הרבנית חגית אמאייב

אמהות מעצימה: כשהילדים נופלים בין כיסאות והאשמות

כמה מהמחנכים בימינו, הורים ומורים, באמת לוקחים אחריות אישית וניגשים לטפל בבעיותיהם האישיות, טרם ניגשים הם לחנך אחרים?

| ז' טבת התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

בטור הקודם והראשון בסדרת "אמהות מעצימה" – הכתובת על קירות לבם של "ילדי כאפות", עלתה נקודה כאובה הנוגעת בטעויות אנוש שעשויות להתרחש בכל עת.

השאלה המתבקשת כהמשך ישיר לנקודות שעלו בטור עצמו, כמו גם בתגובותיכם ושיתופיכם הינה, מה מביא לטעויות קריטיות הרות גורל וכיצד ניתן למנוע אותן?

כפי שאני רואה זאת כיום, לאחר התנסות אישית וקלינית רבת שנים, הטעות הנפוצה ביותר היא שהרוב המוחלט המרכיב את "עולם המבוגרים", אינו מודה בכך שקיים צורך בקבלת עזרה, הדרכה אישית אינדיבידואלית, כמו גם בעבודת התבוננות עצמית מעמיקה שלנו כאנשים בוגרים.

אמרה לי אישה קרובה: "אין שום דרך לדעת אם הילדים מופקדים בידיים הכי טובות, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה מפעיל את המורה או על איזה צד הוא קם בבוקר... הרי הוא רק בן אדם. אי אפשר לדעת אם ההערה ביומן מוצדקת באמת, או שהיא תוצר של אנרגיות שנשארו ממריבת הלילה עם אשתו. ואת יודעת... היום כולם מעורבבים עם כולם, ורק מעטים עוצרים לבחון את עצמם מול עצמם, לעשות הפרדות, בירורים פנימיים, לפעול ממקום נקי ונטול נגיעות אישיות".

(צילום: shutterstock)

כל-כך נכון... כל-כך כואב... כל-כך אמיתי... בעוד שאני אישית הכרתי אנשים שהופקדו על חינוך ילדי ישראל או אפילו על מוסדות חינוך, כשמנגד, רמת המוסריות האישית והאנושית שלהם מבישה ממש.

השאלות המתבקשות הן – כמה מהמחנכים בימינו, הורים ומורים, באמת לוקחים אחריות אישית וניגשים לטפל בבעיותיהם האישיות, טרם ניגשים הם לחנך אחרים, במקרה שלנו, ילדים שנבנים ומתעצבים בהתאם לאופי מערכות היחסים אותם הם חווים ולהם הם נחשפים מול עולם המבוגרים הניצבים מולם? וכמה מהם מעדיפים לשלוח דווקא את הילדים לשלל אבחונים וטיפולים במקומם, רק כי להם עצמם אין את האומץ להתעמת עם בעיותיהם?

כשאני פוגשת אנשים, ובעיקר נשים, בכל מיני מקומות ואירועים, כמעט תמיד יש מי שמבקש ממני עצה הכוללת פתרונות "הוקוס פוקוס" בסגנון: "רק תגידי מה עושים במצב כזה? אנחנו עומדים להשתגע! את חייבת לתת איזשהו רעיון, דרך, משהו שיעזור לנו להתמודד בינתיים". 

כשאני שואלת את ה"מתייעצים", האם אי פעם עצרו את מרוץ החיים האינטנסיבי על מנת לקבל עזרה מקצועית, לחשב מסלול, לבחון את מערכות היחסים בינם לבין ילדיהם, ובעיקר בינם לבין עצמם, התשובות המתקבלות בדרך-כלל הן משהו בסגנון: אין זמן... אין כוח... אין כסף... הלכנו רבנים... קראנו ספרים... אנחנו כבר הרבה זמן מתכננים לגשת לייעוץ...

בקיצור ולעניין, שלל התשובות החמקניות הינן כמעט חד משמעיות – יש לנו אינספור תירוצים שמספרים לנו שזה נורמלי לא לעזור לעצמנו לעזור לילדינו! וממילא, מהמקום הרגשי הטעון והלא מטופל בו אנו נתונים, קל מאוד לצאת ולחפש אשמים – בעלי אשם/ אשתי אשמה/ ההורים שלי אשמים/  ההורים של בעלי אשמים/ המורה אשמה/ המלמד אשם/ החברים של הילדים אשמים...

בקטע הבא מספרי "כבר לא ילדת כאפות" ניכר בלבולה של גיבורת הספר, אביבית, המבקשת שמישהו אי שם יקלוט שבזמן שכולם עסוקים בדיבורים וחישובי חשבונות, היא בינתיים צוללת בין הכיסאות:

"אני ואבא רבים וצועקים כל הזמן. אמא אומרת לי שהוא אוהב אותי יותר מכולם וזה בטח בגלל שאני כה דומה לו. אפילו את צבע העיניים הירוקות והמיוחדות שלו הוא העביר לי בירושה. אף פעם לא חשבתי על כך קודם לכן, אבל נדמה  שיש לנו שיח מיוחד משלנו, אליו אף אחד אחר לא יכול להיכנס, ואותו אף אחד אחר חוץ מאתנו לא יכול להבין.

