"כמה גן עדן יש לי", אמרה הרבנית קנייבסקי. "בעלי יושב ולומד"

1. המידה הבולטת ביותר – הסבלנות: "אבא שלי, הגר"ח קניבסקי, אומר שהמידה שבלטה באמא יותר מכל התכונות שהצטיינה בהן, היתה הסבלנות. היא היתה היסוד לכל המידות וההנהגות שלה: מעולם לא התרגזה, לא ידעה כעס מהו. בהיותנו ילדים קטנים היו לנו דרישות ובקשות וטענות כמו כל הילדים. 'אמא, החלב חם' ופעם החלב קר. ואמא - מחממת ומקררת מבלי לאבד לרגע את שלוות נפשה. ופעם אחת טענו: 'אמא, במיץ התפוזים שהכנת יש גרעינים'. והיא מסננת שוב ושוב, בסבלנות, אף פעם לא שמעתי אותה צועקת ואפילו לא מתעצבנת", מספרת הרבנית קולדצקי.

2. אמא לא ידעה כעס מהו: "וכשאנחנו גדלנו והתחתנו, הגיעו נשים מסכנות וקשות יום עם בקשות וטענות. היה מאורע שנחרט בזכרוני, של אשה שבאה לבקש מאמא עזרה בבעיה עם ילד. אמא השתדלה מאוד לעזור לה, טילפנה לאנשים רבים, התחננה, ולא עלה בידה. אותה אישה היתה נסערת והטיחה בה: 'הרבנית יכולה לעזור לי אם רק תרצה'. ואף הטיחה בה מילים פוגעות לעיני כולם. אמא ניסתה להרגיע אותה ולפייסה, וכשיצאה אמרה לנו: 'האישה הזו, שמסרתי את נפשי כדי לעזור לה ולמרות זאת צעקה עלי לפני כולם, סימן שהיא אישה מרת נפש וקשה לה באמת. תבינו אותה ותתחשבו בה'", מוסיפה הרבנית קולדצקי.

3. "מי אני שאוכל לעזור לכולם?": "היתה לה מטבעה הבנה ואבחנה מיוחדת בנפש האדם", מוסיפה הבת לספר. "פעם אמרה לי: 'אנשים באים אלי עם שקים של צרות ובעיות, ולאחר שאני שומעת אותם והם שפכו את ליבם, אני מספרת להם סיפורים נחמדים, סיפורים מתוקים. את חושבת שאני יכולה לרפא את כולם? שאני יכולה לפתור להם את כל הצרות והבעיות? מי אני שאוכל לעזור לכולם? לכן אני מספרת סיפור חמים, סיפור מתוק, והשומעים נהנים לשמוע אותו וצוחקים או מחייכים, ואז קורה אחד מהשתיים. או שהם שוכחים חצי מהצרות שלהם, או שהם כבר לא רואים את הכל כבעיה אחת גדולה, והם יוצאים רגועים יותר ושמחים יותר'".

4. "הבית הזה הוא של כולם, חוץ משלי!": "אמא לא רק נתנה מילים טובות, אלא את כל מה שהיה לה. אחד המשפטים שהיו שגורים בפיה: 'הבית הזה הוא של כולם, חוץ משלי!'", מספרת הרבנית קולדצקי.

"בערב חג הסוכות האחרון, הכנו כמות גדולה של סלט חצילים, כדי שתישאר גם לשבת. מאחר שהכרתי היטב את הנעשה בבית הורי, החלטתי לקחת לורד ארט ליין, ולכתוב על כל קופסה: 'נא לא לקחת'. כך עשיתי. הכנסתי חלק מהקופסאות למקפיא השני. אמא פתחה את המקרר וראתה את הקופסאות המסומנות. אמא לא הבינה: 'מדוע כתוב פה לא לקחת?'

"'אלה סלטים שנשארו ואני שומרת עליהם בשביל האורחים שלך, לא בשבילך', ניסיתי להסביר. אמא לא הסכימה בשום אופן: 'אצלי בבית לא יהיה כתוב שאסור לקחת! תחליפי מיד את כל המכסים'.

"עשיתי כבקשתה, אבל לא יכולתי לוותר על השבת של הורי. ידעתי שאם הסלטים יעמדו במקרר בלי שמירה, כל מי שירצה יבוא ויטול, ולא יישארו לאורחים ולהורי סלטים לשבת. לכן החלטתי לכתוב על כל קופסא: 'שייך לרבנית'. אבל גם זה לא עזר. הקופסאות נלקחו אחת אחת, ואמא היתה מאושרת".

