סיפורים אישיים
כך ניתן להרוויח מדרשה אחת 10,000 דולר
"אם היתה פורצת חלילה שריפה, הבית היה עולה חלילה בלהבות, והיית נזכר ששכחת על השולחן עשרת אלפים דולר, היית נכנס לאש כדי להציל אותם?! מחלוקת היא אש. אל תכנס לתוכה בשביל עשרת אלפים דולר"
- נעמה גרין
- י"ב סיון התשע"ז
(צילום: shutterstock)הדרשן הרב אהרן טויסיג מספר את הסיפור הבא, ומעיד שהוא יודע את הסיפור לפרטיו, אך שינה מעט פרטים אישיים על מנת שלא יזהו חלילה.
"מעשה בדרשן, נקרא לו שמעון", פותח הרב טויסיג את דבריו, "ובכן, שמעון זה מקבל שיחת טלפון מאחד מבני הקהילה, נקרא לו ראובן, שהשיא את בתו בשעה טובה. אמר: רבי שמעון, אני עורך מחר את השבע ברכות האחרון בביתי, ואני מבקשך שתבוא ותכבדני בנוכחותך וכמובן תישא דברים".
"בקשות אלו מקבלים דרשנים מדי יום, אלא שכעת המחותן דנן הוסיף: 'ואני מבקש שתאמר דברים בשבחי'. זה כבר חריג", מציין הרב טויסיג. "כמובן, כולם מצפים, ואיש עוד לא קיבל סטירה על מחמאה, אדרבה. אבל לתבוע בפה. והוא מכיר את המחותן, מאותם המהלכים בצידי דרכים. אינו דורש עליה מכובדת ואינו נדחף בראש. צנוע ומעלי. משהו קורה שם. זו זעקה נסתרת לעזרה. אין זו סתם הזמנה לדרשה".
"הדרשן פנה לברר מעט יותר על המחותן ומשפחתו, ושמע רק שבחים, כצפוי. פנה לברר על הצד השני, והנה ענבי הגפן בענבי בגפן. משפחה חשובה משני הצדדים ולמעלה דור אחר דור. והחתן מופלג בהלכות והליכות, תורה עם דרך ארץ, רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו. השמועות הטובות רק הגבירו את התעלומה, אבל אין זה עסקו. מה שנתבקש, יעשה.
"הדרשן הגיע לסעודת השבת ברכות, ועיני המחותן שהזמין אותו הביעו שמחה, תקוה, וציפיה דרוכה", מתאר הרב טויסיג. "כשנתבקש, קם והחל בדבריו. פתח בפרשת השבוע וזלג למשפחת החתן. אח, איזה יחוס אבות משני הצדדים, ויחוס עצמי, לעילא ועילא. והחתן, כל פה מלא שבחיו. הכלל, מי ידמה ומי ישווה. נו, אין זה פלא שזכו שבנם נכנס לכזה בית מושלם, ביודעי ומכירי קאמינא. בית של מידות טובות ונעלות, בית של הארת פנים וטוב לב, הבית המושלם לחתן המושלם. כל הפנים זרחו מנחת, כולם נהנו מהדרשה הנפלאה".
"שוין, הרגיש שעשה את שלו, פעל כמצופה. ואם בכל שבע ברכות משמחים חתן וכלה, כאן שימח את המחותנים", ממשיך הרב טויסיג ומתאר את תחושתו של הדרשן.
"למחרת היום, ברבע לשלוש בצהרים, צלצל הטלפון בביתו. ראובן על הקו. 'אין בפי מילים להודות על הדרשה', אומר לדרשן. 'על לא דבר, אין על מה', משיב הדרשן, אך ראובן מבקש מאוד להיפגש עם הדרשן ולשוחח עמו.
כאשר עלה ראובן אל בית הדרשן הוא הושיט לו מעטפה ובו סכום כסף עבור הדרשה. מובן שהדרשן סרב לקחת. לא מוכרים מצוה בכסף. אמרה המחותנת: "אילו הייתם יודעים כמה יש במעטפה לא הייתם מסרבים".
"נו, זה כבר מסקרן", חושב הדרשן, פותח ומונה. במעטפה היו 1,000 דולרים במזומנים. אמר למחותנים: "כזה סכום ודאי לא אקח"…
אמר המחותן: "תוכלו לקחת בלב שקט. זה כסף מעשר ממה שהרווחנו מהדרשה".
הדרשן נתן בו עיניים שואלות, ולא הבין את דבריו.
פתח המחותן את דבריו והסביר: "לפני הווארט סכמנו את הפרטים. כמו שאומרת הגמרא: כמה אתה נותן לבנך, כך וכך. לבתך, כך וכך. הן הן הדברים הנקנים באמירה (קידושין ט ע"ב). לקחתי על עצמי את כל העול, איתרנו דירה ורכשנו רהיטים, ובכל פעם הייתי מודיע למחותן שהגיע מועד התשלום ונתן חלקו, הכל הלך למישרין. לפני כחודש התקשרתי, הודעתי שברוך השם הגענו לתשלום האחרון בסך עשרת אלפים דולר", מספר ראובן את השתלשלות העניינים.
