קינתה של רווקה מתבגרת: "את רוצה אהבת חינם? תתחילי לחפש 'חינם' מתוך אהבה"

אהבת חינם.

ביום הקדוש הזה שבו אנחנו נמצאים, תשעה באב, אני מסתכלת על צמד המילים האלה והן נראות לי כמו עוגה ענקית מצופה בסוכריות, וקפצת, ועוד המון דברים טובים. אבל אני יודעת שבשביל לזכות ליהנות מהם – אני צריכה להתבונן.

לא למהר ולנעוץ את השיניים ב'מתוק-מתוק' הזה, אלא להמתין קמעה, ולנסות להבין את הערך העליון ויקר המציאות הזה שמסתתר מאחורי המילים 'אהבת חינם', ערך שנדמה ש'אבק' דרכים רב נח לו על כתפיו השחוחות.

א-ה-ב-ת ח-י-נ-ם, היא זו שמזכירה לנו שאין לנקוב במחיר או בתנאי כלשהו, כדי לקיים אותה. אהבה שכזו, שנובעת מתוך בחירה 'תודעתית' – אין לה אח ורע. היא אינה צריכה קבלות או רצון להוכיח, ושלא לדבר על טובות הנאה עתידיים או מידיים.

אהבה כזו, למעשה, שואף לקבל כל מי שחי כאן עלי אדמות, וכל מי שיישאר כאן אחרינו. אז למה, למה כל כך קשה לנו לתת ולפרגן אותה לאחרים? אין זאת אלא משום שקשה לנו לפרגן אותה לעצמנו.

כפרטים בחברה שיודעת לא מעט מורכבות במציאות היומיומית שלה - גם בתוכנו אנו, לעתים אפילו בלי שנרגיש, נרקמת לה מורכבות זהה, וממש כשם שקשה לנו לקבל את השונה שמחוצה לנו, כך קשה לנו לקבל את השוני הפנימי שלנו, שבנו: סובלנות שהייתה ואינה, גוף רזה שהתמלא והתעגל, פנים חלקות שהפכו לחרושות קמטים, ועוד אי-אלו שינויים שאנחנו 'לא סובלות' בעצמנו.

אז איך זה קרה, שאיפשהו בדרך לאהוב - הלכנו לנו לאיבוד?

פשוט מאוד: משהו בהגדרה הפנימית שלנו ל'טוב', ו'לא טוב' – קצת התפספס. אנחנו לא באמת מבינות מה טוב לנו, ומה טוב באחר שמחוצה לנו. קצת שכחנו את הכיוון שאליו פנינו מועדות – הפנים הן לא רק שלך, הן גם של האחר, כי הוא בעצם זה שמתבונן בהן.

ואם הוא זה שאומר לך ש'ירדת מהדרך', ש'איבדת את הכיוון', ש'השתנית לבלי היכר', זה אומר רק דבר אחד: בתוך החורבן הכללי והפרטי, יש עוד חורבן – חורבן שלישי (ונקווה שגם אחרון) – פרטי שהוא בעצם כללי.

כי כל מה שנשבר והשתנה לך בפנים - לא שייך רק אלייך, אלא גם לאחרים.

למשל מידת הסובלנות, שאת טוענת שמזמן כבר אין בך. אם נחשוב עליה לרגע במושגים של רווקה, הרי שלא מדובר רק בחורבן האישי שלך, כשאת 'מאבדת' את הסבלנות להמתין, לדבר או להתנהג באדיבות.

אהבת חינם את מבקשת, אכן. אבל האם את נותנת לעצמך ולאחרים, את ה'חינם' שבאהבה הזו?

מתי החתן שלך יבוא? "חינם", זוכרת?! אל תסתכלי על הזמן, כי מי שמחכה באמת, אין אצלה מושגים של זמן. בדיוק כמו יעקב אבינו, שעבד שנים על גבי שנים, באהבתו 'אותה'. לא את עצמו אהב יעקב, כי אם את רחל, ולפיכך – לא סירב לכל עבודה קשה, הגם שידע ש'לבן' הארמי ירמה אותו (הארמי אותיות הרמאי).

איך זוכים לאהבת חינם, את שואלת? במקום לחפש אהבה, תחפשי את החינם. תחפשי איפה את יכולה לתת מעצמך יותר לאחרים, איפה את יכולה לאהוב את עצמך ב'פינות' שקשה לך לעגל, איפה את יכולה לפרגן לעצמך גם כשאת לא מרגישה 'אישה' במלוא מובן המילה, איפה את יכולה לסלוח לעצמך על טעויות שעשית או שתעשי בעתיד, איפה את יכולה להרפות את ה'כוחי ועוצם ידי הביא לי את השידוך הזה', איפה את יכולה לזכות בעוד תפילות על זיווג עבור אנשים אחרים שחסרים את הישועה הזו, וכואבים את החיסרון הזה?