(צילום: shutterstock)

לפעמים כשכבר ממש קשה לי עם כל מה שעובר עלי בבית הספר, אני חוזרת הביתה ומתחילה לעשות בעיות. זה לא באמת בכוונה. ההורים לא ממש יודעים מה לעשות איתי, ולמען האמת אפילו אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אך נדמה לי שזוהי דרכי היחידה לפרוק את כל הזעם שמצטבר בתוכי כל יום, כל היום.

עם אמא אי אפשר לריב, היא עדינה מדי וכלל לא משתפת איתי פעולה, אבל אבא, נו אבא לעומת זאת פרטנר מצוין. מי כמוני יודע להפעיל את נקודות התורפה שלו...

הבעיה היא שאני מגיעה הביתה עצבנית ועצובה ואף אחד לא מבין מה קורה לי. גיליתי שהמורה אמרה לאבא ולאמא שאני לא מקשיבה בכיתה ולא מרוכזת בשיעור. היא אפילו נתנה לזה איזה שם שלא הצלחתי לקלוט. אבל איך בכלל ניתן להתרכז אחרי שהמורה מנדבת אותי להרים את החולצה שעל גופי לעיני כל הכיתה, בכדי ללמד על גופי הצנום, את נושא שלד גוף האדם בשיעור טבע. זה מבייש כל כך עד שרק ייחלתי לסיים לשחק את תפקיד השלד וביקשתי לצאת לשירותים. אני רוצה לשבת קצת לבדי, משוועת למעט שקט בראש.

ועוד אשאל את מורתי היקרה, מבלי לומר דבר, הכיצד אוכל לשבת בשקט בכיתה כאשר רגע לפני שנכנסתי לשיעור, מאחורי גבה, נתן לי אחד הילדים בעיטה שכאבה אינו מניח לי זמן רב, אפילו בזמן השיעור.

עוד היא סיפרה להורי שאני משתוללת בהפסקות. אומנם איך אוכל שלא להשתולל, כאשר הם אומרים לי שישתפו אותי במשחק התופסת שלהם בהפסקה, ואז רצים אחרי אל מאחורי הבניין שבקצה בית הספר, אל פינה אליה המורים כמעט שאינם מגיעים, שם הם הופכים אותי לכדורגל שלהם או חובטים בי כמו הייתי שק חבטות.

הם אומרים שזה סתם בצחוק, רק בשביל המשחק, ושלא אעשה מכל דבר עניין, אבל אחרי שהם מכאיבים לי כל כך אני מתחילה להשתולל, כן, כן, פשוט להשתולל...".

עד כאן.

מטרת הקטע היא לגלות טפח מהשיח המתחולל בראשם של ילדינו, שבתחילתו ובסופו של יום צריכים דמויות סמכותיות שיודעות מה נכון ומה לא. מייחלים שיאירו להם את הדרך ברגעי אפלה, שיפעלו מולם בצורה שקולה, שישמשו להם דוגמה אישית יציבה, ובעיקר שיראו אותם כבני אדם שמבינים כל דבר ודבר שמתרחש סביבם, גם כשהם ממש אינם יודעים כיצד לבטא את חוויותיהם ותחושותיהם במילים.

אף אדם לא נולד בפקולטה לפיתוח האינטליגנציה הרגשית. כלומר, אם לא רכשנו ידע אישי מעמיק, שהוא הרבה מעבר לשלל התארים והתעודות המעטרים את קירותינו, בדרך לניהול נכון של חיינו, זוגיותנו, ילדינו, משפחתנו – ידמו חיינו לחיים בתוך מתחם מכוניות מתנגשות. וכשאין מי שלוקח אחריות ללמד עצמו, ורק אח"כ אחרים, כיצד ללחוץ נכון וחכם על כפתורי החיים, על מנת לעצור ולמנוע את אינסוף ההתנגשויות, בל נתפלא אם אנו מוצאים עצמנו עוברים שלב – לרכבת שדים...

אם כן, כשם שברור ומובן לנו שעל-מנת לנהוג ברכב עלינו ללמוד תיאוריה ולהיבחן עליה, לקחת עשרות שיעורים מעשיים, ולבסוף לגשת לטסט ראשון, שני, שלישי... טרם נזכה ברישיון המיוחל לנהגי רכב, יש להסיק קל וחומר כשמדובר בכבישי החיים.

נתראה בטור הבא בסדרה.

שלכם באהבה, חגית אמאייב.

ורק להזכירכם:

מטרתה של סדרת טורים זו הינה להפוך אתכם למשתתפים פעילים, הקוראים והקוראות, בדרך להצפת חשיבות הנושא והטיפול בו, כמו גם הכרת הורים נוספים לילדים המתמודדים עם הבעיות המתוארות בהמשך, ואף להתאגד כקבוצת חיזוק ותמיכה. אי"ה תוך מספר חודשים תפתח הנהלת האתר פורום ייעודי למטרה זו, ועד אז, נשמח לקבל מכם תגובות, שאלות ושיתופים מכובדים ומכבדים בסוף כל טור. כל שיש לעשות זה להוסיף תגובה בחלק התחתון המיועד לתגובות. מפעם לפעם אשתדל בע"ה לעלות און ליין, לעשות סדר בראשכם ואף להגיב לשיתופיכם.

מחכים לשיתוף פעולתכם!


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.5 (82 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים