אבולוציה
תיאוריות האבולוציה והאביוגנזה - היסטוריה ועקרונות
חיפוש אחר שורשי תיאוריות ההתפתחות (האבולוציה), ו"הבריאה הספונטאנית" (האביוגנזה), תוך עמידה על נקודות העקרונות שעומדות בבסיסן
- ערן בן ישי
- כ"ו חשון התשע"ד
תיאורית האבולוציה – סקירה היסטורית
החיפוש אחר שורשי תיאורית ההתפתחות לוקח אותנו אחורה בזמן, לאמצע האלף הראשון לפנה"ס, תקופה שבה פעל איש מדע יווני בשם אנכסימנדרוס (Anaximandros), אשר נמנה על האסכולה המילטית, שהניחה את הבסיס למדע היווני. בספרו "על הטבע", הניח אנכסימנדרוס את ההשערה לפיה צורות החיים הראשונות נוצרו בים, ולאחר שהים נסוג ונתגלתה היבשה, חלק מאותם בעלי החיים שנסחפו ליבשה, סיגל לעצמו את היכולות לשרוד על קרקע יבשתית, והם היוו את החוליה הראשונה של כל המינים שנוצרו לאחר מכן בתהליך של התפתחות.
בזמן שאנכסימנדרוס העלה את השערתו, עדיין לא היה כלים בידו לבסס אותה כדי הצורך, ולתת הסבר מניח את הדעת באשר לאותם מנגנוני ההתפתחות, אשר גרמו לצורות החיים הראשונות להתפתח הלאה. אולם נושאיו של דגל רעיון ההתפתחות בעידן המודרני, ניסו לתת הסבר שיפתור את הבעיה.
בין הראשונים שניסו את כוחם בפיצוח הבעיה, היה ביולוג צרפתי בשם זאן – בטיס דה למארק (Jean Baptiste de la Marck). למארק טען שתנאי הסביבה הם שהביאו לשנויים שבהתפתחות. הדוגמא המפורסמת שבה משתמשים בכדי להסביר את דבריו של למארק היא צווארה של הגירפה. הגירפה הראשונה, הייתה בעלת צוואר קצר, וניזונה מעלי העצים. אך על מנת להגיע למזונה, היא מתחה אותו. וצאצאיה – אשר ירשו ממנה את הצוואר המתוח – המשיכו להוסיף ולמתחו, עד אשר התפתחה הגירפה ארוכת הצוואר המוכרת של ימינו. למארק האמין שתכונות נרכשות יכולות לעבור בתורשה.
למרות עבודתם החלוצית של האישים שהוזכרו לעיל, תיאורית ההתפתחות הכי מזוהה עם מדען וחוקר טבע אנגלי, שחי במאה ה – 19, בשם צארלס דרווין (Charles Darwin), בעיקר בזכות ספרו "מוצא המינים" (On the Origin of Species). בספרו הוא פרס את התיאוריה לפיה כל היצורים הקיימים בעולם התפתחו מצורות חיים פשוטות ונחותות יותר. הוא הסביר שהתפתחות המינים נובעת מרכישת אותן תכונות הנצרכות מתוך הרצון לשרוד בעולם, הברירה הטבעית הותירה את המתאימים לשרוד, והמינים הפחות מתאימים נכחדו.
במהלך השנים צבר רעיון ההתפתחות של דרווין, אשר כונה גם בשם תיאורית האבולוציה, תומכים רבים, שניסו להתאים את עקרונות האבולוציה לגילויי המדע המתקדם. בראשונה, התנערו המדענים מתפיסתם של למארק ודרווין לפיה תכונות פיזיות חדשות נרכשות, ויתירה מזאת יכולות לעבור בתורשה.
גילוים של חוקי התורשה ע"י גרגור מנדל[1] (Gregor Mendel), שמתוך הסתכלות מדוקדקת שערך בהכלאות בין זנים שונים של אפונת הגינה, העברת איפיונים בודדים, וספירת הנטיות התורשתיות לאורך דורות עוקבים, הוא זכה לבסס את חוקי היסוד של הגנטיקה, באשר לתורשה של תכונות אופייניות. ושנים רבות לאחר מכן גילויו של מבנה הדנ"א (D.N.A), ע"י גיימס ווטסון (James Watson) ועמיתו למחקר פרנסיס קריק (Francis Crick), הוכיחו שהסברם של למארק ודרווין באשר להתפתחותם של המינים כתוצאה מרכישתן של תכונות חדשות והורשתן, אינו עומד במבחן המציאות לאור הגנטיקה המודרנית, שכן גילוים של הקוד הגנטי – כרומוזומים, D.N.A, ועוד – מביא לידי ביטוי מבנים מסוימים ותכונות מסוימות בכוון חד סטרי בלבד: מן הקוד אל התא. אין מעבר בכיוון ההפוך!
עקב זאת, נוסחה תיאורית האבולוציה בניסוח חדש המכונה "ניאו דרוויניזם". תיאוריה זו [בגלגולה החדש], גורסת, שכל בעלי - החיים המורכבים התפתחו מבע"ח פשוטים יותר שקדמו להם, בתהליך של מוטציות אקראיות שגרמו לתוספת חיובית בצופן הגנטי, ואותם חיות שהיו מספיק חזקות לעמוד בשינוים היוו את התשתית לדור הבא של אותם בעלי - החיים המתקדמים יותר בשלב האבולוציוני, והכול בבחינת – "החזק שורד". [יש לציין שלמרות שמבחינה מדעית טכנית, המונח "הישרדותו של המתאים ביותר"The survival of) the fittest) נכון יותר, השתמשתי במונח "החזק שורד", בגלל הסכנות וההשלכות החברתיות – אנתרופולוגיות שעומדות בבסיסה של התזה הזאת].