לאפשר לגרעין חדש של אמונה, לנבוט בתוכך המרקיב

ה"חינם" נמצא בכל מקום, את לא צריכה להתאמץ מדי כדי לחפש אותו. הוא יהיה זמין לך בכל מצב שרק תבקשי, אבל... תבקשי.

האהבה שחסרה לך היא בעצם תרגום חופשי של 'סולידריות' פנימית – כשתהיי מסוגלת לצעוד יד ביד עם כל החלקים שבך, עם כל השינויים שהתחוללו בך במשך השנים, עם כל היש והאין, עם כל המר והשמח,

כשתהיי מסוגלת לראות את שור אחיך או שיו נידחים – הישועות של אנשים אחרים שלעת עתה נמצאות בריחוק מהם, מודחות – ולא תתעלמי.

כשתהיי מסוגלת לאפשר לגרעין חדש של אמונה לנבוט בתוכך המרקיב – אז, ורק אז, תגלי בך ומחוצה לך, את האהבה שאת כה זקוקה לה.

נמצא שאהבת החינם אינה אלא תלויה בך – ואחרי 2,000 שנות גלות בהן היית פזורה לכל עבר, 2,000 שנה בהן שנאו אותך, השמיצו אותך, פגעו וזלזלו בערכך, ולא הצליחו לאמוד את יופייך האמיתי (שאינו אלא פנימי) – סוף סוף, בכוחך להתאחד עם כל חלקייך, ולשוב אל ארץ אבותייך.

אל תמציאי לך דמות כדי לשנוא, ואל תדמי בנפשך ששנאה היא התשובה והיא זו ש'מגדירה' אותך כטובה או 'שונה מ-'.

את יכולה להיות שונה וטובה, רק כשתצליחי לאפשר לאחרים להיות שונים וטובים. הטוב אינו נחלתו של אדם אחד או קבוצה אחת, הטוב נחלק לחלקים-חלקים, ותפקידך הוא לחפש את הטוב הזה בכל יהודי, ולאהוב אותו גם אם כלפי חוץ נראה שזה בלתי אפשרי.

אהבת חינם מביאה לבניין בית המקדש. אז למה כל כך קשה לך לדמיין איך זה היה כשהוא היה כאן, או מה זה נקרא לחיות בלעדיו? מהי באמת המשמעות האמיתית של חיים בלי בית? רבים נוטים לחשוב שמדובר במובן הפיזי של המילה, ותו לא. ארבעה כיווני אוויר, קירות וגג לראשם.

אבל את, הרווקה המחכה במשך שנים, שכבר הפכת כל אבן בחיפוש אחר החצי השני שלך – מבינה לאשורה את הטעות הנפוצה, וצועקת מרה: לא! זה לא מה שאני רוצה.

בית כזה, עם קירות וגג – אני יכולה לבנות גם בעצמי, ולחיות בו עם שותפה. בעצם, בשביל זה אני לא צריכה לבנות, כל מה שאני צריכה לעשות הוא לפרסם מודעה בעיתון, וה'בית' יבוא עד אליי. על בית כזה לא מתפללים בדמעות שליש במשך שנים, על בית כזה לא עושים שמיניות באוויר כדי להיפגש עם כל 'מתווך' שנמצא ב'שוק', על בית כזה לא מבצעים סגולות שונות ומקבלים קבלות רוחניות לעתיד.

למה?

כי בית כזה יש גם להודים, לאמריקאים, לאפריקנים, לארגנטינאים ולסינים.

בית כזה אפשר להקים מכל חומר שהוא – עצים, טיט, אזבסט ואפילו (במחילה מכבודכם) גללים של חמורים.

בבתים כאלה, אני לא יכולה לגור, וגם אתם לא.

כי אתם מבינים, עבור בתו של מלך מלכי המלכים – בית יכול להיחשב לבית אמיתי רק אם הוא מסב לה אושר אמיתי.

ואושר אמיתי יכול להתקיים רק כשיש בו את שלושת המרכיבים הבאים, לדידה:

1. נקודת הבורא – ואין לאישה בית אמיתי, אלא בוראה. וכשאין לבורא בית, גם לה אין בית.
2. נקודת החבר – ואין לאישה חבר אמיתי אלא בעלה.
3. נקודת ההתבודדות – ולשניים הקודמים יכולה היא לזכות, רק על ידי התבודדות (תפילה).