האות צ' - צידה וצִדקוּת

האות צ' מבטאת את היכולת לצוד דבר כלשהוא ולשלוט בו באופן מושלם. יש הצד בעלי-חיים ועושה בהם כרצונו, ככתוב: "וְאִיש... אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה או עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ"; יש הצד את זולתו בפיו, ככתוב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִד בְּפִיו"; ויש צדיק הצד את יצרו-הרע ושולט בו. וזהו ביאור שורשה של המילה "צדיק": צד את היצר-הרע (הנרמז באות ק' כמבואר להלן), ושולט בו.

לכן, משמעותה של האות צ' ברובד העמוק יותר: שלימות ושליטה מושלמת. והיא מסמלת בהיותה כפופה (צ') ופשוטה (ץ'), את האדם השלםבצדקותו בהוה ובעתיד. כמבואר בתלמוד: "צד"י כפופה צד"י פשוטה – צדיק כפוף [בענוה בהוה], צדיק פשוט [זקוף לעתיד לבוא]".

האות צ' מופיעה בפעם הראשונה במקרא בראש מילה: "בְּצַלְמֵנוּ", בפסוק העוסק בבריאת האדם בצלם אלוקים. שהרי זוהי שלימות האדם, להתדמות לבוראו על ידי ההליכה בדרכיו.

אופן הגייתה

צד"י מלשון "צדיק" ומלשון "ציד" (במסורת תימן, האות צ' אף נקראת: "צד"). ששני אלה עניינם שליטה מושלמת. הצדיק שולט ביצריו והצייד שולט בציידו. שכן על פי התורה אין האדם אמור "להרוג" את יצריו הרעים כדי להיות צדיק, אלא להיות בבחינת צייד הצד את יצריו השונים ורותמם למרכבת עבודת ה' שלו. 

תורה תבלין

וזה ביאור המובא בתלמוד: "אמר להם [הקדוש ברוך הוא] לישראל: בני, בראתי יצר-הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". ולא אמר 'ובראתי לו תורה שתשמידו'. משל לתבשיל שעל אף כל מעלותיו אי אפשר להנות ממנו ולאוכלו משום שהוא טפל לחלוטין ללא מלח ושאר תבלינים. בא אדם ונתן בו תבלין – והרי הוא ראוי לאכילה. כך הוא היצר-הרע, ללא תורה אין הוא ראוי לשימוש ואף יכול הוא לאבד את חיי האדם ההולך בדרכו. אבל העוסק בתורה, ולא רק לומדה בשטחיות, מקבל הדרכה וכוח לשלוט ביצר-הרע ולהופכו לתועלתי בעבודת ה'. נמצא שהתורה ליצר-הרע כתבלין לתבשיל. ההולך בדרך זו, גם אם נכשל לעיתים במסלול עלייתו ונופל כמה וכמה פעמים, אינו נמסר ביד היצר-הרע, אלא תמיד יחזור ויקום וגם יפיק לקחים מנפילתו, בבחינת הכתוב: "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". והדברים נפלאים למתבונן בהם.  וכמו שנאמר בתורה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" לא כתוב 'בכל לבך' לשון יחיד אלא "בכל לבבך". ואמרו חז"ל במשנה "בכל לבבך, בשני יצריך. ביצר הטוב וביצר הרע". שהרי יש לשאול: וכי כמה לבבות יש לו לאדם? והיה לו לומר 'בכל לבך'. אלא "בכל לבבך" - בשני יצריך שהם בך כשני לבבות. והכוונה בזה שכל אופי ותכונה הקיימים באדם יכולים לשמש ולפעול לטובה, ובלבד שהאדם ינתבם לאפיקים חיוביים. כגון בעל תכונת הקנאה, במקום להשתמש בה לקנא בממון הזולת וברכושו, ולבוא מתוך כך לכאב לב ולפעולות המוציאות את האדם מן העולם, כרכישות ראוותניות מעבר ליכולת עד כדי הסתבכות בחובות ובעיקולים וכדומה, ינתב את תכונת הקנאה שבו לקניין מעלות רוחניות בבחינת האמור בתלמוד "קנאת סופרים תרבה חכמה". על ידי שמקנא בחברו הקובע עיתים לתורה יום יום חוק ולא יעבור, ובחבר אחר השולט בעצמו ומנהיג את כל מעשיו על-פי רצון ה' יתברך. וכך בכל המידות והתכונות הרעות ובאופי האישי הנראה שלילי. אדם זה השולט ביצריו, הרי הוא מעביר גם את היצר-הרע לצד הקדושה והיצר-הטוב, ורותם את שניהם למרכבת עבודת ה', והוא הוא הנקרא צדיק. משום כך האות המסמלת את הצדיק נקראת 'צד"י' - אותיותצד י'. לפי שאדם זה מעמיד את עצמו בצד הרוחני (י' מבטאת רוחניות). ולכן במקביל להיותו צייד הצד את יצרו הרע הנרמז באות ק', הוא גם מעמיד עצמו לצד הקדושה. הלא היא האות ק' הרומזת מצידה השני לקדושה, ובאה אחרי האות צ' בסדר האותיות. שלפי ששואף הוא להגיע לקדושה, אף על-פי שלא הגיע עדיין לדרגת האות ק', ולא זכה לתואר 'קדוש' ברמה המושלמת, על כל פנים בעצם עבודתו את ה' בשני יצריו, כבר התחבר הצד"י לק', ונקרא בשם צדיק.

