למה לא לחשוב שחזיר מאוס?

"להבדיל בין הטמא ובין הטהר" (ויקרא, י"א מ"ז)

הכל מכירים את מאמר חז"ל שאל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה שהקב"ה ציווה עליי שלא לאוכלו.

הרבי מקוצק נותן טעם למאמר זה, בהקדימו לכך שאלה גדולה: בוודאי שהכל מתחיל מציוויו של הקב"ה שאסר עלינו לאכול את החזיר, אבל מדוע באמת לא יחשוב אדם שהחזיר הוא מאוס?

פשט הרבי את בינתו הרחבה והסביר:

הרי לא כל הזמנים והמאורעות שווים. אם יסתמך האדם על כך שהוא מואס בחזיר, הרי יש לפעמים עיתות-רעב שנפשו של האדם מייחלת למנת בשר כלשהי, ואז קיים חשש שברוב רעבונו יערב עליו, חלילה, בשר הדבר-אחר.

ולכן צריך לחשוב שבאמת הוא עצמו היה מוכן לטעום את בשר הטריפה הלז, ואינו עושה כן רק בגלל ציוויו של הקב"ה, שדבריו קיימים לעד ולנצח נצחים.

ואולי נלך לדוגמא נוספת.

המאמר הנ"ל נסוב אפילו על הלאו של 'לא תרצח', שאל יאמר אדם אי אפשי לי לרצוח, אלא הקב"ה אסר עליי זאת. ומדוע? כי לפי האמור לעיל יש מיקרים שבהם סבור האדם ש...מותר להרוג.

כמו כל האנשים המסתובבים עם חלוקים לבנים בבתי החולים ואינם מעלים בדעתם לנגוע לרעה אפילו בזבוב, אבל אם אחד החולים הסופניים במחלקתם יתייסר יותר מדי, הם עלולים לנתק לו את פתיל החיים, בחושבם 'הרי בסך הכל מה עשיתי?! הוצאתי איזה חוט קטן ממכונת ההנשמה'?!

והרי גם זה רוצח!

ולכן אפילו באיסור כזה שהוא כל כך חמור צריך לחשוב שאנחנו לא רוצחים אך ורק בגלל שהקב"ה ציווה עלינו.