי לחשוב על כך שכאשר פוגעים בכיס שלנו אנחנו מתאחדים, צועקים, מרגנים מחאות המוניות... ולעומת זאת, כשפוגעים בציפור נפשנו, קרי בנפשות ילדינו, אנחנו בוחרים בשתיקה רועמת. מעניין שכסף מוציא לרחובות, והילדים שלנו לא... עולם הפוך ראיתי.

האם אנחנו בכלל מבינים שכבר כמעט לא נותרו ילדים שמוגדרים מבחינת המערכת כ"נורמליים"? לא מאובחנים או זקוקים לאבחון, לא מטופלים או נשלחים לאינספור סוגי טיפול, שאינם מתויגים או נכנסים לתבנית סטיגמטית? ולדאבוני, כולנו רדומים... אחרת איך נסביר את העובדה שרוב ההורים לא ניגשים לקבל הדרכה שתסייע להם לעזור לילדיהם לגדול נכון ובריא?

השאלה היא מתי כבר נבין שעלינו להתעורר כדי לעזור לדור שלם שהולך ומאבד יותר ויותר, מרגע לרגע, את הכיוון? אז מה אם זה מצריך מאתנו להתגבר על הצורך שלנו בשקט ובנוחיות רגעית, ולשלוף את ראשנו ממסך האייפון / טאבלט/ מחשב/ טלוויזיה? האם אנחנו מסוגלים לקלוט שלצורך שלנו בשקט תעשייתי יש מחיר?

בנוסף, כולנו רואים שהטכנולוגיה המשתכללת יוצרת שינויים בקצב מסחרר, ואיתה משתנה המציאות כולה, בעוד שמערכת החינוך נותרה אי-שם הרחק מאחור. המערכת בה מבלים ילדינו את רוב שעות הערות שלהם מתעקשת להכניס עולם סקרן, עגול ומלא – לתוך ריבוע,  אל תבנית אחידה, והופכת ילד שמעז למתוח את איבריו  ל"בעייתי", "שלילי" ועוד שלל תארים "מצמיחים" ו"מעצימים" שכאלה. לפעמים נדמה לי שיהיה פשוט יותר לשלוח את המורים לאבחון ולטיפול בהפרעות קשב וריכוז, כדי שיקבלו עזרה שתאפשר להם לעמוד בשלל התנאים והדרישות שמעמידה בפניהם מערכת החינוך.

הבאתי לפניכם שני קטעים קצרים מתוך הספר "כבר לא ילדת כאפות", המתחולל בראשה של גיבורת הספר:

"בעולם הקסום שלי מותר לחלום כמה שרק רוצים... מותר להפליג על אוניות מפוארות, להיות חברה של המון ילדים ולשחק כמה שרק רוצים. האמת היא שיש לי סוד. זה הוא החלום שלי שתמיד מעודד ומשמח אותי ברגעים בהם קשה לי במיוחד...

יום אחד אני עוד אראה להם. אני יודעת שיום יבוא ואני אוכיח להם מה אני שווה, אני יודעת. זה מה שנותן לי כוח לעבור עוד יום ועוד יום. אני עוד אוכיח לכולם שאני טובה...".

לאחר קריאת הדברים ארצה להעלות מספר נקודות נוספות.

1. מחקרים מגלים שמוח של ילד ממוצע יכול לשמור על ריכוז רציף למשך כחמש-עשרה דקות. אך הפלא ופלא! ילדינו מצווים להיוותר על מקומם למשך ארבעים וחמש דקות ארוכות-ארוכות, כשהם דוממים לחלוטין, וללא שום תנועה זכר לחיים... ואוי לאותו ילד "לא ממושמע", "לא צייתן", "מופרע", "סורר" שמעז להפר את דממת האל-חוט הרובוטית. כל סימן חיים יגרור אחריו הערות/ גערות/ עונשים/ צעקות/ תוויות/ סטיגמות עד בלי די.

2. מתי נבין כולנו, הורים ומורים כאחד, שהחובה שלנו היא לשים דגש ולחזק דווקא את נקודות החוזקה, במקום להתמקד ול"התלבש" בכל הכוח על המקומות החלשים, הנכשלים יותר, של ילדינו?

מתי נקבל את העובדה שאם ילד מוציא הגה בשיעור או אפילו, שומו שמיים, מפטפט מדי פעם, זה לא הופך אותו ל"בעייתי", אלא לאנושי?!

אין שאלה בנוגע לצורך בסדר ובמשמעת, אולם חשוב לא פחות להשיג זאת בדרכים חכמות, מעצימות ומצמיחות, כי מכוחניות, גערות, השפלות, ביזיונות ושריטות בלב ובנפש יוצאים רק נזקים.