עוד רומזת האות צ' בשמה לנתינת הצדקה. 'צדקה' מלשון צדק. ונפלא הדבר שהנותן צדקה פועל על-פי הצדק והאמת, ולא רק לפנים משורת הדין כפי שעלול האדם לסבור בטעות. שהרי הממון פיקדון הוא בידו ממי שברא את העולם ואת האדם ואת הממון – ובעל הממון מצוה את האדם לתת ממה שהפקיד בידו לעניים שברא. וזהו שאמר דוד המלך "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

ברובד הגבוה יותר, האות צד"י מרמזת לצדיקו של עולם, לקדוש ברוך הוא. וכלשון "אותיות דרבי עקיבא": "צד"י, אל תקרי צדי, אלא צדיק. זה צדיקו של עולם שהוא עושה צדקות עם בשר ודם".

צורתה

צורת האות צ', כצורת נ' כפופה (עניו ונאמן) אשר האות י' (הרוחנית) רוכבת עליה. לפי שהאות נ' מסמלת את השלם בנאמנותו ובענוותנותו, ואילו האות צ' מסמלת את המדרגה הגבוהה יותר, את האדם שהוא גם עניו ונאמן, וגם צדיק. כלומר שעל ידי גודל עסקו בתורה וזהירותו בדקדוק מצוות ה', זוכה לתואר הנשגב: צדיק. שכן יש שהוא עניו בטבעו, אך אינו מקפיד כראוי על המצוות שבין אדם למקום. אדם זה, גם אם נוהג כך משום שלא לימדוהו תורה ומצוות, אי אפשר לכנותו צדיק, שהרי הוא פגום בשמירת אותן מצוות שאינו מקיים. אולם הצדיק מרכיב את ה-י', את עבודת הבורא, על ה-נ', על מידת הענוה שבו. ומכיון שאצל אדם כזה, גם מידת הענוה שבו נעשית מתוקנת ומושלמת יותר, לפיכך האות נ' שב-צ' כפופה יותר מ-נ' רגילה. וזוהי כוונת תשובת התלמוד על השאלה "צדיק כפוף צדיק פשוט, היינו נאמן כפוף נאמן פשוט? הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו. מכאן שנתנה התורה במנוד ראש".

לפי גרסא אחרת נכתבת האות צ' באופן שהאות י' העליונה עשויה בצורת האות ז'. ובזה מרמזת היא על הצדיק, שעל אף היותו עניו ונאמן מטבעו, אינו נמנע מלהיאבק בכלי זיינו כנגד כוחות היצר. אלא מרכיב הוא את כלי המלחמה ומגבירם על ענוותנותו, ונאבק עד הנצחון. וזהו בחינת ה"ציד" שבאות צ'. ועל-פי תורת הנסתר, טמון עניין נוסף ב"ציד" שבסוד האות צ'.  

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.