5. "אולי בזכות כיבוד אב": שאלו את הרבנית ע"ה איך זכתה לבעל שהוא שר התורה, והיא אמרה שהיא לא יודעת. לחצו עוד קצת, והרבנית אמרה שאולי בזכות כיבוד אב.

אמנם אחותה ע"ה היתה מספרת, שבתקופת מלחמת השחרור, כאשר היתה סכנה לצאת לרחוב, היה צורך להביא מזון חיוני לביתם מנקודות איסוף, והרבנית, שהיתה אז ילדה צעירה, אמרה: 'אני אלך'. ואמנם היא הלכה להביא את המצרכים החיוניים, במסירות נפש, למרות כל הסכנות, כאשר אביה לא מפסיק לרגע מלימוד התורה הקדושה.

6. מסירות נפש למען תורת בעלה: הרב קולדצקי סיפר בהספדו על הרבנית כי "אהבת התורה שלה היתה לשם דבר. מעולם לא היתה מבטלת את בעלה מלימודיו במשך קרוב לשישים שנה, מאז שהתחתנו ועד סוף ימיה, ואפילו בערבי פסחים. גם בשעות הערב, כאשר היתה מגיעה לשמחות לפעמים, וילדיה עוד היו קטנים, היתה לוקחת אותם איתה לחתונות עם התינוקות, ובעלה היה ממשיך בלימודי הקודש. מסירות נפש למען התורה".

6. תפילות בבית הכנסת 3 פעמים ביום: "הרבנית היתה מקפידה על תפילות במנין בבית הכנסת לדרמן. היתה מגיעה בשחרית עוד לפני זמן התפילה של מניין ותיקין, כדי לענות 'אמן' על הברכות של המתפלים. היתה מגיעה כל יום ויום לכל התפילות, גם כשמצבה הבריאותי היה כבר חלש. אחרי התפילה היו מחכות לה עשרות נשים עם בקשות. חוץ מפעם אחת בשבוע: מנחה ביום שישי. ערב שבת, לא שייך לרדת. מה כן היתה עושה? ב-12:20, באמצע ההכנות לשבת, היתה מפסיקה באמצע, מורידה את הסינר, מקפידה על נעילת הנעליים, וב-12:30, כשמתחילים בלדרמן שמונה עשרה, היתה מתפללת איתם. ומיד בסיום תפילתה, היתה ממשיכה בהכנות ובבישולים לכבוד שבת קודש", ממשיך הרב קולדצקי.

7. כמה צרות מנעה מעם ישראל: "הרבנית לא ויתרה כל יום על לימוד אורחות צדיקים, חפץ חיים ופרק שירה. הקפידה לברך ברכת המזון מתוך סידור ואשר יצר מתוך סידור. תמיד באמצע העבודות, באמצע ההכנות, היתה שומעת קדיש ואומרת, אמן יהא שמיה רבה.  אנחנו לא יודעים כמה צרות היא מנעה מעם ישראל".

8.  גם כשלא הרגישה טוב – לא ויתרה על ההכנות לשבת: "לכבוד שבת היתה מכינה את כל המאכלים גם כשלא הרגישה טוב לא ויתרה על המאכלים לכבוד שבת ולכבוד ראש חודש. מלאכים הלכו בבית כשהיא היתה אומרת 'לכבוד שבת קודש'".

9. במשך שעה ארוכה עמדה בוכה ליד הנרות: "כשהיא היתה מדליקה נרות, אנחנו הילדים הרגשנו כמו שהכהן הגדול מדליק נרות בבית המקדש. במשך שעה ארוכה היתה בוכה ומתחננת על כל השמות שביקשו ישועות. את כל השמות היא זכרה בעל פה".

