סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר על פרשת וישלח: מי שמאמין כן מפחד!

על מה אנחנו "מבזבזים" את הזמן? כיצד ג'נטלמן יכול להיות רשע? כיצד מבשרים על הקמת מדינה? ואיך ממירים את הכאב בעוצמה?

| י"ב כסלו התשע"ח |
אא

האם מותר לנו גם לפחד? אנחנו מוקפים בדיבורים על ביטחון עצמי, חתירה למטרה ו"לעוף על עצמך", אבל פרשת השבוע מזכירה לנו שזה לא מספיק. יעקב אבינו, אחד מאבות האומה, עוסק בפרשת "וישלח" בהכנות לקראת הפגישה עם עשיו, והתורה מספרת שהוא חושש: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד". הפרשנים קוראים לזה "ירא חטא". כלומר, הוא לא סתם פחדן, אלא אדם שפוחד מהדברים הנכונים, אדם שאכפת לו מהרמה הרוחנית שלו, שלא רוצה לחטוא, שלא רק מנסה לצייר את עצמו כמאצ'ו, קול, מלא בעצמו. יעקב נערך לפגישה המאתגרת עם עשיו בכמה אופנים, וגם מתפלל רבות. בשיח הציבורי שלנו, או סתם במסגרת החברתית שסביבנו – האם מישהו מעז לומר שהוא מפחד לחטוא? שאין לו ביטחון מלא בצדקתו המוחלטת והתמידית, ושהוא חושש, מהסס, בודק את עצמו?

עם שובו של יעקב ארצה, הפרשה מציבה מולנו את אחד מאבות האומה כשהוא מפחד, וגם לא מפחד להגיד זאת.

 

לוקח את הזמן

מי שמביא ילדים לעולם "פוגע" בזמן הפנוי שלו. מי ששומר שבת "מפסיד" שביעית מהזמן שבו הוא יכול לקנות דברים. מי שלומד תורה "מבזבז" זמן שבו היה יכול ללמוד מקצוע פרקטי יותר. מול התפיסה התועלתנית הזו מופיע בפרשת השבוע אחד הפסוקים היפים בתורה, לדעתי. עשיו מציע ליעקב להצטרף אליו, ללכת איתו, ויעקב עונה לו שלא, ומסביר כך: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים".

יעקב אומר: זה בסדר, עשיו, רוץ קדימה. גם אני מתקדם, אבל יש לי קצב אחר. אני אתנהלה לאיטי. למה? בגלל המלאכה (הפרשנים מסבירים שזוהי מלאכת התורה, המצוות, השבתות והחגים) ולרגל הילדים (כלומר, הקמת משפחה וחינוך ילדים). יש לי ערכים שהם לא כלכליים ולא כדאיים, מסביר כאן יעקב, אני משקיע זמן בדברים שנראה שהם מעכבים את ההתפתחות שלי, אבל בעצם – הם-הם הדבר העיקר עבורי. לאורך אלפי שנים העם היהודי מתבונן בעשיו, או באידיאולוגיות נוצצות ומבטיחות ומהירות אחרות, אבל לא ממהר להיסחף. הוא מתנהל אחרת, ולבסוף רואה הרבה תפיסות-עולם קורסות לצד הדרך, בעוד הוא ממשיך ללכת, לאט אבל בטוח. יעקב לא מבזבז זמן, הוא מנצל אותו אחרת.

 

ג'נטלמן אבל רשע

קשה לנו לדמיין את עשיו בחליפה ועניבה, נושא נאום מרשים, אבל המציאות היא מורכבת, והחזות החיצונית לא תמיד קשורה לפנימיות של האדם. עשיו נתפס כאיש אלים ואכזרי עם פרצוף מפחיד, אבל בפועל הוא היה מנהיג רוחני, עם ציבור גדול שהלך אחריו. וכך כותב הרב אליהו דסלר, בספר הנפלא "מכתב מאליהו": "עשיו – מייסד שיטת הצבועים המתקיימת עד היום, הוא שחידש את המנהג שאפשר לעשות כל העבירות שבעולם ולהיות עם זה איש נכבד שמעולם לא אירע לו 'סקנדל'. הג'נטלמן הזה הוא כולו שקר, וכל מה שהוא עושה משמש כלי לחיים המזויפים, חיי השקר שלו".

אנחנו מכירים "ג'נטלמנים" כאלה עד היום, והפרשה מזכירה לנו לבדוק האם האדם מהווה גם דוגמה אישית, לבחון היטב מה מסתתר מאחורי הכריזמה והכישרון. ממש בימים אלה גילינו את האמת ביחס לאנשים מפורסמים שנחשבו "גיבורי תרבות". שורת המקרים האלה הזכירה לנו את האמת: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו".