האביוגנזה – התפתחות תא חי מחומר דומם
ממשיכי דרכו של צארלס דרווין, אשר פיתחו את תיאורית האבולוציה, לקחו אותה צעד אחד רחוק יותר, וטענו שמלבד התפתחות המינים אחד מהשני, גם התא החי הראשון והיצורים האשונים הם תוצר של תגובות כימיות שהתחוללו בתוך הים הבראשיתי, המכונה גם "מרק קדמון" או מרק ראשוני (Primitive Soup), ומתוך החומר הדומם הם נבראו ונוצרו. תיאוריה זו מכונה בשם "האביוגנזה" – כלומר "בריאה ספונטאנית".
לפי תיאוריה זו, חומרים אורגניים פשוטים נוצרו באופן ספונטאני (מעצמם, מאליהם). חומרים אלה כללו תרכובות פשוטות יחסית כמו חומצות, בסיסים, מלחים וכדו. כל אלה הצטברו ב"מרק הקדמון" אשר עכב כך, נקרא גם "מרק אורגני" (Organic Soup). מן החומרים האורגנים הפשוטים הנ"ל נוצרו באופן ספונטאני חלבונים פשוטים ומורכבים, חומצות גרעין, מרכיבים נוספים ב – D.N.A ועוד.
וכמובן הוגי התיאוריה, הניחו הנחות נוספות בדבר שלבים רבים ונוספים אשר בהם נוצרו באופן ספונטאני מערכות ביולוגיות מורכבות עד לתאים חיים! משערים כי באחדים מתאים אלה התפתחה עם הזמן – באקראי כמובן! – מערכת שכפול. בכך נתאפשרה התרבותם של היצורים הראשונים. משמעות שלבים אלה הנה למעשה, מעבר ממאקרו מולקולות (מולקולות ענק), ליצורים חיים. כלומר, מעבר מדומם לחי! ויש להדגיש, בתיאוריה מדובר בתהליכים אקראיים, בכוחות עיוורים ללא כל כוונה או תכלית. יצורים כה רבים, מגוונים ומתוחכמים התפתחו מאליהם בדרך מפליאה, מפליאה אך טבעית, לשיטתם. (המעוניין להרחיב דעותיו בתיאוריה זו, יעיין בספרו של ד"ר שלמה קאפח: "אבולוציה – תיאורית ההתפתחות במבחנים מדעיים", מעמ 55 והלאה, ומשם בארה).
[1] את התיאור הטוב ביותר לניסוייו של גרגור מנדל, ראיתי בספרו של הרב זמיר כהן המהפך, וכך כתב: "[גרגור מנדל] בודד זנים טהורים של זרעי אפונה ירוקה ושל זרעי אפונה צהובה. לאחר שהכליא אותם קיבל בדור הראשון זרעים צהובים בלבד. מהכלאתם של אלה קיבל בדור השני 75% צהובים ו – 25% ירוקים. צאצאי הירוקים תמיד היו ירוקים, אבל בין צאצאי הצהובים (בהאבקה עצמית) היו 25% שכל צאצאיהם היו צהובים במשך כל הדורות, בעוד שה – 75% הנותרים הניבו זרעים צהובים וירוקים (ביחס של 1:3). הוא הסיק מכאן שבבני הכלאה הצהובים למראית העין, חבויה אותה תכונה של הירוק, אלא שתכונת הצהוב היא המשתלטת (הדומיננטית) על תכונת הירוק שהיא הנכנעת (רצסיבית). בימינו כונו הגורמים להנחלת התכונות בשם גנים: ונמצא לפי זה שהגן הגורם לצהוב הוא דומיננטי (משתלט) על הגן הגורם לירוק. ומושם כך אע"פ שלמראית העין אנו רואים אפונה צהובה, מבחינת ההרכב הגנטי היא באמת צהובה – ירוקה. וכשנכליא אותם בינם לבין עצמם נקבל למראית העין 75% צהובים ו – 25% ירוקים, בעוד שמבחינה גנטית יהיו מהם רק 25% צהובים טהורים, שאין בהם שום זכר לגן הירוק, ואילו כל השאר יהיו בעלי גנים ירוקים – צהובים. אם נסלק כעת את הצהובים הטהורים ואת הירוקים (שאף הם ירוקים טהורים, שהרי אילו נשאו גם הם גן צהוב היה זה מיד משתלט על הירוק וכתוצאה מכך הייתה מתקבלת אפונה צהובה( נמשיך להכליא את הצהובים המעורבים (מבחינה גנטית) ימשיכו אלה להתפצל לפי היחס הקודם. נמצא שמדור לדור ירד אחוז הצהובים המעורבים, עד שלאחר דורות האחדים נקבל קרוב ל – 50% צהובים טהורים וכ-50% אפונים ירוקים, כלומר כמו בדור ההורים". (הרב זמיר כהן המהפך, עמ' 190)