3. למרות שנוח לנו לבקש "ילד טוב ירושלים", חשוב שנשאל עצמנו האם מטרתנו היא לגדל רובוטים מתוכנתים בשר ודם? והאם ילד שבוהה בחלל או לחילופין מתעסק בפלסטלינה/ גוזר מחק במהלך השיעור, בלי לגרום להיסחי דעת חבריו, באמת מפריע למהלכו התקין של השיעור?

4.  האם נכון להמשיך את השיעורים התיאורטיים, המייגעים, המתישים ומורטי העצבים, רק כדי שבעוד כעשרים או שלושים שנה, אחד הילדים אולי, רק אולי, ישתמש בכלי אחד או שניים שלקח משנים-עשר שנות ישיבה דוממת, לפעמים אפילו מדממת, על כיסא העץ / הפלסטיק?

האם לא הגיעה השעה לשנות כיוון ולחפש דרכים יצירתיות, שיהפכו את חוויית הלימוד למעט יותר חיה ומאפשרת, במקום להמשיך לספר סיפורים על ילדים שלא הולכים בתלם?

5. וגם האם זה בכלל נכון להמשיך לדרוש מילד בעל ראש ספרותי-הומני לדוגמה, לגלות עניין ולהצליח במקצועות המתמטיים, מה שגורם לו להרגיש טיפש וסתום? הרי בעבורו מדובר בלא פחות מסינית...

לא נראה למאן-דהוא שהרבה יותר פשוט להאיר ולהעצים את נקודות החוזקה, במקום להעלים אותן בין הררי ביקורת הרסנית והתעסקות בלתי פוסקת בנושאים שהראש פשוט מסרב לקלוט?

אז ברור ופשוט שצריך ללמוד הכול, ויחד עם זאת, אנחנו, הורים ומורים, לא חייבים להתעסק במה ש"לא" כשאפשר להאיר ולהתמקד בכל מה ש"כן".

6. לא הגיע הזמן שאנו ההורים נגלה מעורבות ונברר האם אותה מערכת תובענית לוקחת את כל אותם ילדים "בעייתיים" לשיחה אישית של הכוונה, חיזוק והעצמה בהפסקות, במקום שיוטח עלבונם קבל עם ועולם....

7. ובעניין שיעורי הבית, איך ייתכן שילד שמסיים את לימודיו בשעה שלוש וחצי בצהריים, עוד נדרש להמשיך להקדיש זמן נוסף, ללא תנועה, כשרק המורה מתחלף בהורה שנושף כעת בעורפו?

מישהו חשב על הצורך האנושי במעט אוויר לנשימה? אולי אנחנו בכלל לא מבקשים לגדל ילדים אלא תעודות ותארים  שיהוו אישור להצלחה האישית שלנו כהורים מצטיינים? רק שאחר-כך מתפלאים מדוע הילדים בועטים במסגרות... מעניין באמת למה...

בנוסף, במקום שמפגש ההורים-ילדים בבית, יהווה זמן איכות ושיחה, הוא הופך למלחמה שאמורה להושיב שוב את הלומדים, שבדיוק סיימו את יום הלימודים, להכנת שיעורי הבית הנדרשים. לעניות דעתי, הרבה יותר פשוט היה להפוך את השעה האחרונה במערכת הלימודית, לשעת שיעורי בית...

8. ואחרון חביב, לא הגיע הזמן להתחיל ללמד גם מקצועות של העצמה אישית/ דחיית סיפוקים/ גילוי אחריות אישית/ מוסריות/ כלים להקמת בית יציב ואיתן/ יסודות בגידול וחינוך ילדים?

אחרת מה הפלא שרוב הבתים שקמים מתפרקים, ושחינוך ילדים הפך לעול מסויט?

עלינו להבין שאם אין יסודות – אין שום סיכוי לבנות בניינים. לא מהסוג שיחזיק מעמד, בכל אופן.

לסיכומו של עניין, אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי... בכוונתי לפנות לשרים, לח"כים, לאנשי תקשורת ובעצם לכל מקום אליו אוכל להגיע, תוך תפילה כנה לבורא יתברך להרבה סיעתא דישמיא, כדי שנזכה להשפיע טוב, וכדברי חז"ל: "חנוך לנער על-פי דרכו".

אז כל מי שמוכן לצאת מהתרדמת העמוקה, מוזמן לעזור לנו לעורר ולהפיץ את הדברים עד לכדי יצירת הד משמעותי, שבעזרת השם, עשוי להוביל לשינוי כלל מערכתי. כי לא בשמיים היא! והכדור עובר לידיכם...

אתם מוזמנים להעלות תגובות ושיתופים אישיים.

ממני הקטנה,

חגית אמאייב.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

55 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

המכתב - הרב יצחק פנגר

ספר קהלת עם פירוש ’נזר החכמה’ של הרב זמיר כהן

אנשים מספרים עצמם 9 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 10 - חיים ולדר

משולש שחור - דגם 1012

נטלה מודרנית "ציפורים מעגל"

לכל המוצרים