 

תקשורת המונים? חינוך המונים

תקשורת לא רק מתארת מציאות, היא יוצרת אותה. היא משפיעה רבות על האווירה והרוח. השבוע צוינו 70 שנה לכ"ט בנובמבר, וזו הזדמנות להיזכר איך ליוותה אז התקשורת את ההחלטה באו"ם על מדינה יהודית. היום זה נחשב פתטי לכתוב בהתרגשות כזו, באהבה, בעין טובה, בתחושת חגיגיות. הנה כמה ציטוטים, כולם מעיתון "הארץ", 1947:

"ההכרעה נפלה, תמרוני אויבינו לא הועילו. אומות העולם החליטו לתקן את העוול של שנות אלפיים. הלב עדיין אינו מכיל את משמעותו המלאה של דבר בשורה גדול זה. הראש סובב סחרחר. הולכת ומתקיימת משאת נפשו של עם נרדף, עם למוד סבל ושואה, שלא היה דוגמתה בדברי ימי עולם. האגדה הייתה למציאות, החלום – לנס".

"העם עצמו נתבע להלביש את הנס צורה ודמות. הוא לא קיבל מדינה, הוא קיבל רשות להקימה בכוחו. ציון במשפט תיפדה ומשפט העמים ניתן לציון".

"לא נצטרך שוב לעמוד כעניים בפתח, כדי להכניס לשערי המולדת את ניצולי הטבח. לא נזדקק עוד להסכמתם של שלטונות זרים ועוינים כדי להפרות את אדמת ארצנו וליישב את שממותיה. העידותי בכם היום, את החיים והמוות, נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה".

"מה יהיה שמה של המדינה העברית העצמאית? כנראה שהשם שלה ייקבע – 'ציון'. מר בן גוריון הציע את השם – 'יהודה'. גם על השם 'ארץ ישראל' נמצאו מערערים, כי על ידי כך קובעים מראש את חלק מארץ ישראל, כארץ ישראל כולה".

 

להמיר כאב בעוצמה

חני וינרוט, חולה סופנית שהפכה למרצה וסופרת והשפיעה על אלפים, בריאים וחולים, נפטרה אתמול בגיל 34. גיסי, ישראל מאיר, ערך את ספרה "עולם הפוך ראיתי". הנה חלק מהדברים שהוא כתב הלילה, אחרי ההלוויה:

"חני, את המרת את הכאב בעוצמה". כך, במילים אלה, נפרד בכאב עו"ד יעקב וינרוט מכלתו חני ז"ל. דומה שאין הגדרה קולעת מזו למה שחני וינרוט חוללה בעשור האחרון, כאן, בארץ החיים. לצערנו, התפשטות המחלה הנוראה בדור האחרון הביאה עמה גם סלנג שחני ז"ל סלדה ממנו מאוד: "ניצח את המחלה" או "נכנע למחלת הסרטן". חני לא אהבה את הטרמינולוגיה הזו, ואני, כמי שצריך היה להעביר אל הכתב את הרעיונות שלה, התבקשתי על ידה כמה פעמים לשים לב שאני לא מתפתה לשיח הזה. מכיוון שכך, גם אחרי מותה אני לא יכול לכתוב שחני "ניצחה" את המחלה, אבל אני כן יכול לכתוב שחני ניצחה על המחלה. ניצחה כל מה שהמחלה הזו מסמלת: אי וודאות. ייאוש. ניתוק. אדישות. התכנסות. את כל הרשימה הזו היא "המירה", כלשון חמיה, בשמחה אמיתית (ולא כפייתית), בתקווה נכונה, בתפילה כנה שנועדה בראש ובראשונה לחבר בין האדם ובין בוראו. "בזמן שאני מתפללת אני בריאה", אמרה במאות הרצאות.

כמי שעקב אחר התנהלותה בזמן המחלה, נראה לי שאפילו השבח של "קיבלה ייסורים באהבה" לא שייך אליה. היא לא קיבלה אותם באהבה, היא פשוט לא קיבלה אותם. היא לא הזדהתה עם הייסורים. הם לא היו חלק ממנה. החיים שלה היו הרגעים הטובים, הרגעים שבהם כן אפשר לצחוק, להתפלל ביישוב הדעת, "ליהנות מכוס קפה", להתבונן בזריחה ואפילו להתפעל מהנוף המרשים שנשקף מהקומה העשירית של "איכילוב", ורשימת החיים הזו עוד ארוכה מאוד. החידוש של חני ז"ל היה שהרגעים האלה לא נוחתים עליך מלמעלה אם אתה לא מתאמץ לחפש אותם. וחני התאמצה, ומצאה, ואף ביקשה וכתבה והפצירה, שזה מה שנעשה כולנו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (83 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים