האות ד' – דְּלִיָּה ודלות

יציאה או בליטה אל מחוץ לקו האמצע. התרוממות כלפי מעלה בבחינת דְּלִיָּה, או ירידה כלפי מטה בבחינת דלות

האות ד' מבטאת את אפשרות היציאה מחוץ למסגרת הטבעית, הרגילה והממוצעת, כלפי מעלה או כלפי מטה. משום כך מבטאת היא את ה'דל' (בקניינים חומריים או רוחניים) ואת ה'דָלוּי' – מי שהתרומם. מצד אחד, דל"ת מלשון "דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". ומצד שני, מלשון "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי". לכן נראית היא כמנוף המעלה כלפי מעלה, או מוריד כלפי מטה.

כלומר, לאחר שהבורא האחד המוחלט (א') ברא בריאה (ב') המורכבת מחלקים (ב') הגומלים (ג') זה לזה וכך נבנה העולם, באות ד' ניתנה לכל אדם האפשרות לשנות את מצבו הטבעי ואת מזלו הראשוני, לעלות כלפי מעלה או לרדת כלפי מטה, באמצעות כוח הבחירה הרוחני שניתן בידו.

האות ד' מופיעה בפעם הראשונה במקרא בראש מילה בפסוק: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא". לפי שטבע משפחת הדשאים לעלות ולצמוח במהירות בעת השקיה מרובה, וגם לכמול ולנבול מהר באין מים. והם מסמלים בתהלים את הרשעים הפורחים ועולים במהירות, אך גם נופלים לפתע (בעוד ש"הצדיק - כתמר יפרח", כמבואר שם. צומח הוא לאיטו, אולם בעוצמה וביציבות). וזוהי תכונת האות ד', להרים כמנוף כלפי מעלה, ולהוריד כלפי מטה. דליה כנגד דלות.

צורת האות ד' ומשמעות הגייתה

דָלֵ"ת מלשון דֶלֵת. אותה דלת המיועדת להיפתח ולצאת ממסגרתה שבקו הקיר פנימה או החוצה. וזוהי מהות האות ד' – יציאה אל מחוץ למסגרת הרגילה.

דלת הבית נקראת דלת לפי שנמצאת במקום בו כותל הבית חָסֵר ודל, משום הפתח שבו.

ואכן, לאות ד' צורה של דלת הסובבת על צירה ופתוחה לרווחה. גג האות ד' הוא המשקוף – הרחב תמיד יותר מהדלת, ואילו רגלה של ה-ד' מבטאת את הדלת הפתוחה לרווחה באופן שרק צדה הצר נראה.

וכאמור, כיוון שהאות ד' מבטאת גם את הדליה וההרמה כלפי מעלה, ואת הירידה כלפי מטה, צורת האות ד' כצורת מנוף  המרים אל-על, ומוריד מטה.

מהיבט אחר, האות ד' המרמזת על הדל, כמבואר בתלמוד: "גימ"ל דל"ת – גמול דלים", מראה בצורתה את מצבו הפיזי והנפשי של אדם זה, ומלמדת כיצד יש לנהוג עימו. שכן האות ד', כמו הדל, עומדת רעועה על רגל אחת, ומפנה את פניה בבושה מגומל החסד שבאות ג'. לפיכך צידה הרחב של האות ד' מופנה לצד ההפוך מהאות ג'. אולם לאמיתו של דבר, בהפניית פניו אין כוונתו של הדל שאינו חפץ בחסד. בליטת האוזן שבגג האות ד', הפונה לכיוון גומל החסד, מצביעה על העובדה שהדל מטה את אוזנו מתוך תשומת לב רבה לגומל החסד הקרב אליו. הוא אמנם מתבייש לבקש ואפילו מגלה סימני סירוב, אך בלבו פנימה הוא מייחל לעזרה. על גומל החסד להבין את המתרחש בנפש הדל ולמצוא דרכים כיצד להעניק לו באופן שלא יתבייש.

גם את הדל מלמדת האות ד' כיצד לנהוג. על אף בושתו אל לו להקשות הרבה על הבא להעניק לו. משום כך נוטה רגל ה-ד' כלפי ה-ג'. וכלשון התלמוד: "מאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל? דלימציה ליה נפשיה". כלומר שימציא (מלשון מצוי) לו את עצמו כדי שיוכל להעניק לו.

זאת ועוד. צורת האות ד' מלמדת את גומל החסד כיצד לקבל את פני הדל בהתדפקו על דלתו. בשעה זו הדל מלא חששות ואינו יודע כיצד יתייחס אליו העשיר שבבית, מאחורי הדלת הסגורה. לפיכך הדלת שבאות ד' נראית כפתוחה לרווחה, להורות לעשיר לפתוח לדל את דלתו לא בסדק צר, כמיצר על שזה בא אליו, אלא לרווחה ובמאור פנים כדרך הפותח דלתו בשמחה לקבל פני אורח רצוי, שפותחה לרווחה עד שרק צידה הצר נראה.