(צילום: shutterstock)

10. "תרחמו על עם ישראל, אל תסלקו שכינה": "אמא היתה בצניעות כמו טייס. כל הזמן, במשך כמעט שמונים שנה, הרגישה שכל רפיון בצניעות וכל חולשה חס ושלום גורם לסילוק שכינה מישראל ומי יודע מה זה יכול לגרום. הסבתא ע"ה, אשתו ה'סטייפלר', היתה אומרת, נכון, על פי ההלכה לובשים שרוולים שמכסים את המרפק בכל המצבים. אבל אם רוצים לזכות לבנים גדולי ישראל, לא מספיק לכסות את המרפק. מוסיפים עוד חתיכת בד שיגיע עד כף היד. כך אמרה הסבתא, וסוד ה' ליראיו. ואמא שמעה זאת מהסבתא וקיימה זאת במלא מובן המילה. גם כשהיתה בביתה וגם בזמן הבישולים בהכנות לכבוד שבת וגם בכל זמן שהוא. אין אצלה היסח הדעת. כמו טייס. צניעות. קדושה. יראת שמים".

11. "אם הולכים בצניעות – מביאים ברכות, מביאים ישועות": "היתה מצטערת מאוד והיה כואב לה מאוד כשהיתה רואה בנות שאינן לבושות בצניעות, ואף על פי כן היתה מקבלת אותן בחום ובלבביות ומברכת אותן מכל הלב ומעודדת אותן לשמור על הצניעות. תדעו לכם, אומרת האמא, שכל חיסרון בצניעות וכל רפיון בצניעות, רחמנא ליצלן, מסלק שכינה מעם ישראל וגורם לכל הצרות. ואם הולכים בצניעות נגד הזרם, עד מביאים ברכות, מביאים ישועות. אומרת האמא, תרחמו על עם ישראל, אל תסלקו שכינה מעם ישראל".

12. "אישה הולכת ללויה של אמא שלה, וזוכרת את אותו אברך": הרבנית הרגישה שכל יהודי כאילו זה בן שלה, גם אם לא הכירה אותו כלל. ילדיה מספרים סיפור מדהים: לפני שבע עשרה שנה, בי"א תמוז, הלכה לעולמה הרבנית אלישיב ע"ה. והנה, מודיעים שכבר נוסעים ללויה, היה זה בערך בשעה שש או שבע. והנה, אמא ע"ה רואה מהגג קן ציפור. מיד, תוך כדי דיבור, שלחה את אחד הנכדים: 'תלך מיד לישיבת בית מאיר, יש שם אברך, עוד אין לו ילדים. הוא היה פה לפני כמה שנים ואמרתי לו סגולה שילוח הקן 'שלח תשלח את האם' ותגיד לו שעכשיו אני נוסעת ללויה של האמא, אבל עד שאבא ירד וניסע, יש עוד עשר דקות, שיבוא מיד לקיים מצוות שילוח הקן'.

האברך בא, ובדיוק הציפור לא היתה. אומרת לו הרבנית: 'תחכה, עד שאבא ירד, יקח עוד זמן'. חיכה ואמר תהילים. ברגע האחרון, היונה הגיעה. האברך סילק את היונה ולקח את הבנים, וכעבור תשע חודשים נולד לו בן. אישה הולכת ללויה של אמא שלה, וזוכרת את אותו אברך. מסירות הנפש של האמא, עם מצוות שילוח הקן, זה פעל. כך היו מעשים כאלו יום יום.

13. מטבח משותף – אף מריבה ואף מחלוקת: סיפור נוסף מספרים ילדיה בהתפעלות: "אחרי נישואיה גרו בצפיפות עם משפחה נוספת, כאשר המטבח של שתי המשפחות היה מטבח אחד משותף, אבל מעולם לא היתה שום מריבה ושום טרוניה ושום מחלוקת ביניהם. ובכלל הרבנית מעולם לא פגעה באיש. אמא ע"ה כל כולה היה לתת לשני. היא לא קיימת, כפשוטו, בלי שום גוזמה. "ונפשי כעפר לכל תהיה".

14. "כמה גן עדן יש לי – אני אוכלת לחם ועוד עם מרגרינה, ובעלי יושב ולומד": בשנות הצנע היו מקבלים מה'סטייפלר' מזון בצמצום, ומנהגה של הרבנית היה להכין ארוחה לבעלה הגר"ח ארוחה מכל המצרכים שקיבלה, והיא הסתפקה בלחם עם מרגרינה והיתה שמחה בכך וקראה לכך "גן עדן". "כמה גן עדן יש לי", היתה הרבנית אומרת, "אני אוכלת לחם, ועוד עם מרגרינה, ובעלי יושב ולומד".

לרכישת ספרים על הרבנית קניבסקי ע"ה, היכנסו להידברות שופס.