"סליחה", אמר לי , "התשלום האחרון היה בחודש שעבר".
"הייתי בהלם", ממשיך המחותן לספר. "אמרתי: סיכמנו כך וכך, נתתם כך וכך, ועכשיו הגיע זמן התשלום האחרון". והוא: "לא היו דברים מעולם. סיכמנו כך וכך, וכבר שלמתי הכל".
"במילים אחרות: מחותן יקר, אתה שקרן ורמאי ומנסה להוציא ממון בתואנות שווא. המלים נעתקו מפי", מספר ראובן, "וקטעתי את השיחה. הלכתי לאדם גדול, שהתמרמר: 'למה לא כותבים, למה לא חותמים, למה סומכים על ההבנה והזיכרון, ושניהם כה מתעתעים. מכל מקום', המשיך הרב עמו ניגש המחותן להתייעץ: 'יש לי שאלה: אם היתה פורצת חלילה שריפה, הבית היה עולה חלילה בלהבות, והיית נזכר ששכחת על השולחן עשרת אלפים דולר, היית נכנס לאש כדי להציל אותם?!'
עניתי: 'ודאי שלא!'
אמר: 'ובכן, מחלוקת היא אש, אל תכנס לתוכה בשביל עשרת אלפים דולר'…
"שמעתי לדבריו, לא התקשרתי עוד. השלמתי את הסכום מכיסי. אבל לא יכולתי לדברו לשלום. תאר לך, כל שבעת ימי המשתה לא אמרתי למחותן מזל טוב! לא הייתי מסוגל, והמחותן הביט בי כגנב, גזלן, שודד ועושק".
ראובן ממשיך את הסיפור, כשדמעות בעיניו: "לפני השבע ברכות האחרון התקשרתי, בקשתי שתדברו, ותדברו בשבחי. לא שאני אוהב את זה וזקוק לזה, אבל שידע שאנו משפחה מהוגנת!", הסביר לדרשן. "ואתם באתם, ופעלתם בחכמה. הכברתם בשבחו של המחותן, בייחוסו הרם ומעלותיו הרבות, קניתם אותו, שביתם את לבו. ואז דברתם על 'ענבי הגפן בענבי הגפן'. והעדתם מהיכרות האישית על המידות הטובות והיושר, הידידות והנעימות", הודה ראובן נרגשות.
"לאחר הסעודה, ראיתי שהמחותן רוצה לדבר אתי, והתעלמתי", ממשיך ראובן את סיפורו. "נעלמתי בחדר פנימי. בקש שיקראו לי. באתי. אמר: 'שמעתי את הדרשה. מה אומר לך, כל מה שאמר עלי, נכון. וכנראה, גם מה שאמר עליך. ואם אתה טוען שהסכמנו על סכום, אני מאמין לך. אבל תאמין גם לי, שאיני זוכר זאת. נקבע במוחי אחרת. מכל מקום, יתכן ואני הטועה. מחר אשלח את הכסף'.
ראובן מסיים את דבריו: "והבוקר, הגיע בנו של הדרשן ומסר את הכסף. עשרת אלפים דולר. מגיע לכם מעשר מסכום זה".
הדרשן הנרגש השיב: "אם כך, אני מוכן לקבל את הכסף". פניהם של ראובן ורעייתו נהרו, ואז הוסיף הדרשן ואמר: "רצוני גם לזכות במצוות הכנסת כלה, קחו את הסכום ושיהיה במזל טוב".
הרב טויסיג מציין בשנית כי "המעשה, מעשה שהיה. אני יודע לפרטיו", ומסכם את המסקנה: "הנה, כך הביאה דרשה אחת לרווח של עשרת אלפים דולר.וכעת אספר לך איך משפט אחד, אחד ויחיד, עלול היה לגרום להפסד של עשרת אלפים דולר.
כשאותו דרשן דרש דרשתו מעומק לבו, והדברים היוצאים מן הלב נכנסו ללבבות, לא דיבר בעיניים אטומות. העביר עיניו על פני הקהל. ומי היה שם, הלא רק משפחה מכרים קרובים. ושמע פלוני מפטיר לשכנו: "אין גבול לגוזמאות! כמה אפשר להפריז!"
"תארו לכם שהמחותן היה שומע, ואומר: 'הלא גם מכרו של המחותן קובע שאין כאן אלא הגזמה'. וזה לא ההפסד של עשרת אלפי הדולרים", מסביר הרב טויסיג. "הניתוק בין המשפחות היה ממשיך, החשדנות והאיבה, הטינה והשנאה. וכמה היו בני הזוג סובלים מכך... ראו עד כמה גדול כוחו של הדיבור".
מתוך 'מקרבן לתורה', באדיבות אתר 'דרשו'.