ומהיבט נוסף, כיוון שהאות ד' מבטאת גם את הדליה וההרמה כלפי מעלה, צורת האות ד' כצורת מנוף הדולה ומרים מן הקרקע אל-על.

נפלא הדבר שהדלות והדליה מתמזגים ונרמזים באותה האות. שהרי דווקא הדלות מאפשרת את הדליה במובנה המלא. כדרך הדולה דלי ממעמקי בור המים. וכדברי דוד המלך בהודאתו לה', לאחר שמאדם שנרדף על ידי מלך ישראל המבקש להורגו, הוכתר הוא עצמו למלך על ישראל: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" – הרמתני והוצאתני ממצבי הדל.

ואכן, כאשר אדם שפרנסתו או בריאותו התדלדלה (ד'), עוצר ממרוצת הרגלו ובוחן מה חפץ ממנו בוראו שהורידו לשפל כזה, ועל ידי כך מתקן את דרכיו, או-אז מגלה הוא שדלותו וקשייו החומריים, בממון או בגוף, הרימו אותו לגבהים רוחניים. ואכן, באות ד' נמצא המסר לסיבת הייסורים והצרות בעולם-הזה: הדלות והירידה בצד האחד, החומרי, נועדו לדליה ולהרמה בצד האחר החשוב יותר. לפיכך צורת האות ד' כנדנדה שצדה האחד ארוך יותר, כדי להראות על חשיבותו. ולכן מייעץ החכם באדם בספר משלי: "מוסר ה', בני אל תמאס; ואל תקוץ בתוכחתו. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה". שכן הורדת האדם אל מתחת לממוצע בפרנסה, בבריאות או בכל תחום חשוב אחר, נועדה לאחת משתי מטרות, או לשתיהן גם יחד: האחת, לנקותו מכתמים רוחניים אשר נוצרו בו כתוצאה מעבירות שעבר; והשנייה, לרוממו באמצעות הוצאתו ממרוצת שגרת חייו, כדי שיתבונן במעשיו בפועל מול התכלית שלשמה נברא, ויערוך חשבון נפש עם עצמו. וכשמדובר בייסורי ותחלואי גוף, הרי בכוחם גם להרים את האדם לדרגה בה הוא בז לתאוות העולם אחריהם רדף כל ימיו, והוא מתחיל להבין מה עיקר ומה טפל בחיים. נמצא שהירידה והדלות נועדו לדליה ולהתרוממות.

צדיק ורע לו

אמנם יש לציין שיש צדיק הסובל בעוון הדור כדי לכפר עליהם. והביאור בזה, לפי שכל ישראל נחשבים כנשמה אחת שיש בה פרטים רבים הארוגים יחד (וכמו שהרחיב בזה הרמ"ק). לכן, כאשר נגזרת חלילה גזירה קשה על רבים מהעם, אפשר שהצדיק האחד יסבול במקום הרבים, משום שהצדיק, המרומם בתורתו ובמעשיו הטובים, שקול כנגד רבים. ואין זה עוול כלפיו, כיוון ששכרו עצום ורב על שרבים ניצלו בזכותו ונותרה בידם האפשרות להישאר בעולם ולעשות תשובה. ואף הוא, הצדיק, בהגיעו לעולם האמת מודה לאלקיו על שזיכהו בייסורים אלה. כדוגמה לכך, יש לציין את מכתב תשובתו של הרמח"ל לרבו הזקן רבי בנימין הכהן, ששלח לשאול את תלמידו הגדול: "...אשר על כן אחלי יכונו לפני לפני הדרת כבודו: יוכיח על פני מומי! מה טעם לכל אלו הייסורים המכוערים? מכף רגל ועד ראש אין בי מתום". והרמח"ל משיבו מאשר התגלה אליו ממגיד עליון: "...ועל אשר שאל על דברת תוכחותיו אשר הוכיח ה' את כבוד תורתו באהבתו אותו. חי נפשי! כי באמת כדבר הזה דיבר אלי קדוש מדבר, אשר רק על חטא הדור ותיקונו המה. וזה העניין באורך ובבירור: הנה חילקו רבותינו...". רבי בנימין היה מענקי הרוח ותורת הקבלה בדורו, ומכונה בהערצה על ידי ה"יד מלאכי": "הרב הגדול המפורסם בכל העם, זקן עושה נפלאות, קדוש" וכו'.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.