פרשת ואתחנן

במחשבה תחילה לפרשת ואתחנן: להיות פרוש או לעבוד? גם וגם

פרישות היא סמל נאצל בעינינו, העבודה על המחיה נשמעת אפרורית ונחותה מבחינה רוחנית. בעל חובות הלבבות מעדכן: "ואל תמנעך פרישותך בלבך מהתעסק בזה"

| י"א אב התשע"ז |
(צילום: shutterstock)
אא

"מה אתה עושה?", שאל המפקח על הבחינות את הסטודנט הצעיר שהטיל מטבע לאוויר לפני כל סימון תשובה.

"אני מנחש איזו מתוך שלוש האפשרויות נכונה", הסביר הצעיר.

הבוחן משך בכתפיו והמשיך הלאה. אבל כשנגמר המבחן הוא רואה את הצעיר עם טופס המבחן, מטיל מטבע בשנית. הוא ניגש ושואל: "ועכשיו מה?"

- "לא נראה לך שאני צריך לבדוק את התשובות?!"...

* * *

רבים מבין התנאים עמלו למחייתם ונהנו מיגיע כפיהם. ביניהם הלל הזקן, ושמאי שהיה עוסק במלאכת הבניין, וגם אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שהיה עובד אדמה בשכירות אצל בעל השדה.

בספר "חובות הלבבות" (השער התשיעי, שער הפרישות, פרק ה') מביא את שמותיהם ומבאר שמי שצריך לעסוק בענייני העולם הזה למחייתו, אינו צריך לראות בכך סתירה לשאיפתו להתעלות במעלות הפרישות. והוא מביא טעם מדוע ניתן לאחוז גם בענייני העולם וגם בפרישות: "מפני שאתה מכוון בו לעבודת האלוקים".

ולכאורה, כמעט כל יהודי שטעם רוחניות ועמל לפרנסתו, יודע לומר שהוא עושה זאת בשביל "עבודת האלוקים". יש להבין אפוא, מדוע רוב ככל האנשים הללו מכוונים לעבודת האלוקים, ועדיין לא רואים בהם דרגות של פרישות.

טרם נענה על כך, נציין מעשה מוכר וידוע שממחיש את דברי בעל "חובות הלבבות": למחייתו עסק רבינו חיים בן עטר, "אור החיים" הקדוש, בעסק הצורפות. טעמו בכלי זהב ועיצובם היה מן המשובחים שבמרוקו כולה, ושמע יצירותיו הגיע עד לאוזני מלך מרוקו.

המלך עמד לפני חתונת אחד מצאצאיו, שלח אל ה"אור החיים" לאמור: חפץ אני שתיקח על עצמך את ייצור התכשיטים לבית המלוכה עד המועד הנקוב. שכרך הרבה מאוד, שכן יודע אני להעריך את עבודתך האיכותית.

אולם להפתעתו הרבה סירב ה"אור החיים" בעדינות. גֶּדֶר גָדַר בעצמו: מדי שבוע, כאשר נכנס לו סכום שיכול הוא לחיות ממנו, הריהו נוטש את כלי אומנותו, סוגר את חנותו ופונה לעבודת השם בכל רגע פנוי. אין הוא זקוק כרגע לכסף, משכך אינו מוכן הוא לשעבד את עצמו למלך מרוקו, תחת השתעבדות למלך מלכי המלכים ותורתו הקדושה.

חמת המלך בערה. כזאת עוד לא שמע.

הוא ציווה להשליך את רבינו חיים בן עטר לגוב האריות שבחצרו, זאת לאחר שימנעו מהם אוכל משך יומיים, וביום השלישי ישלשלוהו אל הבור. וה"אור החיים" הקדוש שומע בשלווה. סבר פניו לא הועם, והוא עוסק בתורתו ובתפילתו כמקדם.

ביום השלישי זרקוהו עבדי המלך פנימה, אך תחת לשמוע שאגות מפי הכפירים המשוועים לטרף, צללו אוזני העבדים בדממה. הם הציצו פנימה וראו את האריות סובבים את הצדיק במעגל כשיות תמימות, נועצים בו מבטי הערצה כשהוא הוגה בתורת השם כאילו יושב הוא בבית מדרשו.

כמובן שהמלך הבין שפגע באדם קדוש וציווה מיד להוציאו, ביקש את סליחתו ונשבע בהן צדקו שלא ישוב עוד לאיוולת, ובלבד שלא יענישנו איש האלוקים.

ד' פרשיות ישנן בתפילין. בפרשתנו מופיעות שתיים מהן, אולם בפרשת "קדש לי כל בכור" (בחומש שמות) נוסף נימוק על הציווי להניח תפילין מדי יום: "למען תהיה תורת השם בפיך".

כמו כן, אנו אומרים ב"לשם ייחוד" שקודם הנחת התפילין, שהקב"ה ציוונו להניח תפילין על הזרוע והראש, כדי לשעבד תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו.

אין שום ספק בכך שכל הנחת תפילין פועלת את פעולתה. אולם מדוע לא תמיד רואים אנו שינוי לטובה?

שורה קטנה בדברי ה"משנה ברורה" (סימן כ"ה סקט"ו), בשם גאון ישראל הב"ח, שופכת אור גדול על העומק הטמון כאן: "יורה כי עיקר המצווה וקיומה, תלויה בכוונה שיכוון בשעת קיום המצווה". דהיינו, כאשר יהודי מניח תפילין, עליו לכוון שהוא מניחן לשם כך שייחלש כוח היצר שבו, ויוכל לעבוד את השם בזיכוך רב יותר.

***

העיסוק בצרכי העולם הזה הוא מתבקש ונצרך, שכן מלאכים יש לו להשם יתברך לאין מספר. הוא רוצה דווקא שנעבוד אותו מתוך קשיי העולם הזה.

כאשר מתכוננים למבחן לא צריכים מטבע לסימון התשובות, ובוודאי שלא לבדיקתן בצורה מפוקפקת שכזו. כאשר יהודי יוצא לעמל יומו מתוך כוונה ברורה שעבודתו היא "לעבודת האלוקים", והוא מכוון בה ממש כפי שהוא "מכוון" בקידוש או בתפילה, הרי שההשפעה החיובית תורגש בו ליתר שיעור.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (86 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים