האנתרופולוג תמיר ליאון: "הסמארטפונים פוגעים באנושיות שלנו"

תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי המתמחה בחקר תרבות צעירה, הוא לא אדם דתי. אבל מה שיש לו לומר על הטלפונים החכמים ונזקיהם יכול היה להתאים היטב לחוברת חרדית שמזהירה מפני האסון שנקרא סמארטפון. באופן לא מפתיע, לפיכך, ליאון תומך במאת האחוזים במאבק העקשני של הציבור החרדי נגד הטלפונים החכמים. "הציבור החרדי עדין לא מצליח באופן מלא למגר את התופעה", הוא אומר, "אבל הציבור הלא חרדי נכשל לגמרי. האמת היא שאף חינוך לא שווה כלום אם לילד יש סמארטפון. דווקא בבתי הספר האמידים של עמק הסיליקון כבר הבינו את זה, והם מחתימים את ההורים על התחייבות שלילד לא יהיה סמארטפון. לא רק בין כתלי בית הספר – בכלל! הם מבינים שההשקעה שלהם מבוזבזת אם הילד מחובר לטלפון".

במה שונה הסמארטפון מהמחשב הביתי, מהטלוויזיה, מכל צורות הטכנולוגיה שקדמו לו?

"מה שהסמארטפונים עשו זה לנתק את ההפרדה שהייתה קיימת מאז ומתמיד בין הבית לבין החוץ", מסביר ליאון. "גם אם אנשים היו מחוברים לטכנולוגיה בבית, הם היו יוצאים החוצה ומשאירים את הטכנולוגיה מאחור, ומתערים עם בני אדם. היום הטכנולוגיה הולכת איתנו לכל מקום. זה בכלל לא משנה לאיזה בית ספר אתה שולח את הילד שלך, אם יש לו סמארטפון – בכל מקרה מהטלפון החכם הוא מקבל מסרים שונים לגמרי מאלה שנותן לו הצוות החינוכי".

טרנד הטלפונים החכמים לילדים, הוא אומר, הולך ומקצין. "למחצית מתלמידי כיתה א' יש טלפון נייד, לחלק גדול מהם טלפון חכם. זה אבסורד מוחלט. לפני כמה ימים דיברה איתי אמא מהרצליה פיתוח וסיפרה שהיא קונה לילדה בת השש שלה סמארטפון. שאלתי אותה בשביל מה ילדה בכיתה א' צריכה את זה, אז היא אמרה שאני צודק במאה אחוז, אבל לכולם יש...ההורים לא יודעים איך לעמוד מול הלחץ החברתי. ומשרד החינוך לא טוב יותר בזה: כששאלתי בתחילת השנה בשידור חי את מנכ"לית משרד החינוך למה לא מוציאים את הטלפונים החכמים מבתי הספר, היא אמרה שזו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. פשוט אין מנהיגות, אין".

האנתרופולוג תמיר ליאון

דווקא הצבא, הוא אומר, מבין את גודל הקטסטרופה. "הטלפונים החכמים מפרקים את צה"ל, בלי הגזמה. צבא מבוסס על לכידות בין החיילים והטלפונים הורסים את זה. פעם, בין פעילות לפעילות, היה את ההווי החברתי של החיילים באהל. היום כל אחד שקוע במסך שלו. צה"ל באמת מטיל מגבלות על השימוש, אוסר על טלפונים חכמים בשטח, וכן הלאה. אני מעריך שהמגבלות רק יוחמרו בהמשך, ואם יש גוף במדינה שיש לו סיכוי לצמצם את ההתמכרות הלאומית לטלפונים החכמים, זה רק הצבא, בזכות המערכת ההיררכית שלו".

יש מי שחושב שסינון טוב לתכני האינטרנט המועברים בטלפון זה כל מה שצריך לפני הפקדת הסמארטפון בידי ילד או בן נוער. ליאון חולק בתוקף על הגישה הזו. "כשהתחילו לדבר על סכנות האינטרנט, דיברו על התכנים, הדתיים דיברו על בעיות צניעות. ברור שאלה הן בעיות. אבל צריך להבין שהבעיה במסכים היא לא רק התוכן שעובר בהם – עצם המדיום הוא בעייתי. גם אם הילד שלך רואה רק נשיונל ג'יאוגרפיק כל היום, אתה עדיין בבעיה. אנחנו רואים את זה בכל תחום. טווח הקשב העולמי ירד לתשע שניות בלבד, למשל".

ויש בעיות חמורות הרבה יותר. הילדים שלנו, אומר ליאון, הם פשוט פחות אנושיים מאיתנו. "הבסיס לאנושיות הוא אמפתיה, ובשנים האחרונות יש ירידה דרסטית באמפתיה של ילדים ונוער. אוניברסיטת מישיגן דיווחה שבשלושים השנים האחרונות חלה ירידה של 48% באמפתיה, כשרוב השינוי הוא בדור האחרון. גם חמלה היא תכונה שהולכת ונעלמת מהעולם. אנחנו רואים את התוצאות במקרי אלימות קשה ובריונות בין קטנים – ברשת ומחוץ לרשת".

יש מי שיאמר שלנוער של היום יש יותר קשרים חברתיים בזכות האינטרנט.

"הקשרים האלה הם לא תחליף לקשרים אמיתיים. בני הנוער מתקשרים עם חברים נטולי פנים ברחבי העולם במקום להתרגל לקיים שיח פנים אל פנים עם בני אדם. יש יכולות בסיסיות שאפשר ללמוד רק משיח כזה.

"חוקרים שבדקו צילומי MRI של אנשים משוחחים ראו שהבעות הפנים מהוות שמונים אחוז מהתקשורת של בני אדם. זה הדבר הכי חשוב בתקשורת האנושית. אבל הנוער של היום כמעט ולא מתרגל אותו. אני מוכיח את זה כל הזמן בניסוי שבו אני מקרין לילדים ונוער עשר דמויות במהירות, ואז מבקש מהם להיזכר בתווי פנים של שלוש מהן. את הפנים כמעט אף אחד לא זוכר. אבל כשאני מבקש להיזכר במה שלוש דמויות לבשו, פתאום הם מתחילים להרים ידיים. זה לא דבר טבעי, שילד זוכר לבוש ולא זוכר פנים! קחו תינוק – הוא נעול על הפנים שלכם, זה האינסטינקט הטבעי שלו. רק החיבור המתמיד לטכנולוגיה יכול היה לשבש אינסטינקט אנושי בסיסי כל כך".

החיבור המתמיד לטכנולוגיה, מסביר ליאון, מוחמר בגלל חברות המשחקים שעושות כל שביכולתן לעודד התמכרות. "בימים אלה אני מתחיל יוזמה ישראלית להגיש לבית הדין הבינלאומי בהאג תביעה נגד תעשיית המשחקים על פשעים נגד אנושות. היום משחקי המחשב נחשבים להתמכרות הקשה ביותר, וההתמכרות היחידה שבה המכור חולם גם בלילות על ההתמכרות. מכורים לסיגריות לא חולמים בלילה על עישון, אבל מכורים למשחקים חולמים בלילה על המשחק והשלב הבא למשחק. זה קורה כי מפתחי המשחקים בודקים אותן על קבוצת נסיינים עם קסדות MRI ולפי הפעילות במוח והמצמוצים של השחקנים, הם יודעים עד כמה המשחק ממכר בכל שלב. חלקים במשחק שלא מעוררים תגובה אינטנסיבית מספיק – מוחלפים. יש אפילו משחקים היום שמעריכים את תגובת השחקן תוך כדי ועורכים שינויים כדי לעניין אותו יותר. העיקר שלא יפסיק לשחק. התוצאות? מתוך שבעה מיליארד אנשים בעולם, הנתון הרשמי מדבר על חצי מיליון שמכורים לקנדי קראש. ב-2014 תעשיית המשחקים גרפה רווחים של שבעים מיליארד דולר, יותר מכל תעשיית המוזיקה והסרטים גם יחד".

(צילום: shutterstock)

נזקים למוח, לגוף, ולנשמה

לליאון, שחוקר את ההתמכרות לטכנולוגיה בקרב צעירים ומרצה עליה בכל הארץ, יש מילים חדות לומר על אזלת היד שמגלים ההורים. "זה נובע בין השאר מכך שההורים עצמם לפעמים מכורים. אני חוקר תרבות צעירה במקצועי, ואני רואה תמיד איך התנהגות של ההורה מביאה להתנהגות של הילד. למשל, כשניסיתי לחקור למה קשה כל כך לחנך ילדים לבטיחות בדרכים, ראיתי שבנושא הזה – ההורים לא נותנים דוגמה אישית. על סמים או אלכוהול אין בעיה להורה להוציא איסור חד משמעי, והילד רואה שגם ההורה בעצמי נמנע מהדברים האלה. אבל על בטיחות בדרכים – הוא רואה את אבא שלו לוקח את הילדה לפעוטון במרחק מאתיים מטר עם הילדה על הברכיים! מה הוא לומד? שחוקים אפשר להפר. ילדים נולדים עם תכנה שלומדת כללים מהאופן שבו ההורים מתנהלים".

החינוך כולו, הוא מדגיש, קורה דרך ההסתכלות של הילדים עלינו, ההורים, ואופן בו אנו חווים את העולם. "תסתכלו על ילד קטן שנופל. מה הוא עושה? דבר ראשון הוא בודק את התגובה של ההורים. אם האם נבהלת מאד, הילד מתחיל לבכות בהיסטריה. אם היא שומרת על רוגע, גם הוא לא יעשה עניין. הבנת את המנגנון הזה – הבנת את כל החינוך".

זו הסיבה, הוא אומר, שהעובדה שהורים בעצמם לא מציבים גבולות לשימוש שלהם בטכנולוגיה, ומתעלמים מההתמכרות של הילדים, גורמת נזק קשה כל כך. "זה עולם חדש והתמודדות חדשה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. איך אמר לי מחנך דתי אחד? כל הניסיונות שהיו לי כל החיים, לבן שלי יהיו תוך חמש דקות אם אתן לו סמארטפון.

"לא מזמן הייתי בישיבה תיכונית, לדבר עם הורי התלמידים. ראש הישיבה נשא דברי פתיחה, והעמיד את כל הרמ"ים בשורה: כולם תלמידי חכמים עם רקורד מוכח בחינוך. "אתם רואים אותם?" הוא אמר להורים. "אין להם סיכוי מול המסרים שהילדים שלכם מקבלים ברשת. הם צריכים זמן כדי להשפיע, אבל דרך הטלפון מגיעים לילדים שלכם מסרים שנשלחו על ידי מומחים בהעברת מסרים של שלושים שניות. זה לא כוחות. מדובר פה על נוער – אין לנו סיכוי בקרב הזה אם אתם מאפשרים לילדים גישה חופשית לטלפון חכם".

ההתמכרות לטכנולוגיה, הוא מזהיר, משנה את המוח בלי שנרגיש. "תראו את האופן שבו הדור הזה עסוק כל הזמן בלצלם. ובכן, מחקרים הוכיחו שכאשר את מצלם משהו – אתה שוכח אותו! לאנשים יש הרבה יותר תמונות והרבה פחות זיכרונות משמעותיים. וזה מתחיל כבר מגיל צעיר. לא מזמן סיפר לי קצין ביחידה טכנולוגית מתקדמת שבתור נער הוא גילה פתאום שהוא לא זוכר כמעט כלום משלוש השנים האחרונות בחייו. למרבה המזל הוא קלט את זה ועשה את השינויים הנכונים. הוא אמר לי שהוא קלט גם שהמחשב מאפשר לעשות כמה דבירם במקביל, וכשעושים כמה דברם במקביל לשום דבר אין משמעות. הוא התחיל לעשות דברים אחד אחד, כמו פעם. המסקנות שלו נכונות לגמרי, אבל זה נדיר מאד שלמישהו יש רמת מודעות גבוהה כזו כדי לגלות את האמיתות הללו על עצמו ולהשתנות".

ויש, כמובן, גם את הנזקים המוכחים לבריאות הגוף. "אורח חיים יושבני, בו מבלים רוב הזמן בישיבה, נחשב לאחד מגורמי הסיכון המובילים בעולם למוות מכל סיבה שהיא. וכל בני הנוער חיים היום כך. סיכון בריאותי אחר, כמובן, הוא הירידה הדרסטית בשעות שינה. אתה נכנס לפנימייה של בני נוער באחת בלילה, וכולם זרוקים עם הטלפונים וטאבלטים. אף אחד לא ישן. הנוער היום ישן שעתיים פחות מפעם, וזה משמעותי ובעל השלכות קשות על הבריאות".

מה אתה אומר להורים שמגיעים אליך כדי להתייעץ?

"ככל שהילדים קטנים יותר, כך קל יותר לפתור את הבעיה. אני אומר להם שכאשר הילד מתחיל להיכנס למסך הוא פשוט מתחיל להשתבלל, אז פשוט לא לתת את המסכים. עד גיל שלוש, ילדים לא אמורים להיחשף למסכים בכלל מחשש לפגיעה נוירולוגית – אלה מסקנות של מחקר ענק שנעשה בארצות הברית. אחרי זה אפשר לתת זמן מסך מעט מאד. עד גיל 16, ילד לא אמור להיחשף ליותר משעתיים מסך ביום, באופן אידיאלי. המוח מתפתח מאד בשנים האלה, וממשיך להתפתח עד גיל 25, והוא לא יכול להתפתח כמו שצריך בסביבה של מסכים בלי הפסקה".

ומה עושים עם ילדים שנחשפו כבר למסכים?

"אני נותן כלים להורים כדי לצמצם את הנזק. הרעיון המרכזי הוא שהילד יתאמן כמה שיותר על אינטראקציות בין אישיות. אני ממליץ במיוחד על חינוך בלתי פורמלי: מתנ"סים, תנועות נוער. כמובן, מי שגר באזורים שבהם הילדים עוד יורדים לשחק בחצר, אשריו.

"בגדול, המודל שמתחיל להיכנס היום הוא ליצור זמנים ביום שהם נקיים מטכנולוגיה. כמו שבת, להבדיל. למשל: בבית הספר אין טלפונים. בארוחה משפחתית אין טכנולוגיה. זו גישה שתלך ותצבור תאוצה ככל שציבור יבין את הסיכונים".

ומה עושים כאשר מדובר בבני נוער מכורים שלא מקשיבים להורים?

"אם יש לכם ילד בן 16 מכור לסמארטפון שלו – אני ממליץ בחום לפנות לטיפול אצל מומחה להתמכרויות. אסור לפחד מטיפול. מי שהילד שלו מכור להרואין לא בא לשאול אם צריך טיפול, וההתמכרות לטכנולוגיה לא פחות חזקה, ופוגעת ישירות בנשמה שלו".